בספר מלכים (א פרק ו, לז-לח) מסופר כי שלמה המלך התחיל לבנות את בית המקדש הראשון בחודש אייר: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו". הבנייה ארכה שבע שנים והסתיימה בחודש חשוון: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים".
אחרי הבנייה היינו מצפים כי מיד יקריבו בו קרבנות ויקטירו בו קטורת. אבל משום מה חנוכת הבניין נדחית כמעט שנה:"אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי". וכולם שואלים: למה הדחייה הארוכה? הרי יש מצווה של הקרבת קרבנות תמיד והקטרת הקטורת. למה נדחות כל המצוות החשובות הללו?
אם נתבונן נראה כי הדחייה בחנוכת בית ה' לא נעשית אצל שלמה בפעם הראשונה. גם המשכן שבנה משה היה מוכן כבר בחודש כסלו אבל נחנך רק בחודש ניסן. בפסיקתא רבתי (ו) משמע כי הדחייה באה כדי לצרף את זכות האבות להשראת השכינה במשכן ובמקדש:
"אמר רבי חנינא בעשרים וחמשה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, שהקימו משה אחד בניסן כמה שכתב 'וביום החודש הראשון באחד לחדש תקים משכן אהל מועד' (שמות מ' ב'), וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין (מדברים סרה) על משה לומר: למה לא הוקם מיד? שמא דופי אירע בו. (ובאמת הטעם היה) שחשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק, שבניסן נולד יצחק וכו'. כיון שבא ניסן והוקם המשכן עוד לא לימלם (דיבר) אדם אחר משה, ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה מלאכה בו? לאו! מהו 'ותשלם' אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו, מה שילם לו הקדוש ברוך הוא חנוכת בית חשמונאי".
בחנוכת המשכן במדבר הפסיקו המקטרגים לדבר סרה במשה. גם חנוכת המקדש בירושלים הפסיקה את דיבורי הסרה שהיו רגילים לדבר בדוד ובשלמה המלך. כנראה שיש בבית המקדש כוח לאחד את ישראל. להסיר מלבם חשדנות ושנאת חינם, ולהרבות אהבת חינם ביניהם.
כך במדרש:"אף שלמה גמר מלאכת המקדש בחודש מרחשון ובשנה אחת עשרה בירח בול כלה הבית (מלכים א, ו לח), מהו בירח בול בירח שהביא הקדוש ברוך הוא את המבול, ונעשה נעול שנים עשר חודש, והיו הכל מלמלאין (מדברים סרה) על שלמה לומר לא בנה של בת שבע? הוא היאך הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו (בית המקדש)?".אבל בחנוכת המקדש נפסק הלשון הרע הזה כשראו את השכינה שורה בו.
גם הרכילות שהייתה על דוד פסקה בו ביום. כך אומרת הגמרא (שבת ל): "כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּקֵשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָזֶה". ורק כשאמר "ה' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ", מִיָד נַעֲנָה. "בְּאוֹתָה שָׁעָה נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָחָל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן".
כך ממשיך המדרש לתאר כי שלמה דחה את הקמת המקדש כדי לצרף את זכות האבות. "והאלקים שחשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם בירח האתנים (מלכים א, ח ב) זה חודש תשרי, ולמה הוא קורא ירח האיתנים? החודש שנולד בו אברהם שנאמר 'משכיל לאיתן האזרחי' (תהלים פט א)".
המקום שבו הבטיח ה' לאברהם על בית המקדש הוא ברית המילה שאמר לו: "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז ד). והברית הזאת היא הבטחה לאברהם שהוא וזרעו ישפיעו על כל העולם. מקום ההשפעה הזאת הוא בית המקדש. עליו נאמר: "ונהרו אליו כל הגויים". על כן אברהם ויצחק רואים את המקום מרחוק (תרתי משמע), ויעקב רואה במקום את בית המקדש - בית אלוקים ושער השמים. ושם ה' ניצב עליו ועל כל הבאים בשערי בית מקדש זה.
חנוכת המקדש החלה בח' תשרי והמשיכה עד אחרי חג הסוכות, במשך 14 יום, כמו שכתוב בפסוק. "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָּעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְשִׁבְעַת יָמִים – אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (מלכים א ח).
יוצא אפוא שחלק מהחגיגות של חנוכת המקדש היו ביום הכיפורים. ועל זה אומרת הגמרא: "אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אוֹתָהּ שָׁנָה לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהָיוּ דּוֹאֲגִים וְאוֹמְרִים, שֶׁמָּא נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. יָצְתָה בַּת-קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, כֻּלְּכֶם מְזֻמָּנִין לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא" (מועד קטן ט'). ועל כן יש לשאול למה נקבעה חנוכת המשכן ביום הכיפורים? הלוא ניתן לעשות את חנוכת המשכן בחודש תשרי ולא ביום כיפור?
הגמרא אומרת כי שלמה המלך למד ממשה רבנו בחנוכת המשכן. גם שם חיללו בני ישראל את השבת לצורך חנוכת המשכן, למרות שקדושתו קטנה מבית המקדש. "מַאי דְּרוּשׁ? אֲמָרוּ קַל-וָחוֹמֶר, וּמַה מִשְׁכָּן – שֶׁאֵין קְדוּשָׁתוֹ קְדוּשַׁת עוֹלָם, וְקָרְבָּן יָחִיד, דּוֹחֶה שַׁבָּת – דְּאִיסוּר סְקִילָה". שהרי הקריבו במשכן את קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן גם ביום שבת. למרות ששבת הוא איסור סקילה, וקרבנות הנשיאים לא דוחים שבת בגלל שאינם קרבנות ציבור – לצורך החנוכה של המקדש הקריבו. אם כן משמע שחנוכת המקדש היא דבר גדול שדוחה איסורי תורה. מכאן למדו לחנוכת המקדש ש"בֵּית הַמִּקְדָשׁ – דִּקְדוּשָׁתוֹ קְדוּשַׁת עוֹלָם, וְקָרְבָּן צִבּוּר, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּעָנוּשׁ כָּרֵת, לֹא כָל שֶׁכֵּן?"
לפי הקל-וחומר של שלמה המלך, הוא החשיב את האוכל שבני ישראל אוכלים על שולחנם בחנוכת המקדש כקרבן ציבור, על כן הוא חשב שמותר להם לאכול ביום הכיפורים. כי אין מספיק שמחה בלי אכילה ושתייה. מקשה הגמרא: אם יש להם קל-וחומר למה הָיוּ דּוֹאֲגִים עד שנשמעה הבת קול? עונה הגמרא שהם דאגו בגלל ההבדל. "הָתָם – צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, הָכָא – צוֹרֶךְ הֶדְיוֹט". במשכן הם הקריבו קרבנות, ואף-על-פי שמדובר ב"קרבן יחיד" – מדובר בקרבנות שהם לה'. לעומת זאת בחנוכת המקדש מדובר על אוכל שאנשים אכלו על שולחנם. לכאורה אי-אפשר ללמוד מההיתר של הקרבנות בחנוכת המשכן לעניין אוכל של אנשים בחנוכת המקדש.
אבל דאגה זו התבטלה אחרי שיצאה בת-קול ואמרה: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא. מכאן למדו שהקב"ה הסכים עם הקל-וחומר שלהם. ואכילת האנשים לשם שמחת חנוכת בית המקדש חשובה כמו קרבנות הנשיאים. כך אומרת הגמרא (שבת ל): "בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם, וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֵׁר עָשָׁה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א ח) "וַיֵלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם" – שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם בְּטַהֲרָה. "שְׂמֵחִים" – שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. "וְטוֹבֵי לֵב" – שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְיָלְדָה זָכָר. "עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ" – שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן, "וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" – דְּאָחִיל לְהוּ עָוֹן יוֹם כִּפּוּרִים.
למה דווקא ביום כיפור?
למה קבע שלמה וכל חכמי דורו את חנוכת הבית דווקא ביום כיפור? למה שלמה, שדחה את החנוכה מחודש חשוון, לא עשה אותה בעשרת ימי תשובה, או בימים אחרים? למה דווקא ביום כיפור? צריך לומר שהוא כיוון ליום כיפור דווקא, כיוון שזה היום היחידי בשנה שנכנסים בו לקודש הקודשים. ושלמה רוצה לחנוך את הבית בקודש הקודשים ולא רק בחצר או בקודש.
כך עשו בני אהרון. "ולדעת רוב המפרשים ז"ל הכניסו קטורת זה לפני ולפנים, וראיתם על זה פרשת אחרי מות, כי שם הוזהר אהרן שלא יכנס לפנים אלא בקטורת שלא ימות כדרך שמתו בניו, וזה דעת רש"י והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל" (רבינו בחיי ויקרא י א). הם הבינו נכון שצריך לחנוך את קודש הקדשים ולכן באה אחר כך פרשת אחרי מות ללמד איך נכנסים לקודש הקדשים. אבל הם טעו בדרך ולא נכנסו לקודש הקדשים באופן הנכון. שלמה עושה זאת באופן הנכון כמו שהתורה מצווה בפרשת "אחרי מות" - ביום הכיפורים.
סיבה נוספת שבגללה מחכה שלמה ליום הכיפורים היא שביום הזה יש השראת שכינה חזקה כל כך ומיוחדת, עד שכל ישראל זוכים לראות עין בעין את כבוד ה'. כך אומר הפסוק על עבודת יום הכיפורים: "כי בענן אראה על הכפורת". את כבוד השם זה זוכים לראות הכהנים הגדולים ואתם כל ישראל – כל אחד לפי מדרגתו.
כך בגמרא (מנחות קט ע"ב): "תַּנְיָא, אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶם, שָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶן, כָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים נִזְדַּמֵּן לִי (בקודש הקודשים) זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים, וְנִתְעַטֵּף לְבָנִים, וְנִכְנָס עִמִּי, וְיֹצֵא עִמִי. שָׁנָה זוּ נִזְדַּמֶּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים, וְנִתְעַטֶּף שְׁחוֹרִים, וְנִכְנַס עִמִּי, וְלֹא יָצָא עִמִּי. לְאַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעַת יָמִים וּמֵת. וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם".
ובירושלמי (יומא כז ע"א) הקשו לפני רַבִּי אַבָּהוּ: איך ראה שמעון הצדיק מישהו בקודש הקדשים? "וְהָכְתִיב (ויקרא טז) 'וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְאֹהֶל מוֹעֵד בְּבוֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹדֶשׁ עַד צֵאתוֹ'?". שמא תאמר שלא היה בן-אדם אלא מלאך. והרי כתוב שגם למלאכים אסור להיכנס לקודש הקדשים בשעה שנכנס לשם הכוהן הגדול. "אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶם 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם לֹא יִהְיֶה בְאֹהֶל מוֹעֵד'" (יחזקאל א). "אָמַר לוֹן: מַן אָמַר לִי דְּהֲוָה בַר נָשׁ? אֲנִי אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲוָה". ענה להם רבי אבהו: מי אומר לי שהדמות שראה שמעון הצדיק הייתה של מלאך? "אֲנִי אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲוָה".
על ראיית כבוד ה' ביום הכיפורים אנו לומדים גם מרבי ישמעאל בן אלישע, שהיה כוהן גדול לקראת חורבן הבית השני. מספרת עליו הגמרא (ברכות ז): "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל, יָ-הּ ה' צְבָאוֹת, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא, וְאָמַר לִי, יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ".
כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם
יום הכיפורים, שנצטווינו עליו בפרשת "אחרי מות", הוא תיקון לאי קבלת הלוחות הראשונים וגם תיקון לקלקול שהיה ביום השמיני של חנוכת המשכן. שם זכו ישראל לראות את כבוד ה': שם נאמר: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" ואחר כך נאמר: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט). אחר כך כתוב: "ויַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". ובתיקון ב"אחרי מות" – גם כן כל העם רואה מה שרואה ונופל על פניו. "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בַּעֲזָרָה. כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת שֵׁם הַמְפֹרָשׁ יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד".
וזאת לדעת, כי ראיית כבוד ה' איננה ראיית ה'. שהרי "לא יראני האדם וחי". ראיית כבוד ה' היא פגישה עם השכינה שהייתה במעמד הר סיני, דכתיב: "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ", והייתה אחר כך במשכן: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (רבי חיים ויטאל, "עץ הדעת טוב", פקודי). כך כותב הרמב"ן (שמות כה א) "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר - וכמו שנאמר שם 'וישכן כבוד ה' על הר סיני', וכתיב (דברים ה כא) 'הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו', כן כתוב במשכן 'וכבוד ה' מלא את המשכן'. ושם היה ה' מדבר את משה מבין הכרובים כמו שהיה מדבר איתו בהר סיני. דכתיב:'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו'".
ההשוואה בין חנוכת המשכן לבין יום הכיפורים נמצאת גם במשנה במסכת יומא (פרק א), שם כתוב כי "שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין". ומכינים אותו ומרגילים אותו לעבודה. "כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל". הגמרא בבלי (יומא ב ע"א) אומרת כי על שבעת הימים הללו למדו מחנוכת המשכן. שם היה צריך להכין את אהרון הכהן הגדול שבעה ימים לראות את כבוד ה', וגם פה צריך הכהן הגדול להכין את עצמו לראות את כבוד השם.
הגמרא בירושלמי מוסיפה כי למדו על שבעת הימים הללו מהשראת השכינה שהייתה במעמד הר סיני. "אמר רב יוסה בי רבי בון טעמא דרשב"ל 'וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־ה֙' עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן'. מה משה לא נכנס לפני ולפנים עד שנתקדש בענן כל שבעה - אף אהרן לא נכנס לפני ולפנים עד שנתרבה בשמן המשחה כל שבעה" (תלמוד ירושלמי יומא פרק א הלכה א). הרי לך שביום הכיפורים ראה הכהן הגדול ורואים כל ישראל אתו מה שראו במעמד הר סיני ומה שראו בחנוכת המשכן והמקדש.
בגלל גילוי השכינה הקבוע שיש ביום הכיפורים בחר שלמה המלך את היום הזה לחנוכת המקדש. הוא רוצה לחנוך את המקדש ביום שמתגלית בו השכינה. וכך באמת קורה. "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים א ח),
מתוך ההלכות של יום הכיפורים אנו לומדים שגם בימינו יש השראת שכינה ביום הכיפורים. אם כי בוודאי היא איננה באותה עוצמה כמו זאת שהייתה בזמן שהיו הכהנים עובדים בבית המקדש. כך מובא בהלכה, כי בסיום יום הכיפורים תוקעים בשופר ואומרים שבע פעמים "ה' הוא האלוקים" להורות על סילוק השכינה המיוחדת שיש ביום כיפור ("שולחן ערוך" אורח חיים סימן תרכג). הרי לך שיש השראת שכינה מיוחדת ביום הכיפורים שהיא רק ביום זה, אחת בשנה.
השראת שכינה זו היא גם הסיבה שביום הכיפורים אנחנו נופלים על פנינו כשמזכירים את שם ה' המפורש בתפילה בסדר העבודה, כאילו אנחנו נמצאים בבית המקדש (שו"ע תרכא). "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". זו גם הסיבה שמרבים נרות בבית הכנסת ולובשים לבן כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים (סימן תרי. וראה שערי תשובה סימן תרכא ס"ק ה).
כל ראיית כבוד ה' מביאה סליחה גדולה. על כן נאמר בפרשת "אחרי מות" על יום הכיפורים: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". וכן בהמשך: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" (ויקרא טז).
כך היה אור ה' במעמד הר סיני, הוא ניקה וטיהר את ישראל מהזוהמה והארס של הנחש הקדמוני שדבק בבני-האדם אחרי חטא אדם הראשון. "ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן" (שבת קמו ע"א). טהרה שנובעת מקרבה לה'.
ובמשנה (יומא פה ע"ב) למדו כי הקירבה זו לה' מביאה טהרה ואמרו: "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין? וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו) 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם'. וְאוֹמֵר (ירמיה יז) 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'', מַה הַמִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל". מדברים מפורשים אלו למדנו שהפגישה עם ה' יתברך מביאה טהרה ותשובה גדולה.
כך היה בשעת קבלת הלוחות השניים, שבכדי לקבלם ולראות את כבוד ה' היו צריכים ישראל מחילה קודם לכן. שבתחילה ה' סילק את שכינתו מישראל בעקבות חטא העגל. "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שמות לג). משה מתפלל על החזרת השכינה – "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות לג טו) – והקב"ה מוחל ומחזיר שכינתו לתוכנו. מאז נקבע יום זה גם לסליחה וגם לגילוי כבוד ה' בתוכנו.
כך היה בבית המקדש בכל פעם ופעם שיהודי הביא קרבן. כך גם כתבה התורה על אכילת מעשר שני בירושלים: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד כג). עצם השהות בירושלים הקדושה מביאה יראת ה'. כל שכן השהות במקדש.
כך היה מסביר הרב זצ"ל איך היו כופים על מקריב קרבן על חטא להביא את הקרבן בעל כורחו, ולבסוף נאמר עליו "לרצונו לפני ה'". והיה מסביר הרב שבתחילה היו האנשים מאלצים את החוטא להביא קרבן, וכשהיה מגיע לירושלים, בראותו את השכינה השורה על בית המקדש, היה מתמלא ביראת ה'. היה מתאווה בכל לבו להתנקות מהחטא והיה רוצה בכל כוחו שיקבלו את קרבנו ויתכפר לו.
זה בדיוק מה שקורה ביום הכיפורים. עיקרו של יום הוא ההתגלות של כבוד ה' לכוהן הגדול בקודש הקדשים ולכל אחד מישראל לפני מדרגתו והכנתו. הכוהן הוא שליח של כל ישראל, בגדיו נקנו מכספי מחצית השקל של ישראל. הקטורת שבידו נקנתה אף היא ממחצית השקל של כלל ישראל. הוא נושא את שמות בני-ישראל על לבו כל הזמן. כביכול הוא נכנס אִתם לקודש הקדשים. וכשהוא יוצא, על פניו ניכרת השכינה שנפגש אתה בקודש הקדשים. "אמת. מה נהדר מראה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש". וכל ישראל רואים ומקבלים אורה גדולה.
ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
ערב כיפור תשע"ז
אוֹתָהּ שָׁנָה לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל יוֹם הַכִּפּוּרִים
חנוכת המקדש ביום הכיפורים
חנוכתבית המקדש דוחה יום הכיפורים
בספר מלכים (א פרק ו, לז-לח) מסופר כי שלמה המלך התחיל לבנות את בית המקדש הראשון בחודש אייר: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו". הבנייה ארכה שבע שנים והסתיימה בחודש חשוון: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים".
אחרי הבנייה היינו מצפים כי מיד יקריבו בו קרבנות ויקטירו בו קטורת. אבל משום מה חנוכת הבניין נדחית כמעט שנה: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי". וכולם שואלים: למה הדחייה הארוכה? הרי יש מצווה של הקרבת קרבנות תמיד והקטרת הקטורת. למה נדחות כל המצוות החשובות הללו?
אם נתבונן נראה כי הדחייה בחנוכת בית ה' לא נעשית אצל שלמה בפעם הראשונה. גם המשכן שבנה משה היה מוכן כבר בחודש כסלו אבל נחנך רק בחודש ניסן. בפסיקתא רבתי (ו) משמע כי הדחייה באה כדי לצרף את זכות האבות להשראת השכינה במשכן ובמקדש:
"אמר רבי חנינא בעשרים וחמשה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, שהקימו משה אחד בניסן כמה שכתב 'וביום החודש הראשון באחד לחדש תקים משכן אהל מועד' (שמות מ' ב'), וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין (מדברים סרה) על משה לומר: למה לא הוקם מיד? שמא דופי אירע בו. (ובאמת הטעם היה) שחשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק, שבניסן נולד יצחק וכו'. כיון שבא ניסן והוקם המשכן עוד לא לימלם (דיבר) אדם אחר משה, ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה מלאכה בו? לאו! מהו 'ותשלם' אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו, מה שילם לו הקדוש ברוך הוא חנוכת בית חשמונאי".
בחנוכת המשכן במדבר הפסיקו המקטרגים לדבר סרה במשה. גם חנוכת המקדש בירושלים הפסיקה את דיבורי הסרה שהיו רגילים לדבר בדוד ובשלמה המלך. כנראה שיש בבית המקדש כוח לאחד את ישראל. להסיר מלבם חשדנות ושנאת חינם, ולהרבות אהבת חינם ביניהם.
כך במדרש: "אף שלמה גמר מלאכת המקדש בחודש מרחשון ובשנה אחת עשרה בירח בול כלה הבית (מלכים א, ו לח), מהו בירח בול בירח שהביא הקדוש ברוך הוא את המבול, ונעשה נעול שנים עשר חודש, והיו הכל מלמלאין (מדברים סרה) על שלמה לומר לא בנה של בת שבע? הוא היאך הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו (בית המקדש)?". אבל בחנוכת המקדש נפסק הלשון הרע הזה כשראו את השכינה שורה בו.
גם הרכילות שהייתה על דוד פסקה בו ביום. כך אומרת הגמרא (שבת ל): "כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּקֵשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָזֶה". ורק כשאמר "ה' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ", מִיָד נַעֲנָה. "בְּאוֹתָה שָׁעָה נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָחָל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן".
כך ממשיך המדרש לתאר כי שלמה דחה את הקמת המקדש כדי לצרף את זכות האבות. "והאלקים שחשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם בירח האתנים (מלכים א, ח ב) זה חודש תשרי, ולמה הוא קורא ירח האיתנים? החודש שנולד בו אברהם שנאמר 'משכיל לאיתן האזרחי' (תהלים פט א)".
המקום שבו הבטיח ה' לאברהם על בית המקדש הוא ברית המילה שאמר לו: "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז ד). והברית הזאת היא הבטחה לאברהם שהוא וזרעו ישפיעו על כל העולם. מקום ההשפעה הזאת הוא בית המקדש. עליו נאמר: "ונהרו אליו כל הגויים". על כן אברהם ויצחק רואים את המקום מרחוק (תרתי משמע), ויעקב רואה במקום את בית המקדש - בית אלוקים ושער השמים. ושם ה' ניצב עליו ועל כל הבאים בשערי בית מקדש זה.
חנוכת המקדש החלה בח' תשרי והמשיכה עד אחרי חג הסוכות, במשך 14 יום, כמו שכתוב בפסוק. "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָּעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְשִׁבְעַת יָמִים – אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (מלכים א ח).
יוצא אפוא שחלק מהחגיגות של חנוכת המקדש היו ביום הכיפורים. ועל זה אומרת הגמרא: "אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אוֹתָהּ שָׁנָה לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהָיוּ דּוֹאֲגִים וְאוֹמְרִים, שֶׁמָּא נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. יָצְתָה בַּת-קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, כֻּלְּכֶם מְזֻמָּנִין לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא" (מועד קטן ט'). ועל כן יש לשאול למה נקבעה חנוכת המשכן ביום הכיפורים? הלוא ניתן לעשות את חנוכת המשכן בחודש תשרי ולא ביום כיפור?
הגמרא אומרת כי שלמה המלך למד ממשה רבנו בחנוכת המשכן. גם שם חיללו בני ישראל את השבת לצורך חנוכת המשכן, למרות שקדושתו קטנה מבית המקדש. "מַאי דְּרוּשׁ? אֲמָרוּ קַל-וָחוֹמֶר, וּמַה מִשְׁכָּן – שֶׁאֵין קְדוּשָׁתוֹ קְדוּשַׁת עוֹלָם, וְקָרְבָּן יָחִיד, דּוֹחֶה שַׁבָּת – דְּאִיסוּר סְקִילָה". שהרי הקריבו במשכן את קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן גם ביום שבת. למרות ששבת הוא איסור סקילה, וקרבנות הנשיאים לא דוחים שבת בגלל שאינם קרבנות ציבור – לצורך החנוכה של המקדש הקריבו. אם כן משמע שחנוכת המקדש היא דבר גדול שדוחה איסורי תורה. מכאן למדו לחנוכת המקדש ש"בֵּית הַמִּקְדָשׁ – דִּקְדוּשָׁתוֹ קְדוּשַׁת עוֹלָם, וְקָרְבָּן צִבּוּר, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּעָנוּשׁ כָּרֵת, לֹא כָל שֶׁכֵּן?"
לפי הקל-וחומר של שלמה המלך, הוא החשיב את האוכל שבני ישראל אוכלים על שולחנם בחנוכת המקדש כקרבן ציבור, על כן הוא חשב שמותר להם לאכול ביום הכיפורים. כי אין מספיק שמחה בלי אכילה ושתייה. מקשה הגמרא: אם יש להם קל-וחומר למה הָיוּ דּוֹאֲגִים עד שנשמעה הבת קול? עונה הגמרא שהם דאגו בגלל ההבדל. "הָתָם – צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, הָכָא – צוֹרֶךְ הֶדְיוֹט". במשכן הם הקריבו קרבנות, ואף-על-פי שמדובר ב"קרבן יחיד" – מדובר בקרבנות שהם לה'. לעומת זאת בחנוכת המקדש מדובר על אוכל שאנשים אכלו על שולחנם. לכאורה אי-אפשר ללמוד מההיתר של הקרבנות בחנוכת המשכן לעניין אוכל של אנשים בחנוכת המקדש.
אבל דאגה זו התבטלה אחרי שיצאה בת-קול ואמרה: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא. מכאן למדו שהקב"ה הסכים עם הקל-וחומר שלהם. ואכילת האנשים לשם שמחת חנוכת בית המקדש חשובה כמו קרבנות הנשיאים. כך אומרת הגמרא (שבת ל): "בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם, וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֵׁר עָשָׁה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א ח) "וַיֵלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם" – שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם בְּטַהֲרָה. "שְׂמֵחִים" – שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. "וְטוֹבֵי לֵב" – שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְיָלְדָה זָכָר. "עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ" – שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן, "וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" – דְּאָחִיל לְהוּ עָוֹן יוֹם כִּפּוּרִים.
למה דווקא ביום כיפור?
למה קבע שלמה וכל חכמי דורו את חנוכת הבית דווקא ביום כיפור? למה שלמה, שדחה את החנוכה מחודש חשוון, לא עשה אותה בעשרת ימי תשובה, או בימים אחרים? למה דווקא ביום כיפור? צריך לומר שהוא כיוון ליום כיפור דווקא, כיוון שזה היום היחידי בשנה שנכנסים בו לקודש הקודשים. ושלמה רוצה לחנוך את הבית בקודש הקודשים ולא רק בחצר או בקודש.
כך עשו בני אהרון. "ולדעת רוב המפרשים ז"ל הכניסו קטורת זה לפני ולפנים, וראיתם על זה פרשת אחרי מות, כי שם הוזהר אהרן שלא יכנס לפנים אלא בקטורת שלא ימות כדרך שמתו בניו, וזה דעת רש"י והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל" (רבינו בחיי ויקרא י א). הם הבינו נכון שצריך לחנוך את קודש הקדשים ולכן באה אחר כך פרשת אחרי מות ללמד איך נכנסים לקודש הקדשים. אבל הם טעו בדרך ולא נכנסו לקודש הקדשים באופן הנכון. שלמה עושה זאת באופן הנכון כמו שהתורה מצווה בפרשת "אחרי מות" - ביום הכיפורים.
סיבה נוספת שבגללה מחכה שלמה ליום הכיפורים היא שביום הזה יש השראת שכינה חזקה כל כך ומיוחדת, עד שכל ישראל זוכים לראות עין בעין את כבוד ה'. כך אומר הפסוק על עבודת יום הכיפורים: "כי בענן אראה על הכפורת". את כבוד השם זה זוכים לראות הכהנים הגדולים ואתם כל ישראל – כל אחד לפי מדרגתו.
כך בגמרא (מנחות קט ע"ב): "תַּנְיָא, אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶם, שָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶן, כָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים נִזְדַּמֵּן לִי (בקודש הקודשים) זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים, וְנִתְעַטֵּף לְבָנִים, וְנִכְנָס עִמִּי, וְיֹצֵא עִמִי. שָׁנָה זוּ נִזְדַּמֶּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים, וְנִתְעַטֶּף שְׁחוֹרִים, וְנִכְנַס עִמִּי, וְלֹא יָצָא עִמִּי. לְאַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעַת יָמִים וּמֵת. וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם".
ובירושלמי (יומא כז ע"א) הקשו לפני רַבִּי אַבָּהוּ: איך ראה שמעון הצדיק מישהו בקודש הקדשים? "וְהָכְתִיב (ויקרא טז) 'וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְאֹהֶל מוֹעֵד בְּבוֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹדֶשׁ עַד צֵאתוֹ'?". שמא תאמר שלא היה בן-אדם אלא מלאך. והרי כתוב שגם למלאכים אסור להיכנס לקודש הקדשים בשעה שנכנס לשם הכוהן הגדול. "אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶם 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם לֹא יִהְיֶה בְאֹהֶל מוֹעֵד'" (יחזקאל א). "אָמַר לוֹן: מַן אָמַר לִי דְּהֲוָה בַר נָשׁ? אֲנִי אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲוָה". ענה להם רבי אבהו: מי אומר לי שהדמות שראה שמעון הצדיק הייתה של מלאך? "אֲנִי אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲוָה".
על ראיית כבוד ה' ביום הכיפורים אנו לומדים גם מרבי ישמעאל בן אלישע, שהיה כוהן גדול לקראת חורבן הבית השני. מספרת עליו הגמרא (ברכות ז): "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל, יָ-הּ ה' צְבָאוֹת, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא, וְאָמַר לִי, יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ".
כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם
יום הכיפורים, שנצטווינו עליו בפרשת "אחרי מות", הוא תיקון לאי קבלת הלוחות הראשונים וגם תיקון לקלקול שהיה ביום השמיני של חנוכת המשכן. שם זכו ישראל לראות את כבוד ה': שם נאמר: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" ואחר כך נאמר: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט). אחר כך כתוב: "ויַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". ובתיקון ב"אחרי מות" – גם כן כל העם רואה מה שרואה ונופל על פניו. "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בַּעֲזָרָה. כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת שֵׁם הַמְפֹרָשׁ יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד".
וזאת לדעת, כי ראיית כבוד ה' איננה ראיית ה'. שהרי "לא יראני האדם וחי". ראיית כבוד ה' היא פגישה עם השכינה שהייתה במעמד הר סיני, דכתיב: "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ", והייתה אחר כך במשכן: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (רבי חיים ויטאל, "עץ הדעת טוב", פקודי). כך כותב הרמב"ן (שמות כה א) "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר - וכמו שנאמר שם 'וישכן כבוד ה' על הר סיני', וכתיב (דברים ה כא) 'הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו', כן כתוב במשכן 'וכבוד ה' מלא את המשכן'. ושם היה ה' מדבר את משה מבין הכרובים כמו שהיה מדבר איתו בהר סיני. דכתיב: 'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו'".
ההשוואה בין חנוכת המשכן לבין יום הכיפורים נמצאת גם במשנה במסכת יומא (פרק א), שם כתוב כי "שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין". ומכינים אותו ומרגילים אותו לעבודה. "כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל". הגמרא בבלי (יומא ב ע"א) אומרת כי על שבעת הימים הללו למדו מחנוכת המשכן. שם היה צריך להכין את אהרון הכהן הגדול שבעה ימים לראות את כבוד ה', וגם פה צריך הכהן הגדול להכין את עצמו לראות את כבוד השם.
הגמרא בירושלמי מוסיפה כי למדו על שבעת הימים הללו מהשראת השכינה שהייתה במעמד הר סיני. "אמר רב יוסה בי רבי בון טעמא דרשב"ל 'וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־ה֙' עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן'. מה משה לא נכנס לפני ולפנים עד שנתקדש בענן כל שבעה - אף אהרן לא נכנס לפני ולפנים עד שנתרבה בשמן המשחה כל שבעה" (תלמוד ירושלמי יומא פרק א הלכה א). הרי לך שביום הכיפורים ראה הכהן הגדול ורואים כל ישראל אתו מה שראו במעמד הר סיני ומה שראו בחנוכת המשכן והמקדש.
בגלל גילוי השכינה הקבוע שיש ביום הכיפורים בחר שלמה המלך את היום הזה לחנוכת המקדש. הוא רוצה לחנוך את המקדש ביום שמתגלית בו השכינה. וכך באמת קורה. "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים א ח),
מתוך ההלכות של יום הכיפורים אנו לומדים שגם בימינו יש השראת שכינה ביום הכיפורים. אם כי בוודאי היא איננה באותה עוצמה כמו זאת שהייתה בזמן שהיו הכהנים עובדים בבית המקדש. כך מובא בהלכה, כי בסיום יום הכיפורים תוקעים בשופר ואומרים שבע פעמים "ה' הוא האלוקים" להורות על סילוק השכינה המיוחדת שיש ביום כיפור ("שולחן ערוך" אורח חיים סימן תרכג). הרי לך שיש השראת שכינה מיוחדת ביום הכיפורים שהיא רק ביום זה, אחת בשנה.
השראת שכינה זו היא גם הסיבה שביום הכיפורים אנחנו נופלים על פנינו כשמזכירים את שם ה' המפורש בתפילה בסדר העבודה, כאילו אנחנו נמצאים בבית המקדש (שו"ע תרכא). "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". זו גם הסיבה שמרבים נרות בבית הכנסת ולובשים לבן כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים (סימן תרי. וראה שערי תשובה סימן תרכא ס"ק ה).
כל ראיית כבוד ה' מביאה סליחה גדולה. על כן נאמר בפרשת "אחרי מות" על יום הכיפורים: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". וכן בהמשך: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" (ויקרא טז).
כך היה אור ה' במעמד הר סיני, הוא ניקה וטיהר את ישראל מהזוהמה והארס של הנחש הקדמוני שדבק בבני-האדם אחרי חטא אדם הראשון. "ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן" (שבת קמו ע"א). טהרה שנובעת מקרבה לה'.
ובמשנה (יומא פה ע"ב) למדו כי הקירבה זו לה' מביאה טהרה ואמרו: "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין? וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו) 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם'. וְאוֹמֵר (ירמיה יז) 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'', מַה הַמִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל". מדברים מפורשים אלו למדנו שהפגישה עם ה' יתברך מביאה טהרה ותשובה גדולה.
כך היה בשעת קבלת הלוחות השניים, שבכדי לקבלם ולראות את כבוד ה' היו צריכים ישראל מחילה קודם לכן. שבתחילה ה' סילק את שכינתו מישראל בעקבות חטא העגל. "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שמות לג). משה מתפלל על החזרת השכינה – "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות לג טו) – והקב"ה מוחל ומחזיר שכינתו לתוכנו. מאז נקבע יום זה גם לסליחה וגם לגילוי כבוד ה' בתוכנו.
כך היה בבית המקדש בכל פעם ופעם שיהודי הביא קרבן. כך גם כתבה התורה על אכילת מעשר שני בירושלים: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד כג). עצם השהות בירושלים הקדושה מביאה יראת ה'. כל שכן השהות במקדש.
כך היה מסביר הרב זצ"ל איך היו כופים על מקריב קרבן על חטא להביא את הקרבן בעל כורחו, ולבסוף נאמר עליו "לרצונו לפני ה'". והיה מסביר הרב שבתחילה היו האנשים מאלצים את החוטא להביא קרבן, וכשהיה מגיע לירושלים, בראותו את השכינה השורה על בית המקדש, היה מתמלא ביראת ה'. היה מתאווה בכל לבו להתנקות מהחטא והיה רוצה בכל כוחו שיקבלו את קרבנו ויתכפר לו.
זה בדיוק מה שקורה ביום הכיפורים. עיקרו של יום הוא ההתגלות של כבוד ה' לכוהן הגדול בקודש הקדשים ולכל אחד מישראל לפני מדרגתו והכנתו. הכוהן הוא שליח של כל ישראל, בגדיו נקנו מכספי מחצית השקל של ישראל. הקטורת שבידו נקנתה אף היא ממחצית השקל של כלל ישראל. הוא נושא את שמות בני-ישראל על לבו כל הזמן. כביכול הוא נכנס אִתם לקודש הקדשים. וכשהוא יוצא, על פניו ניכרת השכינה שנפגש אתה בקודש הקדשים. "אמת. מה נהדר מראה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש". וכל ישראל רואים ומקבלים אורה גדולה.
ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
