היום מתחילים אגרת כ"ג.
באגרת זו אומר אדמו"ר הזקן על חומרת הדברים הבטלים שמדברים בבית הכנסת, לצורך כך מסביר אדמו"ר הזקן את המעלה הגדולה במניין של ישראל, וממילא את הפספוס והביזיון כאשר מדברים דברים בטלים במניין.
ידוע מאמר חכמינו, "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם". להשרות את השכינה בעולם הזה, הוא תכלית ירידת האדם לעולם, כל מה שאדם בא לעשות בעולם הוא להשרות את השכינה בעולם, כאשר יושבים עשרה מישראל יחד בכך הם עושים את התכלית.
האמת שעל ידי השראת השכינה בעולם הזה, יוצא שהאדם לא יורד לעולם הזה אלא עולה אליו (או 'ירידה צורך עליה'), עליה הכי גדולה שיכול להיות, יותר מכל העולמות העליונים. על העולמות העליונים כתוב "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ה' לא שורה בעולמות העליונים, הם לא מסוגלים להכיל אותו, אך בעולם הזה הוא כן שורה, כאשר עשרה מישראל יושבים יחד – שכינה שרויה ביניהם.
השכינה שורה דווקא בעשרה מישראל, לכן בשביל לומר קדיש, קדושה, וקריאת התורה צריך עשרה. כאשר חכמינו אומרים שגם "אחד שיושב ועוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר" הם עושים בשביל כך לימוד מיוחד, גם לאחר שהם לומדים, הם לומדים רק לעניין קבלת שכר ולא להשראת שכינה.
ההבדל בין השראת שכינה לקבלת שכר הוא הבדל גדול, ועליו נלמד מחר ומחרתיים.
