בפרשתנו מסופר על כל מהלך האירועים עד ירידת יעקב ובניו למצרים.
יש להבין מדוע משך יוסף את כל הענין עד שהתוודע אל אחיו. וכי הוא לא ידע שאביו מצטער בכל רגע נוסף?!
אלא שיוסף ידע שחלומותיו הם חלומות נבואיים, ואין ביכולתו לעשות שום פעולה אשר תשבש את התגשמות החלומות. משום כך רצה יוסף לגרום לכך שאביו יבוא אליו, לאחר שיאסר בנימין. ואולם כאשר אמר לו יהודה : "והיה כראותו כי אין הנער ומת", הבין יוסף שאין הכוונה כפשוטו שיעקב יבוא וישתחווה לו, ואז התוודע אל אחיו.
הכתוב אומר שאחיו נבהלו מפניו. עשרים שנה הם סברו שהצדק איתם במכירת יוסף, והנה יום אחד מתברר להם שהכל נבע מטעות יסודית. מעמד זה היה מאוד לא נעים עבורם. אף שיוסף היה הצעיר שבאחים, הם לא יכלו לעמוד בתוכחתו. חז"ל למדו מבהלת האחים מוסר השכל : 'אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה' - אם הם נבהלו מתוכחתו של אחיהם הקטן, איך נעמוד אנחנו בתוכחתו של הקב"ה ביום הדין!?
ההשגחה האלוקית סובבה את כל האירועים כך שבני ישראל ירדו למצרים. יעקב אבינו חשב שהוא רק יורד לראות את בנו וחוזר לארץ, אך לפני צאתו רמז לו הקב"ה במראות הלילה שמכאן ואילך מתחילה הגלות. הירידה לא תהיה בבחינת 'יום' אלא בבחינת 'לילה'.
עוד אמר הקב"ה ליעקב : "אל תירא מרדה מצרימה" - משמע שיעקב פחד מהירידה למצרים. הוא חשש לגורל הרוחני של נכדיו וניניו. בארץ ישראל כבר הושרשה הקדושה, אך מצרים היתה שיא טומאת ארץ העמים, כעין 'תרבות המערב' של היום. הקב"ה 'מרגיע' את יעקב באומרו "ויוסף ישית ידו על עיניך", ואכן יוסף דאג שכולם ישכנו בחבל ארץ נפרד, בארץ גושן, לא יחד עם המצרים.
יעקב אבינו גם דאג לשלוח את יהודה לפניו להקים בארץ גושן בתי אולפנא, תלמודי תורה ומוסדות חינוך, כדי שכל צאצאיו ילמדו להיות נאמנים לתורתם ולתורת אבותיהם. אין ספק שבכל אותן שבע עשרה שנה שיעקב חי במצרים הוא דאג, טיפל, חינך והשפיע על כל הצאצאים שכבר אז היו רבים מאד.
מכאן אנו לומדים, ששמירת ערכי החינוך אצל הילדים היא בסיסית ועקרונית לשמירתה של האומה. אכן חז"ל אומרים, שאחרי שיוסף ואחיו נפטרו חלק מהעם התחיל למעוד - יצאו מארץ גושן, הפרו את ברית המילה ועוד. עם זאת סייגים מסויימים כן היו להם - שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושיהם, ולא התחתנו עם גויים. היום לצערנו גם סייגים אלו אינם קיימים, ורבבות אחינו בגולה הולכים לאיבוד ע"י התבוללות בגויים. זהו כרסום גדול בקיומו הפיזי של עם ישראל.
יוסף עצמו שימש דוגמא לדורו ולדורות הבאים. לאחר שנמכר ע"י אחיו, היה בין הגויים עשרות שנים ובכל זאת שמר על קדושתו ועל יושרו. כאשר הודיעו ליעקב אבינו שיוסף חי נאמר "ותחי רוח יעקב אביהם" - ששרתה עליו שכינה. יעקב היה בחברון וצפה ברוח קדשו, ואמר: "עוד יוסף חי" - מלך הוא ועומד בצדקו. להיות מלך בעל עמדת כוח כמעט בלתי מוגבלת ולא להסתאב במנעמי השלטון, ולא להיגרר לשחיתות וחוסר יושר, זהו נסיון קשה מאד. חז"ל אומרים שיוסף היה מלך במצרים שמונים שנה! בכל הזמן הזה היה נאמן וישר "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה", למרות שהיה יכול להעביר חלק מהכסף לחשבונו הפרטי. יוסף הראה דוגמא של ישרות ומוסריות לדור הצעיר. כל צאצאי בני ישראל למדו ממנו וקיבלו כוח לעמוד ולשמור על צדקותם וישרותם גם בתוך חשכת הגלות.
התורה מספרת לנו גם על גדולת האחים, שהודו על האמת ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". הם הבינו שאין מקרה, ואם באים ייסורים על אדם עליו לחשוב מדוע הם באו, כדי שיתקן ולא יעסוק בהטלת האשמות על אחרים.
עלינו ללמוד ממעשי אבותינו וללכת בדרכם, כדברי חז"ל שצריך אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". מובא בשם ר' בונים מפשיסחא שאמר: איני חושש שבשמים יטענו עלי מדוע לא הייתי כמו אברהם אבינו, אלא מדוע לא הייתי ר' בונים. דהיינו : האם התאמצתי להיות מה שאני יכול להיות ? האם מלאתי את שליחותי, או שנתתי לזמן לעשות את שלו ?
כל אחד מאיתנו צריך לעשות כמיטב יכולתו על מנת לקשור את עצמו לכלל ישראל, לקיים תורה ומצוות ולחנך את ילדיו ומשפחתו, ובזה להמשיך את מסורת אבותינו הקדושים, עד שנזכה לגאולתנו השלמה.
