בפרשתנו נמצאת אחת הפרשיות המיסתוריות והמאתגרות בתורה – פרשיית "אשת יפת תאר". התורה מתירה לחייל יהודי היוצא לקרב וחושק באשה יפה שהוא לקח בשבי להתחתן עמה. עליו להביאה לביתו, להניח לה לבכות על אביה ואמה חודש ימים, ולאחר מכן הוא יכול לשאתה.
יחס זה אל השבויה, המתיר כל-כך את החשק הארצי של החייל, נראה כה מנוגד לרוח שאר המצוות בתורה, שקשה לקבלו כמות שהוא. ואכן, חז"ל למדו כי היתר זה אינו תקף לכתחילה אלא בדיעבד, במצב בו יצרו של החייל כה חזק שהוא יקח את השבויה בכל מקרה, ואם כך עדיף כבר שיעשה זאת בצורה 'מסודרת'. בלשון רש"י, "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור".
המקובלים מאירים רובד נוסף מתחת לפני השטח: אם כבר התרחשה מציאות כזו, מתברר שבהשגחה פרטית יש באותה אשה "ניצוץ קדוש" המחכה בדיוק לחייל הזה שיגאל אותו. כלומר, לא מדובר בהיתר שהיה עדיף לוותר עליו, אלא בהיתר מיוחד שבעזרתו מגיעים לתכלית בתוך מציאות מסובכת (גם היום אנו יודעים שיש זוגות מאושרים שהכירו בדרכים לא מקובלות…).
פירושים אלו מתחילים להמתיק את הפשט הקשה לעיכול. אך המתקה עמוקה עוד יותר מספקת לנו תורת החסידות, שכהרגלה מפרשת את המצב כולו כמשקף תהליך המתחולל בנבכי הנפש.
השביה כשיבה
מהי המלחמה אליה אנו יוצאים לפי הפירוש החסידי? הכוונה היא למלחמת היצר כמובן: המלחמה נגד האויבים הפנימיים שבנו –התאוות, היצרים והדחפים האנוכיים שהצטברו על נשמתנו כקליפות וכעת מסתירים אותה.
אם כך, מהי ה"אשת יפת תאר" שאנו מוצאים בשביינו? אין היא אלאנשמתנו שלנו, שאבדה ונשכחה מאתנו. אנו רגילים לחשוב על יהודים שגדלו רחוקים מהיהדות כ"תינוקות שנשבו בין הגוים"; אך נשמתו של כל אחד מאתנו, שאף היא טהורה כתינוק, עשויה ליפול בשבי ביד הגויים שבקרבנו. אכן, לפי החסידות הלשון הכפולה "ושבית שביו" פירושה שאנו שובים מאויבנו דבר שהוא שבה מאתנו קודם לכן! השביההיא בעצםשיבהשל דבר השייך לנו. פדיית הנשמה פירושה הארתה מחדש אל תוך המודעות שלנו והשבתה להיות כח פעיל בחיינו.
פירוש עמוק זה למעשה מתקשר מחדש עם הפשט, הדן במלחמה של ממש. עיקר כח הנפש הנדרש מחייל יהודי במלחמה הוא מסירות הנפש. חייל היוצא לקרב צריך למצוא בתוכו את הנקודה הנעלית והעמוקה ביותר, שמתוכה הוא מסוגל למסור את נפשו למען הכלל. במלים אחרות, כל חייל היוצא למלחמה צריך למצוא בתוכו את ה"אשת יפת תאר" שלו על מנת להלחם.
אי-שלמות והשלמה
העמקה בפסוקי הפרשה מעשירה את הדרשה החסידית. כך למשל מלמדים אותנו הפסוקים כיצד לנצח במלחמת היצר: "כי תצא למלחמהעלאֹיביך ונתנו ה' א-להיך בידך": על מנת להצליח במלחמה עלינו להיותמעלהאויב שלנו, לטפס למקום נקי וטהור בתוכנו בו אין ליצר אחיזה עלינו. מקום זה גם נקי מכל רבב של "כֹחי ועֹצם ידי", ומבין שלבדנו איננו מסוגלים לנצח את היצר. לכן כאשר אנו מגיעים לשם, ברור לנו שה' הוא הנותן לנו לנצח: "ונתנו ה' א-להיך בידך".
כעת, מה פירוש הפעולות שיש לתת לאשת יפת תאר לעשות לאחר ששבה לביתה? גילוח הראש, עשיית הציפורניים והסרת השמלה מסמלים את התנקות הנשמה מהסיגים החיצוניים שצברה בשביה. כשאנו מחדשים מגע עם נשמתנו עלינו להקדיש זמן להבדילה ממרכיבים שליליים שהיא נהייתה מזוהה אתה. כך למשל בעל תשובה שעסק באמנות באופן בלתי מבורר, צריך להבדיל את נשמתו מתכנים אלו בטרם יוכל לשוב ולעסוק באמנות כשרה וחיובית.
האבל על האב והאם מסמל תהליך אחר, עמוק ומעניין יותר מאשר ההתנקות. אביה ואמה של הנשמה מסמלים אתשורש הנשמה, שהוא עצמו לעולם אינו ניתן להחדרה אל מודעתנו. הדרך היחידה לבוא עמו בכל זאת במגע כלשהו הוא לבכות על כך שהוא אינו מושג. דבר זה מתקשר עם הפירוש החסידי לפיו ה"ירח ימים" של בכי האשה אינו אלא אלול – חודש התשובה והשיבה אל שורש הנשמה. בדיוק על כך אמר האריז"ל כי כל מי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה (המשכם ושיאם של אלול), אין נשמתו שלמה. כשאנו בוכים על כך שבנשמתנו רובד נעלה עוד יותר מאלו שביכולתנו להשיג, אזי במובן מסוים ובעקיפין אנו מצליחים לגעת בו, ונשמתנו נשלמת באמת.
המאמר פורסם לראשונה בעלון'גל עיני'
