בהפטרת "כי תצא" ה' מבטיח לעם ישראל, באמצעות ישעיהו הנביא, שלא נחזור עוד לגלות. "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ.  כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'" (ישעיהו נד).

מו"ר ועט"ר רשכבה"ג המקובל האלוקי חכם רבי יוסף חיים זלה"ה, הלוא הוא ה"בן איש חי", ראה איך הנבואה הזאת ושאר הנבואות מתחילות להתממש. הוא הבין שאנחנו לא צריכים להיות צופים מן הצד, אנחנו חייבים להיות שותפים בתהליך. כך אומר לנו ישעיהו: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי", תבנו בארץ ישראל בתים רחבים ומושקעים. בתים שנשב בהם, אנחנו ובנינו ובני בנינו עד עולם. תרחיבו את ההתיישבות: "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי"; תורישו את הגויים מהארץ: "וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ"; תיישבו ערים נטושות: "וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ"; תדעו שהשמחה והעוצמה של קיבוץ הגלויות והבניין יהיו הרבה יותר גדולים מצער הגלות: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה".

בדרשותיו ובספריו נרתם ה"בן איש חי" בכל כוחו לעורר את חיבת ארץ ישראל, עודד את האנשים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, תמך רבות מכספו, עודד את הנדיבים להשקיע בבניינה והקפיד שכל הכספים שנאספו למען הארץ יגיעו ליעדם. הוא השתדל שתהיה פרנסה ליושביה.

כך כתב עליו תלמידו נאמן ביתו רבי בן ציון חזן ז"ל:  "אהבתו לארץ ישראל במדה גדושה עד מאוד. ובפרט ירושלים ושאר ארצות החיים ולמוסדותיהם. וכמה היה מכבד ומטיב להשד"ר, וכמה היה מלמד זכות על תושביהם ומעורר רחמים עליהם. ובזמן שהיה מגיע לו מכתב ממנהיגיהם שעומדים באיזה מצור ומצוק חלילה היה עושה הרעשות ומקבץ נדבות ושולח להם בהקדם האפשרי. ורוב ספריו הדפיסם בעיר הקודש ירושלים ת"ו כדי ליהנות את הפועלים והעסקנים תושבי ארץ הקודש" (הקדמה לדעת ותבונה). בשנת תרנ"ט הוא כתב מכתב לראשון לציון הרה"ג רבי יעקב שאול אלישר זצוק"ל, ובתשובה עונה לו הראשון לציון "כל אות ואות שבו מכרזת ואומרת על כותבה כי צדיק תמים הוא, כי חובב ציון אמיתי הוא וכו'".

חיבת ציון וירושלים זו באה לו ממשפחתו. דודו הרב עבדאללה ב"ר משה חיים היה בין הראשונים שעלו מבבל לירושלים בשנת התר"א. בשנת תר"ד עמד בראשות ישיבת "כנסת יחזקאל" בירושלים. אביו הרב אליהו חיים זיע"א לקח על עצמו לכלכל עד אחרית ימיו את הרה"ג אליהו מני זצוק"ל כדי שיוכל לעלות ולגור וללמד תורה בחברון. כך כתב בנו רבי סולימן מני זצוק"ל:  "בראשית שנת התרי"ו החלה תנועה חדשה להניעו בכח היא תנועת המסע של ארץ הקודש תו"ב העליה מבבל לארץ ישראל וחרף כל הסכנות והפחדים אשר פגשו הנוסעים בכל מדרך כף רגל וכו' אזר כגבר חלציו וישם לדרך פעמיו כי ידידו ואוהבו מיטיבו ואיש חסדו אשר נפלאה אהבתם מאהבת דוד ויהונתן הרב כמוהר"ר אליהו חיים זיע"א עורר את ליבו ויחזקהו ויאמר לו לך לך אל ארץ אבותינו וכל מחסורך עלי" (שיח יצחק). אחריו המשיך בנו רבי יוסף חיים לשמור על הקשר החי עם הרה"ג אליהו מני זצוק"ל התכתב איתו תדיר והחזיק אותו מבחינה כלכלית.

מהצוואה של רבי אליהו מני זצוק"ל עולה כי הרב יוסף חיים קנה קרקע בחברון באמצעות הרב אליהו מני. כך כתוב בצוואה: "הנני מודה כי הכרם הנמצא בחברון הנקרא קוביב אל גניב והרשום בספר האחוזה שם, שייך ליורשי המנוח הרב יוסף חיים בן ר' אליהו ב"ר החכם משה חיים מבגדאד". הצוואה הזאת מסבירה כנראה את השאלה שמופיעה בספרו של ה"בן איש חי": "היושב בחו"ל והוא מחבב את ארץ ישראל הרבה ולכן משום חבוב ארץ ישראל קנה לו חורבה אחת בארץ ישראל והוא עודנו יושב בחו"ל, ורק משום חיבוב ארץ ישראל אינו רוצה שתישאר זו חורבה ורוצה לבנותה ע"י אחרים. ואעפ"י שאינו דר שם ושאל עתה עצה טובה אם יצווה שיבנו אותה בית וישכיר אותה לדור בו, או אם יטענה אילנות לעשות גינה ותוציא פירות. איזה דרך עדיף טפי או אם שניהם שוים?"

והרב "בן איש חי" עונה תשובה: "ודאי לענין מצוה וחבוב ארץ ישראל הבית עדיף טפי מהגינה, דהכי איתא בתוספתא דערכין (סוף פרק ה') וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בהלכות שמטה ויובל פרק י"ג הלכה ו' וז"ל) 'לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה ולא יטע חורבתו גינה שלא יחריבו את ארץ ישראל' ע"ש. משמע דבית עדיף מגינה טפי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הלכות שכנים פ' י' הלכה א' וז"ל): 'היה הלוקח רוצה לבנות בה בתים, ובן המצר רוצה לזרעה. הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המצר'" (תורה לשמה שפז).

חשוב להזכיר כי בתקופה ההיא היה קשה לראות את טוב הארץ. פרגוד גדול כיסה על טובה של ארץ ישראל. רבי יוסף חיים מסביר כי ארץ ישראל מסתירה את הטוב שלה בכוונה כי היא "עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיהו א כו) "פירוש ארץ ישראל היא 'נאמנה' בטוב הגנוז ומופקד בקרבה מאיתו יתברך מבריאת העולם. שלא תוציא את הטוב שבה לתת אותו למלכי אומות העולם. ששלטו בה וכבשו אותה. אלא יהיה טובה גנוז בתוכה עד שיעברו ממנה אומות העולם ואז תוציא הטוב שלה לישראל הבאים לרשת אותה לעתיד שתהיה אז כגן עדן, מה שאין כן עתה שאין הטוב יוצא ממנה וכו'. בעת שנכנסו בה זרים מפני כי בוודאי יהיה טובה למאכל זרים. אלא גנזו אותם בקרבה וכו שהיא נאמנת בפקדון הוא הטוב שמופקד בתוכה שלא תאבדנו ותזרקנו על קוצים וברקנים אלא תשמרנו לבעליו אלו ישראל" (ברכת חיים דברים).

בתקופה ההיא 98.5% מהיהודים בעולם שהיגרו ממקומם בחרו באמריקה. הם ראו רק את הפרגוד שמסתיר את הטוב של הארץ, והעדיפו להתיישב בחו"ל. רבי יוסף חיים ראה חובה ללמד את הציבור איך להראות את הטוב הגנוז של ארץ ישראל. בספרו "בניהו בן יהוידע" הוא מביא את המעשה על רבי אמי ורבי אסי שהיו גרים בארץ ישראל ומוליכים את התלמידים שלהם מחמה לצל בקיץ, ומצל לחמה בחורף. והסביר שם ה"בן איש חי" כי לרבי אמי ולרבי אסי לא הפריע הקור בחורף והשמש בקיץ, אבל הם חששו שלחלק מהתלמידים שלהם זה יפריע והם ידברו סרה על ארץ ישראל. "עם כל זה יחושו שמא מקצת מן התלמידים יקוצו בחום השמש, ואז יאמרו בפיהם אין מקום זה טוב, ונקום לישב במקום אחר שיש בו טולא, לכך היו ר' אמי ור' אסי מקדימים לקום ממקום זה שתגיע אליו השמש, למקום טולא (צל) כדי שלא יבא אחד מן התלמידים לומר על המקום ההוא לא טוב, ונמצא מוציא דיבה על חלק קרקע שבארץ ישראל.

"ומכאן ילמוד האדם מוסר השכל, לשמור פיו ולשונו, לבל יוציא מפיו שום דיבור לא טוב, לגנות אפילו אמה אחת מארץ ישראל, הן מצד האויר, הן מצד קור וחום, הן מצד הפירות, והן בענין הבנין וכיוצא, ואפילו בעת חורבנה שהיא ביד הגוים, והבתים הם של הגויים, כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על ארץ ישראל" (בניהו בן יהוידע כתובות דף קיב/ב).  

פעולתו של ה"בן איש חי" עשתה פרי והביאה לכך שיותר ויותר יהודים הצליחו לראות את טובה של הארץ. רבי יוסף חיים ראה חובה גדולה לחזקם. כך נשאל ה"בן איש חי" על די תושב צפת: "אנכי העבד זכני השי"ת וקבעתי דירתי בארץ הקדושה תוב"ב צפת תוב"ב והנה רחוק מן העיר באיזה שעות יש מקום אחד אשר גם הוא מארץ ישראל שיש בו פרדסים ונמצאים שם פירות חשובים טובים ומתוקים ומשובחים במאד מאד אשר גם בשאר ארצות המגדלות פירות טובים יש לפירות אלו שבח ויתרון" האם מותר ממידת חסידות ללכת לשם כמה ימים ליהנות מפירות הארץ?

וענה הרב זצוק"ל: גם לפי מדת חסידים לית בהא פקפוק וחשש דכן מצינו בגמרא דערובין (ל.) על רבי יוחנן ומאות מתלמידיו שהיו ממקום למקום כדי לאכול פירות מתוקים וטובים וכל הליכתם בשביל זה. "ובוודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה וכוונתם לשם שמים, והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים נמצא דבר זה הוא משנת חסידים ולית ביה פקפוק. ולכן מאחר שגם אתה השואל כונתך לשם שמים בשביל חיבוב ארץ ישראל ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה והכל הולך אחר כונת הלב" (שו"ת תורה לשמה סימן תיח).

בכ"ה בניסן ה'תרכ"ט יצא הרב יוסף חיים עם אחיו הרב יחזקאל על מנת לעלות לרגל לארץ ישראל ולהשתטח על קברי הצדיקים שבה. בקבר בניהו בן יהוידע נתגלו לרבי יוסף חיים "סודות רבים וגדולים", ועל כן ישב שם הרב יוסף חיים מספר ימים. לימים הוא קרא את שמות ספריו על שמו, "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִ (חַיִל) רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל" (שמואל ב כג כ). אחר כך הלך לציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי  ובו חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי". משם המשיכו לירושלים, ובהגיעם אליה, לאחר תלאות רבות, התקבלו בכבוד גדול על ידי כל חכמי וגדולי ירושלים.

בספר "בניהו בן יהוידע" (פסחים דף ג/ב) כותב ה"בן איש חי": "ואנא עבדא בשנת תרכ"ט עליתי לעיר הקודש תובב"א ובחזרתי לעיר בגדאד באתי על דרך נציבין וזכיתי לנשק אבני הציון שלו (רבי יהודה בן בתירא) ולמדתי שם המאמר הזה דמכילתין. יהי רצון זכותו יגן בעדינו ובעד כל ישראל אמן כן יהי רצון".

על הפסוק "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהילים קב יד)  פירש רש"י: "אהבו אף את אבניה ואת עפרה, ומדרש אגדה כשיצא יכניהו וגלותו נשאו עמהם מאבני ירושלים ועפרה לבנות להם בבבל בית הכנסת".

בשוב הרב יוסף חיים לבגדד הוא הביא איתו מעפרה של הארץ ופיזר אותו על רצפת בית הכנסת בו התפלל. הוא גם לקח אבן מאבני מירושלים שנקבעה בכניסה לבית הכנסת שינשקוה המתפללים. בבית כנסת זה היו מתפללים עשרת-אלפים אנשים. כולם היו מנשקים את המזוזה ואחר כך את האבן הקדושה מארץ ישראל. "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקותנו, כמה שנאמר: 'אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ'. זאת אומרת ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה" (הכוזרי מאמר חמישי כז). ובוודאי בעל ה"בן איש חי" היה מאלה שמעוררים בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה.

כשהגיע רבי יוסף חיים לחברון הוא רצה להיכנס למערת המכפלה, מקום האבות והאימהות הקדושים. אבל המוני ערבים התנפלו על הרב ועל מלוויו, ואילולא כמה שוטרים טורקים שהבריחו אותו מהמקום, היה האירוע יכול להסתיים חלילה באסון כבד. כך כותב הרב סולמיאן בן הרב אליהו מני זצוק"ל: "טרם יכנס אל הפתח קמו עליו כמו נד הישמעאלים צועקים ככלבים ויאמרו צא טמא. מה לך להכנס כאן. ומקום זה אדמת קודש זה יחזיק בידו למושכו. וזה יתפוס בבגדיו להשליכו הלאה. ולולא כי יראת חמת מלך הממשלה יר"ה כי עתה הכוהו הכה ורצוח". רבי יעקב ברבי רחמים מלמד הכהן סיפר כי רבי יוסף חיים סיפר לאביו "עיני זלגו דמעות ולא על המכות שספגתי מידי הישמעאלים האכזרים כי אם מרוב צער שאדמתנו הקדושה הייתה לנכרים ונחלתנו נהפכה לזרים".

ה"בן איש חי" יצא בכאב לב גדול מהמקום. אבל לא בשביל לוותר. הוא בירר ומצא שאחד מנכבדי הערבים בחברון הוא רודף בצע, זימן אותו בחשאי ואמר לו שהוא מוכן לשלם ביד נדיבה אם ייקח אותו לחברון ויאפשר לו להתפלל בסמוך למערת המכפלה. הערבי הביא את ה"בן איש חי" בחשאי אל המערה והמתין שעה ארוכה עד שהרב סיים את תפילתו, ולאחר מכן החזיר אותו בשלום לירושלים.

כאשר הוא פנה לחזור לעירו ולארצו, החליט ה"בן איש חי" לנסות ולגאול את מערת המכפלה מידי הישמעאלים. בדרכו מארץ ישראל לעירק הוא עבר דרך דמשק, שם ישב הגביר היהודי סניור שמעיה אנג'ל שהיה עשיר גדול והוא ביקש ממנו ללכת לפחה לפעול למען העברת מקום מנוחתם של האבות הקדושים לידיים יהודיות. באותה עת הפחה לא היה בדמשק. כעבור כמה שבועות, כאשר הפחה חזר לדמשק, הגיע הגביר סניור שמעיה לבקרו ודיבר על ליבו שירשה ליהודים לקנות את מערת המכפלה. הפחה הסכים לדבריו ושלח מכתב למושל הטורקי של חברון ובו הוראה מהפחה היושב בדמשק למדוד את המגרש של מערת המכפלה, ולהעמידו למכירה לכל המרבה במחיר. הפחה ידע שהיהודים יגייסו כסף מאחיהם העשירים כדי לפדות את מקום קבורת אבותיהם.

המכרז כבר יצא ועשירי היהודים התכוננו לגייס סכום כסף גדול כדי לרכוש את המקום הקדוש, אבל אז שמע הקאדי על הדבר וחמתו בערה בו. שנאתו ליהודים הייתה עזה כמוות, והוא לא הסכים לאפשרות שהיהודים יקבלו לידיהם את המקום הקדוש. כינס הקאדי את עשירי הערבים והחל להסית אותם בדברי בלע עד שהם הוציאו מכיסם סכומי כסף גדולים יותר מכל מה שהיהודים היו יכולים לשלם, וכך התבטלה המכירה של מערת המכפלה ליהודים.

רבנו יוסף חיים ניצל כל הזדמנות להעלות את גדולי החכמים שיורו דרך לקהל הגדול. בשנת התרנ"ט שלח בעל ה"בן איש חי" את הרה"ג בן ציון חזן לארץ ישראל. סיפר מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל כי להרה"ג בן ציון חזן היה קול נעים וחזק, ובתיקון חצות הוא יושב ומקונן על החורבן. עבר במקום אחד השיח'ים בבגדד ושמע את קולו הנעים ונכנס לבית הכנסת ואמר לו: קול נעים זה ברא הקב"ה כדי להללו ולשבחו בראש המסגד, לקרוא קטעי קוראן ולקרוא לאנשים להתפלל. אמר לו חכם בן ציון חזן: אני מסכים, אך מהי המשכורת שתשלם לי? וקבע לו השיח' שכרו. אמר לו הרב: תוסיף על זה מחיר עשר ביצים שבכל בוקר אני אגמע אותם חיים ולא מבושלים כדי שהקול יהא צלול. אמר לו השיח': מיד אני הולך וקונה ומביא לך.

מיד כשיצא השיח' רץ חכם בן ציון חזן זצ"ל ל"בן איש חי" ושאל אותו מה לעשות, ואמר לו הרב: עוד בגדיך עליך קום וברח מבגדד לארץ ישראל. שאל בן ציון חזן: וממה אתפרנס? ואמר לו ה"בן איש חי": אני אשלח לך כתבי יד של ספריי ואתה תדפיסם בארץ ואשלם לך שכרך. המשיך חכם בן ציון ואמר: אני חושש שהאויבים ירדפו אחרי לשם. וענה לו ה"בן איש חי": אני מבטיח לך שלא ייגרם לך שום נזק ע"י אדם, ותנוח בשלום על משכבך.

חכמים אחרים שיצאו יותר בנחת מבגדד יצאו עם ליווי ברוב עם בראשות הרה"ג יוסף חיים זיע"א עד שערי העיר לכבודה של ארץ ישראל ולעורר אהבתה שמהם יראו וכן יעשו. העידוד עושה את פעולתו ובשנת תרס"ד עולים גדולי החכמים ובראשם הרה"ג רבי יעקב חיים סופר זיע"א בעל כף החיים. אחר כך עולה הגאון העצום רבי צדקה חוצין זיע"א שנקרא מחלב לבגדד להקים עולה של תורה אחרי שנפלה בעת המגיפה.

אחרי עלייתו הוא נקרא שוב לבגדד, ועלה שנית לארץ ישראל בשנת תרפ"ד ביחד עם מו"ר סבינו החכם הגדול רבי סלמאן אליהו זצוק"ל, מחבר "כרם שלמה" על כתבי האר"י ז"ל. עשר שנים אחר כך עלה בעל "מנחת יהודה" הרה"ג יהודה פתיה זיע"א ביחד עם הרה"ג סלמן מוצפי זיע"א, זכותם תגן עלינו ועליכם.

אחת מיוזמותיו החשובות של רבי יוסף חיים נוצרה כאשר פנה אליו חברו הנדיב ר' יוסף אברהם שלום מכלכותא בבקשה להקים ישיבה בבגדד, כדי לעשות נחת רוח לקב"ה ולזרז את הגאולה. ר' יוסף חיים אמר לו: "סופה של בבל להיחרב, לך לבנות בירושלים". שהרי היהודים עומדים לעזוב אותה, והבית שייבנה בה יישאר לערבים ולאומות העולם. ה"בן איש חי" הנחה את הנדיב לחפש בירושלים מגרש, סמוך ככל האפשר להר הבית, ולהקים שם ישיבה גדולה ללימוד הנגלה, שבתוכה גם ישיבה ללימוד הקבלה. "לעשות נחת רוח להקב"ה ולשכינה כדי לזרז את הגאולה".

רבנו יוסף חיים כותב בספרו "עוד יוסף חי" על המעלה הגדולה שיש בישיבה ובבית כנסת שקרובים למקום למקדש: "בית הכנסת שהוא תוך חומת ירושלים מקודשת יותר ממקום שהוא חוץ לחומת ירושלים, דכך שנינו במשנה דעשר קדושות הן במס' כלים פ"א. לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו וכו'. ואע"ג דלא בריר לן עד היכן היתה מגעת, הנה ברור הוא שבודאי מקום שהוא עתה תוך החומה היה גם מעיקרא תוך החומה.

וגם מקום שהוא תוך החומה בוודאי יש הפרש בין מקום למקום לענין קדושתו ומעלתו והיינו כי כל מקום שהוא קרוב וסמוך להר הבית שבו קרקע המקדש ובית ק"ק הוא מעולה ומקודש יותר. וכן כתב הגאון חתם סופר ז"ל ביו"ד סי' רל"ג וז"ל מ"מ היינו חוץ לירושלים. אבל בירושלים גופה לדור סמוך לקדושת הר האלהים אפילו בחרבנה אשרי הזוכה עכ"ל:

ולכן בודאי בית הכנסת ובהמ"ד שהיא בנויה עתה קרוב וסמוך להר הבית היא מעולה ומקודשת יותר כיון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכ"ש אם העומדים שם יכולים לראות ממנה קרקע בית המקדש מן החלונות שבה הרי זו מעולית יותר ויותר, ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם" (עוד יוסף חי יתרו ב').

הנדיב קיבל את הצעתו של רבי יוסף חיים זיע"א והקציב את כל הונו ורכושו העצום לקניית אדמה קרוב ככל האפשר לכותל המערבי, כדי לבנות עליה ישיבה שבה ילמדו לפחות עשרה תלמידים קבלה ותורת הנסתר. אבל הוא לא הסתפק בהקמת הישיבה עצמה, אלא הקים קרן לצורך לומדי התורה הללו והפקיד את מזכירו על כספי ההקדש, ולביצוע הבניין נבחר הרב בן ציון חזן זיע"א. בנוסף לעניין הישיבה, עודד ה"בן איש חי" את הנדיב להקים בית חולים בירושלים.

הרב חזן נפגש עם ראש ה"ועד הערבי העליון", ובתשלום של 30,000 לירות זהב הסכים הלה לאפשר את האדמה. אחר כך היה צריך הרב חזן לקנות את הקרקע מידי 70 בעלי חזקה, וזה לא היה קל. ערבים ניסו להתנכל לפרויקט וגנבו את חומרי הבנייה. הם איימו ברצח ובהכרזת ג'יהאד על הרב בן ציון חזן. ואולם הרב לא פחד וסמך על הבטחת ה"בן איש חי" שלא יאונה לו כל רע. במקביל הפעיל הנדיב יוסף אברהם שלום את השפעתו בממשלת בריטניה שתיתן לרב בן ציון חזן אזרחות בריטית, כדי להרתיע את הערבים מלפגוע בו.

בשנת תרע"ד פורסם בעיתון "מוריה" דבר הקמת הישיבה והונחה אבן הפינה, אבל פרוץ מלחמת העולם הראשונה באותה שנה גרם להפסקת הבנייה. במהלך המלחמה סולקו הטורקים העוינים מארץ ישראל ובאו הבריטים, שהיו קצת יותר אוהדים ליישוב ארץ ישראל בידי היהודים. כך, תחת ממשלתם, נחנכה בט"ז בשבט תרפ"ג (1923) ישיבת "פורת יוסף" המפורסמת, שרובם של גדולי תלמידי החכמים הספרדים בארץ ישראל למדו בה.

רבי יוסף חיים זיע"א ראה נכוחה כי עתידים ישראל לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל. הוא פעל בכל הדרכים שמנויות לעיל ובעוד רבות אחרות. פעולתו עשתה רושם גדול והרוב המוחלט של יהודי עירק עלו לארץ ישראל וגרים בה, לעומת גלויות אחרות שרק חצי או רבע מתושביהן עלו לארץ ישראל.  ויהי רצון שנזכה לראות את כל בניה של ארץ ישראל שבים לגבולה, אמן.