ידועה שאלת הגמרא הקדושה (סוטה ל"ד) שמביא רש"י בפרשתינו, (במדבר, י"ג כ"ב) מדוע הפסוק "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון" מתחיל בלשון רבים, ביחס לכל המרגלים, וממשיך בלשון יחיד, הרי היה צריך להמשיך: "ויבואו עד חברון"?
והתשובה היא שכלב בן יפונה פירש מעצת המרגלים, הסתכן בנפשו ובא לבדו לחברון להשתטח על קברי אבות, לומר: אבותיי, בקשו עלי רחמים, שלא אהיה ניסת אחר הרוב, שמוציאים דיבת הארץ רעה. שמורדים בקב"ה.
נוח לו לאדם להשתלב באוירה הציבורית הרווחת, לא להיות שונה. קשה לשחות נגד הזרם. לא נעים להיחשב מיעוט, בוודאי לא נעים להרגיש דחוי.
כאשר כלב הלך לחברון, הוא בא לקברי אבות העולם כדי ללמוד לקבל את האומץ מהאדם הגדול בענקים, מאברהם אבינו ע"ה, שהיה ראש למאמינים, שנזרק לכלא על אמונתו בה', (פרקי דרבי אליעזר כ"ו) שנזרק לכבשן האש, שמסר נפשו על האמונה.
שנקרא אברהם העברי, על שם שעמד מעבר אחד של העולם, והעולם כולו מעבר לו.
שלא נסחף אחר תרבות הבל שקרית, חולפת ומדומה של הליכה עיוורת וסחף אחר הרוב כמו עדר תועה.
כך דרש רבי נחמן מברסלב (בהשמטה בין שני חלקי הספר ליקוטי מוהר"ן) את הפסוק (יחזקאל ל"ד); "אחד היה אברהם ויירש את הארץ" שאברהם עבד ה' רק ע"י שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו...רק כאילו הוא אחד בעולם".
כזה היה אברהם אבינו ע"ה, ואת האומץ הזה בא כלב בן יפונה לקבל ממנו כשהשתטח על קברו בחברון. לא לחפש להיות בקונצנזוס, למצוא חן בעיני בשר ודם ולזרום עם כולם, אלא למסור נפש על האמונה בה' שמתבטאת ביחס לארץ ישראל!
התורה היא נצחית, ויש בה מסר לדורות. גם אנחנו רוצים לזכור בערגה את אומץ ליבו של כלב בן יפונה, באים לחברון להתפלל בקברי אבות: "וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי אפשר לו לכנוס כי אם ע"י בחינה זו שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום דבר המונעו... או המניעות שיש משאר בני אדם המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת אחד היה אברהם כאילו הוא יחיד בעולם".
גם אנחנו רוצים להיות כמו כלב בן יפונה, באים לחברון להשתטח על קברי אבות, כדי לקבל כוחות אדירים לא להיסחף אחר ההבל המדומה, שלא לחפש קריירה כבוד והתנשאות על אחרים, שלא נהיה מן התרים את הארץ ומוציאים דיבתה רעה ולא נתור אחרי הלב והעיניים "אשר אתם זונים אחריהם".
נעוץ סוף הפרשה בתחילתה: הזכות להינצל מעצת המרגלים, להרגיש כמו כלב בן יפונה ש"טובה הארץ מאד מאד", מותנית בשמירה על גדרי הקדושה והצניעות. אם רוצים אנו לא לתור את הארץ, לא להוציא דיבתה רעה, עלינו לא לתור אחר הלב והעיניים. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם!!"
אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם"!
הלוואי ונזכה...
