צפו בשיחתו השבועית של הרב שמואל אליהו לפרשת שלח:
פרשת שלח עוסקת בחטא המרגלים שהעונש עליו גדול יותר מחטא העגל, ארבעים שנה במדבר ומיתת בני כל אותו הדור. חכמינו אמרו על חטא המרגלים כי בכיית החינם של אותו דור הביאה בכייה לדורות בתשעה באב. ובאמת לא בכל הדורות בכו בתשעה באב, רק בדורות שאחרי חורבן בית ראשון ושני שבהם המשיכו את חטא המרגלים. בדורות שבהם היה בית המקדש קיים לא בכו בתשעה באב כי לא המשיכו את החטא.
כדי לא להמשיך את חטא המרגלים צריך להבין מה עיקרו. ובאמת ניכר שעיקר החטא הוא הפחד מהענקים. כך אומרים המרגלים: "לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ". אחר כך הם חוזרים ואומרים "וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם".
הם גם חוטאים בהוצאת דיבה על הארץ ואומרים שארץ ישראל "אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא". אבל זה לא החטא העיקרי, שהרי בספר דברים התורה מתארת בחטא המרגלים רק את חטא הפחדנות. "וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם". ולא מזכירים שהארץ היא לא טובה.
גם בפרשת מטות מוזכר חטא המרגלים ביחס לפחדנות. כאשר השבטים גד וראובן רוצים את עבר הירדן המזרחי לנחלה אומר להם משה "וְלָ֣מָּה תְנִיא֔וּן אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם הֽ': כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ: וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם הֽ': וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה֖' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא" וכו'.
בפרשת עקב מזכיר משה את חטא המרגלים בהקשר של חוסר האמונה בה': "וּבִשְׁלֹ֨חַ ה֜' אֶתְכֶ֗ם מִקָּדֵ֤שׁ בַּרְנֵ֙עַ֙ לֵאמֹ֔ר עֲלוּ֙ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶ֑ם וַתַּמְר֗וּ אֶת־פִּ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְלֹ֤א הֶֽאֱמַנְתֶּם֙ ל֔וֹ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹלֽוֹ". וכבר אמרו חכמים שכאשר אדם מפחד הוא לא מאמין שה' בקרבו.
על הקשר בין הפחד לבין חוסר האמונה אמרו בגמרא: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ אַל תִּקְרֵי מִמֶּנּוּ אֶלָּא מִמֵּנוֹ כִּבְיָכוֹל אֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו". שכל פחד נובע מחסר הכרת ה' שבקרבנו. שנאמר "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא".
ספר דברים הוא ספר תיקון לחטא המרגלים. בספר הזה משה מדבר על מעלת ארץ ישראל פעמים רבות מאוד, משה גם מצווה אותם להיות אמיצים לא פחות מ-16 פעמים. לכן כותב הרמב"ם שהחובה להתחזק והאיסור לפחד הוא איסור תורה ש"נכפל בתורה פעמים רבות" לרוב חשיבותו. "שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר. וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה. והוא אמרו יתעלה לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם (כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא), ונכפלה האזהרה ואמר ' לֹא תִּירָאוּם (כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם). ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת" (ספר המצוות נח).
לכן ספר דברים מתחיל בחובה לעזוב את הר חורב ולכבוש את הארץ "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים א ה). ומהו ביאור התורה? ירושת ארץ ישראל, כי רק שם אתה יכול ליישם את השליחות של עם ישראל. וכך אומר משה: "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".
חשוב לשים לב למילים "רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה". ההר המדובר הוא הר סיני שנקרא בפרשתנו הר חורב. למה מפריע למשה שהם יושבים בהר סיני שבו ניתנה תורה לישראל? ועוד, למה משה מקפיד לקרוא להר סיני בשם הר חורב? הרי בארבעת החומשים הראשונים התורה קוראת להר ולמדבר בשם הר סיני ומדבר סיני שלושים פעמים. רק פעמיים התורה קוראת לו בשם חֹרֵב, ושניהם בהקשר של חורבן. פעם אחת במסה ומריבה "הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם׀ עַֽל־הַצּוּר֘ בְּחֹרֵב֒" (שמות יז, ו). ופעם שנייה בחטא העגל "וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב" (שמות לג, ו).
מסתבר שמשה מפחד שעם ישראל יתאהב ברוחניות של הר סיני, שכן התפקיד של עם ישראל הוא בארץ ישראל, שעל זה הייתה ברית האבות.
לכן מזכיר משה לעם ישראל מיד בתחילת ספר דברים את חטא המרגלים. חטא שהוא הכישלון הגדול של עם ישראל ביישום המגמה העיקרית של התורה. משה אומר להם "עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת" (דברים א כא). אבל הם לא רוצים לעלות לארץ מרוב פחד. "אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם" (שם כח).
בין הציווי שמופיע בתחילת ספר דברים לכבוש את הארץ לבין הסיפור על חטא המרגלים מופיעים 10 פסוקים שבהם משה ממנה דיינים בעם ישראל, ויש שואלים מה קשר בין מינוי הדיינים לבין חטא המרגלים?
והתשובה היא כי במינוי השופטים מתגלה הבעיה שגורמת לחטא המרגלים. במינוי זה מסתבר שאין אנשים נבונים בעם ישראל. שהרי משה אומר "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (שם יג) ובסוף הוא ממנה אנשים חכמים שאינם נבונים: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם" (שם טו). ובגמרא כתוב כי משה חיפש אנשים נבונים בכל ישראל ולא מצא. "נְבוֹנִים לֹא אַשְׁכַּח" (עירובין ק ע"ב).
אם נבין מהם נבונים נבין למה זה המפתח להבנת חטא המרגלים. רש"י בשם חז"ל מסביר כי נבונים הם אלה שמבינים דבר מתוך דבר. לכן בני יששכר הנבונים יודעים את העתיד "יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים, לָדַעַת מָה יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל". הם יודעים מה יעשה עם ישראל בעתיד ולכן כולם שואלים אותם והולכים על פיהם. "וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם" (דה"א יב). אבל בעם ישראל באותו דור אין בינה ולכן הם לא רואים את הניסים שעתידים להיות להם בכיבוש הארץ ומפחדים.
משה מנסה לתת להם בינה ואומר להם: תסתכלו מה היה בעבר ותבינו מה יהיה בעתיד. ""וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בה' אֱלֹהֵיכֶם". אם תתבוננו במה שקרה עד עכשיו תראו שה' מתייחס אליכם כמו אבא שנושא את בנו. ואם כן אתם צריכים להבין שכמו אבא הוא יביא אתכם אל ארץ ישראל בשלום. אבל הם לא מבינים דבר מתוך דבר. ולא הבינו כי מי שגבר על פרעה וכל חילו יקיים גם את בריתו בעתיד.
משה שאהב את ארץ ישראל והתפלל לזכות לעלות אליה תקט"ו תפילות זכה לבינה. כך כתוב בגמרא "רב ושמואל, חד אמר: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים" (ראש השנה כא ב). לכן נאמר על משה שהוא זוכה לראות את העתיד. על הפסוק בספר דברים (לד א-ב) "וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן". אמרו חכמינו אל תקרי "עד הים האחרון" אלא "עד היום האחרון".
זו הסיבה שבגללה נשים לא חטאו בחטא המרגלים. הגמרא אומרת כי בינה יתירה יש בנשים שנאמר "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". וכל מי שיש בו בינה יכול להבין לא רק את העבר אלא גם את העתיד. והנשים שרואות את העתיד מבקשות נחלה בארץ ישראל ולא מבקשות לחזור למצרים. ולכן רק הגברים חטאו בחטא המרגלים.
שנאמר "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי" ואומר רש"י "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה". והנשים אומרות "תנה לנו אחוזה" (במדבר פרק כו סד).
כדי למנוע פחד בעת מלחמה עומד הכוהן הגדול ומעודד את העם. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיכֶם" "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ" וְגוֹ'. "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם" – מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת. "אַל תִּירְאוּ" – מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין. "אַל תַּחְפְּזוּ" – מִקּוֹל קְרָנוֹת. "אַל תַּעַרְצוּ" – מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת.
"כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם" – הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסּוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסּוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן. "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהוֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" – זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן (משנה סוטה ח א).
הציווי על הלוחם הוא שלא יבהיל את עצמו, כך כותב הרמב"ם "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו.
ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו' והרי מפורש בקבלה 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם'" (מלכים פרק ז טו). הרי שהפחד הוא דבר שאפשר להרבות או להמעיט אותו. אפשר להמיס את לבב אחיו כלבבו ואפשר לסלק מהלב מחשבות שמחלישות.
הראב"ד חולק על הרמב"ם ואומר כי המילים "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם", הן הבטחה ולא אזהרה (מנין המצוות לרמב"ם נח). כי "איך יצווה את האדם שלא יירא ולא יפחד מקשרי מלחמה כיון שהוא דבר טבעי?" (המהר"ם שיק).
ה"בית יוסף" בספרו "כסף משנה" על מניין המצוות הקשה על הראב"ד ואמר כי פשט הפסוקים הוא שמדובר בציווי. "ורבינו מפרש קרא כפשטיה שהיא אזהרה, ואדרבה על הראב"ד יש לתמוה למה הוציא הפסוק מפשטו כדי להשיג על רבינו?".
יש סבורים שגם לרמב"ם, הפחד כשלעצמו איננו אסור, הבעיה היא בפחד שמביא לידי בריחה – וכלשון הרמב"ם: "שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה". וכן במניין המצוות הקצר שבתחילת "היד החזקה", מצות ל"ת נח, כתב: "שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת המלחמה". כתב בהמשך דבריו "ושלא נברח מפניהם". כן בסוף דבריו במצווה זו כתב: "ונכפל הציווי בזה העניין ג"כ שלא יברחו ושלא ישובו אחור בעת המלחמה".
הפחד הוא חטא לא רק בעת מלחמה אלא גם בעת שלום. כך מספרת הגמרא: "הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה שָׁקִיל וְאָזִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּשׁוּקָא דְּצִיּוֹן, חַזְיֵיהּ דְּקָא מִפְחִיד. אָמַר לֵיהּ, חַטָּאָה אַתְּ, דִּכְתִיב, (ישעיה לג) 'פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים'. אָמַר לֵיהּ, וְהָא כְּתִיב, 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד' (משלי כח). אָמַר לֵיהּ: הַהוּא, בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב" (ברכות ס ע"א).
תרגום: היה תלמיד שהלך אחרי רבי ישמעאל בן רבי יוסי בשוק של ציון. ראה רבי ישמעאל את התלמיד שהוא מפחד, אמר לו: אם אתה מפחד – אתה חוטא. דכתיב "פחדו בציון חטאים". שאל התלמיד ואמר: והרי כתוב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד". ענה רבי ישמעאל שזה נאמר על דברי תורה שאדם צריך לחזור שמא ישכח. אבל לא מול נוכרים.
מלשון הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת נ"ח) אפשר ללמוד שהאיסור הוא על כולם בעת מלחמה: "שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד כנגד העם האחר, וכל מי שיסוג אחור ויברח, כבר עבר על לא תעשה". כן הוא גם לשון ספר החינוך (מצוה תקכ"ה) "משרשי המצוה שיש לכל אחד מישראל לשום לה' יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לה' ברוך הוא ולעמו".
רבנו יונה ב"שערי תשובה" (ג, לא-לב) כותב שהאיסור לפחד לא מוגבל לעת מלחמה וממילא לא מוגבל רק ללוחמים או לגברים או לנשים. לדעתו בכל צרה אסור לאדם לפחד, וצריך לבטוח בקב"ה. וכך כתב: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם (דברים ז, יז-יח). כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם (שם כ, א). הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהלים פה, י): "אך קרוב ליראיו ישעו", וכן כתוב (ישעיה נא, יב): "מי את ותיראי מאנוש ימות".
מקור לכך נמצא בפרשת המרגלים. שם לא היה העם במצב מלחמה עם הכנענים ובכל זאת המרגלים נענשו מאוד שהפחידו את העם. וגם עם ישראל נענש איתם כי כל אחד הפחיד את עצמו והפחיד את חברו.
גם הציוויים שנמצאים בתורה בספר דברים על איסור פחד והפחדה נאמרים בעת שהעם היה בקדש ברנע, רחוק מאוד ממצב מלחמה. בשעה ההיא יהושע לא היה במצב מלחמה כלל. כן גם בפרק ז' כשנאמר "לא תערוץ מפניהם" לא היו בני-ישראל בארץ ישראל ולא בקשרי המלחמה.
במדרש (רבה רות פרשה א פסקה ד) מובא שהעונש הקשה של אלימלך היה בכך שהפיל לִבן של ישראל. שהרי בתחילת המגילה היו לו בנים ועושר רב, ובסופה מתו הוא ושני בניו ואיבד כל רכושו. "למה נענש אלימלך? על ידי שהפיל לבן של ישראל עליהם". על שברון הרוח הזה נענש אלימלך. שהרי למרות שעל-פי ההלכה מותר לצאת מארץ ישראל בשנות רעבון, אסור לשבור את רוח העם.
את החובה הזאת צריכים לזכור בימינו שיש אנשים שרוצים להטיל עלינו פחד, ואסור לפחד מהם כלל וכלל. בצפת שרפו ערבים מטובא-זנגריה 18 אוטובוסים בצפת, הכול בשביל להטיל פחד על בעלי העסקים שישלמו להם "דמי חסות" (פרוטקשן). ומי שמפחד מהם ומשלם להם – ידע שהוא עובר על איסור תורה.
כך גם שוטרים שהיו בשכונה ערבית במזרח ירושלים נקלעו לתוך לינץ' והיה להם נשק ולא ירו, וסיכנו את חייהם כי הערבים חטפו להם את הנשק. ובאמת זה פחד מפרקליטים פחדנים שמפחידים את החיילים והשוטרים וכובלים את ידיהם שלא לירות בפורעים הערבים. החיילים והשוטרים צריכים לדעת שאסור להם לפחד ועליהם לירות בפורעים הללו בכל כוחם.
את ההלכה הזאת צריך לומר גם לרבנים שמפחדים לומר את ההלכה של דבר ה' מכל מיני סיבות, וצריכים לדעת כי האיסור לפחד הוא איסור תורה. "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא". וידע כל אדם כי פחד הוא חוסר אמונה באלוקים.
אחד הפחדים הגדולים של ממשלת ישראל הוא שהיא לא בונה בירושלים וביהודה ושומרון מפחד מה יאמרו אומות העולם. ובאמת ספר נחמיה (ו) מספר איך היו מנסים הנוכרים להפחיד אותו שלא יבנה את חומות ירושלים. "כֻלָּם מְיָרְאִים אוֹתָנוּ לֵאמֹר יִרְפּוּ יְדֵיהֶם מִן הַמְּלָאכָה וְלֹא תֵעָשֶׂה". בתחילה ניסו האויבים בדרכי שלום בעזרת יהודים שסייעו להם. אחר כך הם ניסו להאשים אותו ולגרום לו להצטדק דרך אנשים רכי לב בציבור: "וַיִּשְׁלַח אֵלַי סַנְבַלַּט כַּדָּבָר הַזֶּה פַּעַם חֲמִישִׁית אֶת נַעֲרוֹ וְאִגֶּרֶת פְּתוּחָה בְּיָדוֹ: כָּתוּב בָּהּ בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע וְגַשְׁמוּ אֹמֵר אַתָּה וְהַיְּהוּדִים חֹשְׁבִים לִמְרוֹד עַל כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה וְאַתָּה הוֶֹה לָהֶם לְמֶלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
הפלא הגדול הוא שאחד האנשים שנראו כמו צדיקים בעת ההיא שיתף פעולה עם האויבים, וכך כותב נחמיה על "נוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי". היה גם איש בשם שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל שהיה נחשב נזיר צדיק והוא קורא לנחמיה להסתתר אתו בבית המקדש כדי שלא יהרגו אותו: "וַיֹּאמֶר נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹקִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל כִּי בָּאִים לְהָרְגֶךָ וְלַיְלָה בָּאִים לְהָרְגֶךָ". נחמיה ידע שהבריחה שלו להסתתר בבית המקדש תפיל את רוח העם: "וָאֹמְרָה הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי לֹא אָבוֹא: וָאַכִּירָה וְהִנֵּה לֹא אֱלֹקִים שְׁלָחוֹ כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ".
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מקיים מצווה זו בהידור, כמו כל מצווה. והיה עונה לכל מי ששאל אותו כי מי שעוזב יישוב ביהודה ושומרון בעת מצוקה עלול לשבור את רוח התושבים. וכן היה אומר שיש אפשרות לאדם לעבור מיישוב ליישוב, אבל לא בעקבות פיגוע או בעת משבר. רק בעת חוזק.
ויהי רצון שתתקיים בנו הבטחת ה': "וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" אמן ואמן.
סיפורים על הרב זצ"ל שטרם התפרסמו
דרכי הוראה לרבנים
סיפר אהרון כהן: עם כל גדלותו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הוא מעולם לא התעלם מאנשים פשוטים ומהרגשות שלהם. שמעתי על כך פעמים רבות, ופעם אחת זכיתי וראיתי זאת בעיניי ממש. זה היה כשהייתי בחור צעיר, והרב הגיע לאירוע של חלוקת תעודות לרבנים שזה עתה סיימו את לימודיהם ומבחניהם.
בפתח בית הכנסת שבו חילקו תעודות, עמדה אישה ופניה עצובות. הסתבר שהיא הכינה ארבעים מנות אוכל לאורחים שיבואו לסעודת שבע ברכות שערכה בביתה, אבל בפועל הגיעו פחות ממניין אנשים והיה לה צער גדול מזה.
האישה ביקשה ממני שאבוא להשלים מניין לסעודת שבע ברכות, אבל זה לא היה מספיק למניין, לא הספיק לשמח את האישה ובוודאי לא את החתן והכלה. לא יודע מאיפה היה לי אומץ, אבל ניגשתי לרב אליהו שהיה שם וסיפרתי לו את הסיפור. הרב ביקש שארגיע את האישה ואגיד לה שלא תדאג.
הרב סיים לחלק את התעודות לכל הרבנים על לימוד התורה שלהם, ולאחר מכן פנה לכל מי שהיה באולם ואמר: יש כאן אישה שהכינה שבע ברכות ולא הגיעו מספיק אנשים, אני הולך לביתה לשמח חתן וכלה, האם אתם רוצים לבוא איתי?
כמובן שהרבנים החדשים הצטרפו אל הרב, והשמחה והאור על פניהם של האישה ושל החתן והכלה לא היו רק בזכות מספר האנשים שבאו לשמח, אלא בזכות האורחים החשובים שכיבדו אותם.
עכשיו אני כבר אדם מבוגר, ולא מבין את החוצפה שלי, אבל מבין את הרגישות והאכפתיות של הרב שכל כך דאג לאותה אישה, לחתן ולכלה. האירוע הזה חקוק בליבי, ואני בטוח שהוא חקוק גם בלב כל הרבנים החדשים שקיבלו את התעודה בו ביום. אולי זה היה השיעור החשוב ביותר שהם קיבלו בהכשרתם להיות רבנים.
מכון מאיר בנוי מדמעות
סיפר בנו של הרב דב ביגון שליט"א: מרן הרב אליהו זצוק"ל אהב מאוד את אבי הרב ביגון, ואבי היה מתייעץ איתו בשאלות של הנהגה והלכה הקשורות למכון מאיר. פעם הייתה מחלוקת כלשהי בין אבי הרב שיחיה לבין ר"מים במכון מאיר שהם תלמידי חכמים גדולים וצדיקים שמשקיעים את כל כולם בתלמידי המכון. רק שהם חשבו באופן אחד ואבי חשב באופן אחר. הם לא הצליחו ליישב ביניהם את ההדורים והחליטו ללכת לרב אליהו זצ"ל שיפסוק להם מה לעשות.
לאחר ששמע הרב את שני הצדדים, הוא לא השיב להם אלא רק אמר להם כך: "מכון מאיר והרב דב ביגון חד הם. אם תסתכלו טוב בין האבנים, זה לא טיח אלא דם, יזע ודמעות של הרב ביגון". שמעתי את הדברים מאחד הר"מים שהיה שם בפגישה, שסיפר שלאחר דברים נוקבים אלה, לא היה צורך עוד בשום שאלה.
תשובה כהלכה
הפך אהבה. אבקש לשאול את מעלת כבודו לגבי ציניות. הטובה היא אם רעה? ואם יש בעיה, מדוע? מתי מותר ומתי אסור?
ציניות היא הפך אהבה ועין טובה. מצווה לדון את האדם לכף זכות. מצווה להאיר פנים. כך זה הוא הפך הציניות. רוב גדולי ישראל היו כל חייהם עם הומור בריא, עם מצב רוח טוב. ותמיד מתוך עין טובה, לדון כל אדם לכף זכות ולהסתכלות חיובית. ציניות היא קרובה מאוד לליצנות מלגלגת. הבטה בעין רעה, לגלוג על דברים בלי לבחון את הדברים לגופם. לפעמים הציניות באה להגיד דבר רע, וכדי שיישמע טוב עוטפים את זה בבדיחה. לכן הציניות היא אויב של התלהבות בעבודת ה'.
חובשים בצניעות. האם אפשר לעשות קורס חובשים של בני עקיבא? לעתים הדבר כרוך בנגיעה בבנות צעירות שלא לצורך גם במקומות מכוסים.
אפשר לעשות קורס חובשים. אך במהלך הקורס חובה להקפיד שלא יהיה מצב של נגיעה, תוך הקפדה מלאה על דיני צניעות. וגם אח"כ להיזהר בהתנדבות במד"א וכדומה, כי יש שם הרבה סכנות מסוגים שונים. בהצלחה ענקית.
לנהוג בכבוד. לאחר שעוברים טסט צריך לנהוג 50 שעות עם מלווה ולחתום שעשיתי את זה ורק אח"כ מקבלים רישיון. הרבה אנשים חותמים שעשו למרות שלא עשו, ולכן כנראה שמשרד הרישוי מודע לזה שמרמים. האם מותר לי לחתום למרות שעשיתי פחות שעות?
אי אפשר לזכות ברישיון נהיגה תוך כדי חוסר אמת, גם אם כולם נוהגים כך (תרתי משמע...). במקביל לזה שנקבל על עצמנו לנהוג במתינות ועל פי החוק, נקבל על עצמנו לנהוג בכבוד כלפי נהגים אחרים. נקבל על עצמנו אחריות, וזה כולל גם זהירות בחוק שמחייב שמלווה יראה את הנהיגה שלנו.
מובאות
משה מפחד שעם ישראל יתאהב ברוחניות של הר סיני, שכן התפקיד של עם ישראל הוא בארץ ישראל, שעל זה הייתה ברית האבות. לכן הוא כל כך תוקף את שבטי גד וראובן שמחליטים להישאר בעבר הירדן המזרחי
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה עונה לכל מי ששאל אותו כי מי שעוזב יישוב ביהודה ושומרון בעת מצוקה עלול לשבור את רוח התושבים. וכן היה אומר שיש אפשרות לאדם לעבור מיישוב ליישוב, אבל לא בעקבות פיגוע או בעת משבר. רק בעת חוזק
