צפו בשיעורו של הרב שמואל אליהו על מפקד האוכלוססין לאור ההלכה:
ספר במדבר נקרא חומש הפיקודים (יומא ג ע"א) כיוון שפעמיים מוזכרת בו פקידת עם ישראל. הפקידה הראשונה "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (במדבר א), בה נספרו "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר א מו). הפקידה השנייה היא בסוף ארבעים השנים במדבר, בפרשת פנחס, לקראת כניסתם לארץ: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (במדבר כו נג).
למרות שבין פקידה לפקידה עוברות 38 שנים, גם בפקידה השנייה יש כמעט אותו מספר אנשים. "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים" (במדבר כו נא). וזה פלא, כי בארבעים שנה היו אמורים בני ישראל להכפיל את עצמם (לשם השוואה, איטה שוורץ, ניצולת שואה ממחנה ברגן בלזן, נפטרה בגיל 93 והותירה אחריה כ-2000 צאצאים).
בני ישראל נשארו באותו מספר כי במדבר ארבעים שנה הם עברו ייסורים לא מעטים שנועדו להכשיר אותם מחיי עבדים לחיי בני חורין. חלקם לא עמדו במבחן ומתו בחטא העגל, בחטא המרגלים, במחלוקת קרח או במבחנים אחרים, כמו בנות מדיין וכד'. בהשגחה פרטית הם לא ירדו מהמספר הבסיסי של הגאולה, 600 אלף נפש, שזה מספר הכרחי להמשך גאולתם של ישראל (מהר"ל גבורות ה' פרק יב). מעניין מאוד לציין כי במלחמת השחרור היו בארץ 600 אלף יהודים ועוד קצת. ובשעת שחרור ירושלים היו פה כמספר הזה משפחות יהודיות כמו ביציאת מצרים.
הספירה של בני ישראל בתחילת ספר במדבר היא ספירה של חיבה יתירה. השכינה כבר שורה עליהם בא' בניסן, אבל הם נמנים בא' באייר, חודש לאחר מכן, כדי להעצים את גודל גילוי השכינה על עם ישראל. "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה; כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן" (רש"י במדבר א). בא' בניסן כבר שרתה שכינה במשכן. בא' אייר באים להשכין שכינה בתוך עם ישראל.
לקבלת עדכונים מהקול היהודי בווצאפ >> | הירשמו לניוזלטר שלנו >> | הורד את האפליקציה של הקול היהודי >>
ובמדרש "אתה מוצא עשרה פעמים נמנו ישראל; אחת בירידתן למצרים, במצרים כתיב 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה' (דברים י כב), ואחת בעלייתן, שנאמר 'ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף' (שמות יב לז), ואחת בפרשת כי תשא, ושנים בספר וידבר, אחת בדגלים, ואחת בחילוק הארץ, ושנים בימי שאול, שנאמר 'ויפקדם בטלאים' (שמואל א' טו ד), ואחת בעלייתן. ואחת בימי דוד, שנאמר 'ויתן יואב את מספר מפקד העם' (שמואל ב' כד ט), ואחת בעלייתן מן הגולה, שנאמר 'כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים' (עזרא ב סד), ואחת לעתיד לבא, שנאמר 'עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה' (ירמיה לג יג), אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה היו בני אדם סופרים אתכם, אבל לעולם הבא אני אספור אתכם, ואין מי יספור אתכם, שנאמר 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר' (הושע ב א)" (תנחומא כי תשא סימן ח). מהסיום של המדרש הזה אנו למדים כי הספירה האנושית היא חיסרון, אם כי לפעמים היא הכרחית ומותרת.
מהבטחת ה' לאבות למדנו שתכלית חיי עם ישראל שלא יוכלו לספור אותם כלל. כך ה' מבטיח לכל אחד משלושת האבות, לאברהם "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית יג טז). ה' חוזר ומוציא את אברהם מאוהלו ומראה לו את הכוכבים "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו ה). פעם שלישית חוזר ה' על הבטחה זו בעקידה (בראשית כב יז) וכך חוזר הוא ואומר ליצחק (בראשית כו ד) וליעקב (בראשית כח יד): "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב יג).
וגם כשאנו מעטים – כוחנו כמו רבים. כדכתיב "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז ז). ואעפ"כ "וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים י כב). רק בגלות אנחנו מאבדים את המעלה הזו. "וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח סב).
הסביר הרה"ג שאול ישראלי זצוק"ל את הדברים בכך שאומות העולם מודדות חוזק כל אומה לפי מספרה ומספר כלי הנשק שלה. לעומת זאת מלמד ה' את האבות כי כוח עם ישראל לא יהיה בגודל ובכמות, אלא בתוכן פנימי שלא נמדד במספר ובמניין.
"אם נבוא להעמיד כמות מול כמות כי אז תהיה תמיד ידינו על התחתונה. סוד עמידתנו בזה שאנו מלמדים שלא הכמות היא הקובעת, שקצת מן האור דוחה הרבה מן החושך, 'לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי'. 'אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם וה' אתנו'. טעות המרגלים שהסתכלו על הכמות ופחדו מן הענקים 'ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם'. על כן המספר הנהו האויב מספר אחד שלנו!".
הרב מביא את הגמרא שמסבירה את הפסוק "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב), ושואלת האם יש מספר לישראל או אין מספר. הרי בתחילת הפסוק כתוב וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ובסופו כתוב אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר? ועונה הגמרא שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום - לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וכאשר לא עושים רצונו של מקום - וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יומא כב ע"ב).
מכאן שראיית המספר של ישראל בתור ערך מכריע תיתכן רק כשח"ו " אין ישראל עושין רצונו של מקום"; כשאנו שוכחים את מהותנו, כשהננו מתפתים לתפיסת השקר של הגויים, אשר יראו לעיניים ולמדה ולמספר. אולם, "כשישראל עושין רצונו של מקום", כשאנו מכירים את מהותנו, כשאנו מגלים את עצמיותנו, כשאנו מפתחים את המיוחד שבנו, כי אז - אין מספר, "אשר לא ימד ולא יספר", כי האיכות לא תמדר במדה ובמספר, כי ה"בכוח" הישראלי אין לו גבול ואין לו תכלית (עמוד הימיני סימן יג).
ולמרות שנאמר לאבות שלא יוכלו לספור אותם, בפרשת כי תישא התורה מצווה לספור את בני ישראל: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". ומפרש רש"י: כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם, ולא יהיה בהם נגף, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד".
הסביר הרה"ג אליעזר וולדנברג כי מכאן למדנו שיש איסור ספירה שהרי "לאו הבא מכלל עשה – עשה". וכדראיתי גם לרבינו הגר"א ז"ל באדרת אליהו שכותב בלשון: כי תשא כו' הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ רמב"ן וכו'" (שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן ג - קונ' מפקד תושבים).
כן משמע מהגמרא שמקור האיסור הוא בפרשת כי תישא. הגמרא מספרת כי ה' כעס על דוד שאמר "אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי" וְגוֹ' (ש"א כו) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד, 'מֵסִית' קָרִית לִי? הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַכִּירִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ל) "כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ". מִיָּד, (דה"א כא) "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל". וּכְתִיב, (ש"ב כד) "וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל". וְכֵיוָן דְּמָנִינְהוּ, לָא שָׁקַל מִינַּיְהוּ כֹּפֶר (לא לקח מהם מחצית השקל לכופר) וּכְתִיב, "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד" (ברכות סב ע"א).
המגפה נעצרת "וּכְהַשְׁחִית, רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה". מקשה הגמרא: מה ראה ה' שעצר את המגפה? ומביאה הגמרא כמה תשובות שהדבר קרה בזכות אבות. ודעת רַבִּי יוֹחָנָן היא "בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, דִּכְתִיב, 'בְּהַר ה' יֵרָאֶה'".
הגמרא אומרת שמסתברת דעתו של רבי יוחנן. והטעם הוא כי מה שעצר את המגפה הוא איסוף כסף מכל עם ישראל לקנות את גורן ארוונה היבוסי, ששם עתיד ברבות הימים לקום בית המקדש, המקום שמשפיע חיים לכל העולם, "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".
בגמרא כתוב כי מותר למנות כשלא סופרים את האנשים עצמם אלא רק את אצבעותיהם. שכך היו מונים את הכוהנים במקדש כשהיו רוצים לעשות ביניהם גורל: "בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח - תורם. ובזמן שהן מרובין - רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות - זכה. ואם היו שניהן שוין - הממונה אומר להן: הצביעו. ומה הן מוציאין – (אצבע) אחת או שתים. ואין מוציאין אגודל במקדש".
ומסבירה הגמרא שבאופן ישיר לא סופרים את הכוהנים עצמם כי "אמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה". ולומדים זאת מהמלך שאול שלפני מלחמת יבש גלעד ספר את בני ישראל באמצעות אבנים או שברי חרס שכל אחד נתן למפקדי שאול ולפיהם ידעו את מניין בני ישראל. דכתיב "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלשִׁים אָלֶף" (שמואל א יא). הגמרא דוחה את ההוכחה ואומרת שאולי בזק הוא שם מקום.
הגמרא מביאה הוכחה ממלחמת שאול בעמלק ששם נאמר שהוא ספר את בני ישראל בטלאים. "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה" (שמואל א טו ד). שכל אחד הביא טלה, ואנשי שאול ספרו את הטלאים וידעו כמה חיילים יש להם.
מכאן למדה הגמרא שגם כשיוצאים למלחמה שהיא דבר מצווה, סופרים את החיילים באמצעות אבנים או טלאים ולא סופרים אותם ישירות (ומכאן צריכים ללמוד קצינים וחיילים שלא סופרים במסדרים את החיילים ישירות, אלא את הכובעים שלהם. או לספור אותם במחשבה, כדלקמן).
ממשיכה הגמרא ואומרת כי כל ספירה היא איסור. "אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי'. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר 'לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר'". אלא אם כן סופרים אותם על ידי דבר אחר לדבר מצווה.
בספר שמואל כתוב כי יואב מתנגד לספירת בני ישראל. המלך מצווה "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם". ויואב מתחמק "וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ, וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה". אבל דוד לא מוותר ודורש מיואב לבצע את המשימה. "וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל".
חכמינו הסבירו במדרש שהדו-שיח בין דוד ליואב נסב סביב הצורך במניין. "אמר יואב מנין שהוא לצורך - אין בו חסרון, מנין שאין בו צורך - יש בו חסרון. ויואב היה ראש סנהדרין 'יושב בשבת תחכמוני'. וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ. אמר לו דוד: או אתה מלך ואני שר הצבא, או אני מלך ואתה שר הצבא. כיון שראה כן יצא שלא בטובתו" (ילקוט שמעוני שמואל ב פרק כד).
הרד"ק שואל: אם יואב נצטווה על ידי דוד למנות - למה יואב לא ספר אותם על ידי אבנים או פתקאות או כל דבר אחר? כך הוא גם יקיים את דבר המלך וגם לא יעבור על ההלכה, ולא יביא מגפה על ישראל. "נראה כי אפילו מנה אותם בדבר אחד כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף". ומכאן מסיק הרד"ק שאם יש ספירה שלא לצורך, לא תועיל ספירה על ידי דבר אחר (רד"ק שמואל א פרק טו פסוק ד. שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן ג - קונ' מפקד תושבים פרק ב).
אמנם בתשובת רבי אברהם בן הרמב"ם (סימן לד) משמע שאם דוד היה מונה אותם בטלאים לא היה בהם נגף למרות שהיה שלא לצורך שכך כתב "ושאול כשמנה מקצת ישראל לא מנאם אלא בהביא כל אחד מהם טלה, ומנה את הטלאים וידע את מספרם ויפקדם בטלאים, ואמר בעל התרגום ומנין באמרי פסחיא. וכאשר מנאם דוד ע"ה בלי אמצעי, לא טלאים ולא דבר אחר, קצף עליו בעבור זה". ואפשר שכך סובר הרמב"ם שהזכיר דבר אחר ולא הזכיר צורך בהלכות תמידים (פ"ד ה"ד) "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים".
בין כך ובין כך הכופר מועיל לעצור את המגפה, שהרי כשרואה דוד שהמגפה לא נעצרת לגמרי, ועדיין החרב נטויה על ירושלים, הוא לוקח מכל שבט ושבט חמישים שקלי זהב. בסך הכול משנים עשר שבטים הוא לוקח שש מאות שקלי זהב וקונה את הגורן של ארוונה. המקום שבו עומד המלאך. "וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ: וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ" (שם כז).
כך הציל הכופר את בני ישראל בימי המן הרשע. שכך אומרת המשנה במסכת שקלים כי "בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים" - "אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו" (מגילה יג ע"ב). וכן בגמרא ירושלמי (מגילה פרק הלכה ה) "רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל. אמר: מוטב שיקדים כספן של בני, לכספו של אותו הרשע. לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים" (וכן פ"ג הלכה ד). הרי שהכופר של השקלים מועיל לעם ישראל גם כשיש גזירה קשה בעקבות חטאי עם ישראל ומציל את חייהם.
העולה מכל האמור לעיל הוא ש"אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוון למנות רק להטיל גורל, אפילו לדבר מצוה, אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם" (מגן אברהם או"ח סי' קנ"ו). ולכן כל ספירה לא תיעשה ישירות מול אנשים, בין אם מדובר בחיילים במסדר, בתלמידים בכיתה, באנשים למניין של תפילה, באורחים לחתונה או ברשימות של צדקה.
אם זה לצורך יש לספור את אצבעותיהם, את הטפסים שלהם או שמות ברשימה. אבל לא לספור את האנשים באוטובוס למשל כדי לוודא שכולם הגיעו, או בחתונה כדי לדעת כמה הגיעו. אפשר לספור את השולחנות ולהכפיל לפי מספר האנשים המשוער בכל שולחן.
וכתב כה"ח (סי' נ"ה ס"ק י"א) שרבים טועים וחושבים שאסור לספור בספירה לועזית כגון "אונו דוס טרס" (בספרדית) אבל מותר לספור באותיות הקודש א' ב' ג' וכו', וטעות היא בידם. ועל כן "יראו במראית העין וימנו במחשבה".
עוד כתב כף החיים כי יש נוהגים למנות את הציבור על ידי שמצביעים על כל אחד, ומונים את הפסוק: "ויתן לך האלוקים" וכו', שיש בו עשר תיבות, או פסוק "ארץ חיטה ושעורה" וכו', או פסוק "הושיעה את עמך" שגם בו יש עשר תיבות, או פסוק "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך", ויש מפקפקים על ההיתר הזה, ועל כן טוב שימנו במחשבה בלבד.
על כן מורה בבית ספר או בתלמוד תורה שיש לו יומן ובו רשומים שמות התלמידים, ובצד כל תלמיד רשום מספר, מאחר שלא קורא את המספרים וסופרם רק במחשבה - מותר. אבל אם סופר ממש כמה תלמידים באו וכמה חסרים, אסור. כי הרי ראינו שבמקדש, למרות שלא היו אלה כל ישראל, אף על פי כן מנו אצבעות. והכול כדי שלא ישלוט עין הרע.
לפני כ-190 שנה עלו לצפת תלמידי הגר"א, וכדי שההתיישבות שלהם תצליח היו אחיהם שבגלות מסייעים להם בממון כדי שיוכלו להתקיים בתנאים הקשים שהיו בארץ ישראל. והיה רבי ישראל משקלוב מנהיג קהל עדת הפרושים בארץ ישראל, והיה שולח לנדיבים מליטא ומארצות נוספות רשימות שמיות של העניים כדי שישלחו להם סיוע עד שיתבססו ביישובם בארץ ישראל. שהרי "מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו" (שבת קמט ע"א). ושלח בשנת תקצ"ו איגרת מצפת לחתם סופר בפרשבורג לשאול האם דרכו מותרת.
וענה החת"ס כי מניין שלא לצורך - אסור בכל דרך שהיא; אבל מניין לצורך מצווה - מותר אם נעשה על ידי מחצית השקל; מניין לצורך מצווה הנעשה עם גורל - מותר באמצעות אצבעות או כל דבר אחר; מניית מנות אוכלין — פרפרת לזה ומנה לזה — מותרת לגמרי. וכיוון שהרשימה של שמות היושבים בארץ ישראל נעשית בארץ ישראל ואין בה אלא העתקת השמות לספר אבל אין בה ספירה, ובחו"ל קוצבים סכומים לפלוני ולאלמוני – מותר.
מפקד אוכלוסין מתקיים במדינות מתוקנות אחת לכמה שנים כדי שהמדינה תוכל לכלכל צעדיה ולצפות את העתיד ולתכנן את ההווה ואת העתיד בתבונה. על פי כללי האו"ם מדינה צריכה לערוך מפקד אוכלוסין בכל חמש עד עשר שנים. לפיכך, 190 מדינות בעולם עושות מפקד אוכלוסין. הנתונים הללו חשובים גם לאנשים פרטיים שרוצים ללמוד את התנועות הנסתרות בחברה, כדי שיוכלו להשקיע בכלכלה, בחברה, בתעשייה או בבניין כבישים ואמצעי תחבורה אחרים.
הרה"ג בן ציון חי עוזיאל זצוק"ל התיר לעשות מפקדים כאלה כי הם לצורך, ולא מונים את האנשים אלא את המסמכים שנרשמו על ידי הפוקדים. "ומעתה מתבררת שאלה דידן במפקדים הנעשים בישובנו לצרך בחירות, הואיל ונעשים מתוך הכתב הרי זה כמפקד ע"י שקלים או הצבעה ואין בזה איסור מנין', ולכן 'אין בהם נדנוד איסור'" (משפטי עזיאל, חושן משפט, שו"ת עניינים כלליים ב). לעומתו סובר הרה"ג אליעזר יהודה וולדינברג זצוק"ל כי מהנציב הוא למד שצורך הוא רק צורך מצווה של מניין בבית כנסת וכד'. אבל לא צורך בחירות שהוא לא צורך שבגללו מותר לבטל את ההלכה של איסור ספירת אנשים.
הרה"ג שאול ישראלי הוכיח מההלכה שאומרת "צרכי רבים מותר לעשותה בחול המועד כגון לתקן הדרכים ולהסיר מהם המכשולות" (שו"ע תקמד א-ב). אע"פ שבניין בית כנסת אסור, כי צורכי הדרכים הם צורך גוף האדם. וכן מותר לתקן את מערכות המים והשתייה ואפילו אין הרבים צריכים להם עתה כיוון שאינו מעשה אומן. אבל אם צריכים הרבים את הבורות עתה – מותר אפילו עם "מעשה אומן". ולפי זה כתב הרב ישראלי כי המפקד הוא צורך ציבור חשוב. ולכן הריהו כצורך ואין אפשר לומר שהוא לא לצורך כלל. מה שיש להקפיד הוא שיספרו את הטפסים ולא את האנשים.
ויהי רצון שיתקיים בהם "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל". אמן ואמן.
סיפורים
סיפר הרב זצ"ל לכבוד יום ירושלים: כשביקר בעל הבן איש חי בארץ ישראל הוא לקח אבן מירושלים והביא אותה לבגדאד. שם הניחו אותה בפתח בית-כנסת המרכזי של בגדאד הנקרא "בית זילכא". וקבעו אותה מתחת למזוזה בפתח בית-הכנסת.
בבית-כנסת זה היו מתפללים עשרת-אלפים אנשים. כולם היו מנשקים את המזוזה ואחר כך את האבן הקדושה מארץ ישראל לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".
חכמינו אמרו כי מהפסוק הזה לומדים איך להביא את הגאולה. מתי "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן"? מתי "עֵת לְחֶנְנָהּ"? מתי "בָא מוֹעֵד"? התשובה כתובה בפסוק שאחריו: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב, יד). כאשר בני-ישראל ירצו את אבני ארץ ישראל ויחננו אותה (סוף ספר הכוזרי מאמר חמישי, כז). וכך כתב שם:
"גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקותנו, כמה שנאמר: 'אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ'. זאת אומרת, ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה". ובוודאי היה בעל הבן איש חי מאלה שמעוררים בלב בני-אדם אהבה למקום הקדוש הזה.
תשובה כהלכה
תהילים בנחת. אשמח לדעת מה הרב חושב על הודעות מהסוג הזה: רב מסוים אומר שיש גזירה ממש גדולה. הוא ביקש והתחנן לאסוף כמה שיותר ספרי תהילים שיקראו היום! בבקשה להפיץ לכל מי שאתם יכולים. הרב נמצא כרגע במירון ואמר שכל מי שיאסוף 10 ספרי תהילים
הוא יתפלל עליו עכשיו אצל הרשב"י הקדוש.
אסור להפיץ דברי בהלה כאלו. אין להם שום מקור מוסמך.
בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. מה צריך לעשות כששומעים את המואזין?
כששומעים מואזין אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ואחר כך אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא. ואחר כך אומרים "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". אחר כך אומרים "אהבתי אתכם אמר ה'". ואם הוא ממשיך חוזרים על הפסוקים האלה פעם ופעמיים בכוונה.
ירושלים של איחוד. האם אפשר לומר ביום ירושלים הלל עם ברכה? והאם יש חילוק בדין זה בין אשכנזים לספרדים?
בוודאי שצריך הודאה ענקית. אבל אנחנו לא אומרים בברכה, עד שכל ישראל לא יראו את הברכה ויסכימו רוב מניין גדולי ישראל. אי אפשר לעשות זאת ע"י פירוד.
מובאות
אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה היו בני אדם סופרים אתכם, אבל לעולם הבא אני אספור אתכם, ואין מי יספור אתכם, שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר"
"אם נבוא להעמיד כמות מול כמות כי אז תהיה תמיד ידינו על התחתונה. סוד עמידתנו בזה שאנו מלמדים שלא הכמות היא הקובעת, שקצת מן האור דוחה הרבה מן החושך, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי"
