פרעה חולם על העתיד לבוא על מצרים, אבל לא מבין מה הוא רואה. גם שר המשקים ושר האופים רואים חלום אמיתי, חלום שהוא אחד משישים בנבואה. הם מקבלים את דבר ה' האמיתי אבל הם לא מצליחים לקשר את דבר ה' למציאות. מי שמקשר את הנבואה למציאות החיים וגוזר ממנה דרכי פעולה הוא יוסף שנקרא צָפְנַת פַּעְנֵחַ בגלל הדבר הזה (בראשית מא מה). וכיוון שבאופן קבוע הוא פותר חלומות, ממנה אותו פרעה להיות משנה למלך. "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ".
כשפרעה רואה את הברכה של יוסף הוא מתפעל ואומר "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ". פרעה לא קולט שיוסף נמצא במדרגה הרבה יותר גבוהה, של שם הויה. מי שמבחין בכך הוא פוטיפר: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ". הוא מבחין כי המדרגה הזו מביאה הרבה ברכה "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (לט ה). גם שר בית הסוהר רואה שה' את יוסף, למרות שבתחילה רק נושא חן בעיניו. "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר". בסוף הוא קולט ש"ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" ומפקיד בידו את כל האסירים.
המעלה הזו היא מעלת האבות הקדושים שה' היה איתם, כפי שאומר הפסוק אחרי ברית המילה "וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם" (בראשית יז כב). מכאן למדו חכמינו שהאבות הם מרכבה לשכינה. גם הגויים מכירים בכך, אומרים "נשיא אלוקים אתה בתוכנו" ומכתירים אותו בעמק שווה הוא עמק המלך.
כן אומר ה' ליצחק "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ" (בראשית כו ג, כד). וגם אבימלך רואה שה' עמו: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (כו כח). גם יעקב זכה שה' נִצָּב עָלָיו, ואומר לו שהוא איתו תמיד "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (בראשית כח טו; לא ג). ולבן מרגיש בכך "ניחשתי ויברכני אלוקים בגללך". ממש כפי שקורה ליוסף.
הפלא הגדול הוא שאחי יוסף לא רואים מה שרואים כל המצרים הנמוכים הללו, והם מוכרים אותו לעבד וכמעט הורגים אותו. מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה אומר כי כשלא רוצים לראות - לא רואים. כך היה כשהאחים מגיעים למצרים ורואים משנה למלך יפה במיוחד שאין כמותו בעולם, שונה במראה מכל המצרים המכוערים; הוא לא אוכל עם המצרים כי הוא עברי; הוא מכיר את האחים עד כדי כך שהוא יודע מי בכור ומי צעיר; הוא מתעניין באביהם ובמשפחתם – ואחרי כל זה הם לא קולטים שהוא אחיהם. זאת על אף שהוא אמר להם מראש כי ישתחוו לו, וזה בדיוק מה שקורה.
הסביר הרב זצוק"ל כי כשאדם תפוס במחשבה מסוימת, גם כשהכול יהיה לו מול העיניים הוא לא יראה משהו אחר. כך האחים לא רואים שזה יוסף, כי הם לא רוצים לראות. וכך הם לא רואים שה' איתו למרות שאפילו אנשים גסים במצרים רואים את הפלא הגדול הזה.
זה מסביר איך הגויים לא נשאו את עם ישראל על כפיים למרות שהשפענו עליהם כל כך הרבה טוב במשך כל הדורות. הם פשוט שנאו אותנו וסיפרו לכולם כמה רע ורעל אנחנו מביאים לעולם. סירבו לפקוח את העיניים "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". כל שכן עיני טיפשים.
הבעיה הגדולה היא לא עם הגויים שלא רוצים לראות. הבעיה הגדולה היא איתנו שאנחנו לפעמים שוכחים שה' איתנו ומתנהגים כאילו אנחנו לא מול עיני ה'. כך יוסף מדבר לשון הרע על האחים למרות שה' איתו. כך הוא מסלסל בשערו למרות שה' מברך את מעשה ידיו. כך הוא חושב לחטוא עם אשת פוטיפר עד שהוא רואה את דמות אביו מול עיניו.
גם אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו תמיד שה' איתנו ומקשיב וקורא ליבות וכליות. כי לפעמים אנשים שוכחים שה' נמצא בכל מקום, וחשוב מאוד לכל אדם להרגיש את נוכחות ה' מולו. "כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד" (שו"ע א, מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב).
וצריך אדם לחשוב תמיד ש"ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצוה כמו לפני לבישת טלית ותפילין" (התניא - חלק א' פרק מא).
השראת השכינה היא התשובה לשאלה הכי גדולה של חנוכה. מתי אנחנו אומרים "לא תירא מהם" ויוצאים למלחמה של מעטים מול רבים וחלשים מול גיבורים, ומתי אנחנו אומרים "אין סומכים על הנס" ונמנעים ממלחמה? זו הייתה השאלה הגדולה ביותר שעמדה מול מתתיהו ובניו.
זו השאלה שנמצאת היום מול עיני כל חברי הכנסת והשרים בממשלת ישראל. זו הייתה השאלה שעמדה מול עיני בן-גוריון שהכריז על הקמת המדינה כשלא היה לו נשק כמו שהיה לערבים. לא היו לו חיילים, ואלה שהיו - לא היו מאומנים. מולו עמדו צבאות של עשר מדינות מצוידות בטנקים, מטוסים, תותחים וצבא גדול ממנו עשרות מונים. איך הצביעו אפוא שרים דתיים בעד הקמת המדינה?
איך אנחנו מקבלים היום החלטות לפגוע במחנות הצבא של איראן, מדינה שגדולה מאיתנו עשרת מונים ומאיימת לפגוע בנו? מה מדריכה ההלכה את מתתיהו ובניו ומה היא מדריכה אותנו בשאלות שהצלחה בהן מצילה חיים של אלפים ורבבות מעם ישראל, וחלילה כישלון משולם בדם צדיקים קדושי עליון? איך הורו תלמידי חכמים לתלמידיהם להצביע בעד או נגד הסכמי אוסלו? האם זו רק שאלה של אנשי מקצוע, או גם שאלה של תלמידי חכמים?
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להזכיר את סדר הפסיקה בהלכות מלחמה. התורה מתחשבת במומחים, אבל יש שיקולים אחרים. כך היה מביא מרן הרב אליהו את הגמרא על דוד המלך שלפני כל קרב היו "יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים" (ברכות ג ע"ב). אחיתופל היה היועץ. הסנהדרין דנו בשאלה ההלכתית הזו, ואחר כך היו שואלים באורים ותומים. וגם כשלא היו אורים ותומים היו יוצאים לקרבות על פי היועצים ועל פי תלמידי החכמים.
כולנו מכירים את הסיפור על רבן יוחנן בן זכאי שעוזב את ירושלים בעת המצור בתחבולות והולך למצביא הרומאי אספסינוס. הוא נאלץ לברוח כדי שהקנאים שהיו בירושלים בעת ההיא לא יפגעו בו. הם היו אומרים שצריך להילחם ברומאים וה' ייתן "רבים ביד מעטים וגיבורים ביד מעטים", כמו שעשה למתתיהו ובניו. רבן יוחנן בן זכאי חשב שהם טועים, "אין סומכים על הנס", וההחלטה שלהם היא הרת אסון לעם ישראל. על כן הוא ברח וביקש מהמלך הרומאי את יבנה וחכמיה וקיבל.
כן אומר הנביא ירמיהו לצדקיהו המלך ולכל עם ישראל להשלים עם נבוכדנאצר ולא להילחם בו. "וְהָיָ֨ה הַגּ֜וֹי וְהַמַּמְלָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעַבְד֤וּ אֹתוֹ֙ אֶת־נְבוּכַדְנֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִתֵּן֙ אֶת־צַוָּאר֔וֹ בְּעֹ֖ל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֑ל בַּחֶרֶב֩ וּבָרָעָ֨ב וּבַדֶּ֜בֶר אֶפְקֹ֨ד עַל־הַגּ֤וֹי הַהוּא֙ נְאֻם־ה֔' עַד־תֻּמִּ֥י אֹתָ֖ם בְּיָדֽוֹ".
ירמיהו מזהיר את המלך לא לשמוע לנביאי השקר שמבטיחים לו ניסים כמו שהיה לאברהם אבינו שרדף אחרי ארבעת המלכים. "וְ֠אַתֶּם אַל־תִּשְׁמְע֨וּ אֶל־נְבִיאֵיכֶ֜ם וְאֶל־קֹֽסְמֵיכֶ֗ם וְאֶל֙ חֲלֹמֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֶל־עֹֽנְנֵיכֶ֖ם וְאֶל־ כַּשָּׁפֵיכֶ֑ם אֲשֶׁר־הֵ֞ם אֹמְרִ֤ים אֲלֵיכֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תַעַבְד֖וּ אֶת־מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל: כִּ֣י שֶׁ֔קֶר הֵ֖ם נִבְּאִ֣ים לָכֶ֑ם לְמַ֨עַן הַרְחִ֤יק אֶתְכֶם֙ מֵעַ֣ל אַדְמַתְכֶ֔ם וְהִדַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם וַאֲבַדְתֶּֽם" (ירמיהו פרק כז).
ירמיהו אומר לצדקיהו ולכל צבאו "הָבִ֨יאוּ אֶת־צַוְּארֵיכֶ֜ם בְּעֹ֣ל מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֗ל וְעִבְד֥וּ אֹת֛וֹ וְעַמּ֖וֹ וִֽחְיֽוּ: לָ֤מָּה תָמ֙וּתוּ֙ אַתָּ֣ה וְעַמֶּ֔ךָ בַּחֶ֖רֶב בָּרָעָ֣ב וּבַדָּ֑בֶר֙ כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר ה֔' אֶל־הַגּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יַעֲבֹ֖ד אֶת־מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל". ואל תחשבו שאתם כמו בדור של חזקיהו שנלחם עם מלך אשור ואמר לו הנביא ישעיהו לא להיכנע כעצת שבנא הסופר, אלא לעמוד במצור וה' יעשה לו נס. "עִבְד֥וּ אֶת־מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל וִֽחְי֑וּ לָ֧מָּה תִֽהְיֶ֛ה הָעִ֥יר הַזֹּ֖את חָרְבָּֽה". אולי גם כאן צריך לעבוד את אנטיוכוס ולחיות כמו שאמר ירמיהו לצדקיהו ולכל ישראל?
לעומת הכניעה הזאת מצווה אותם ה' להילחם בשבעת העממים באומץ גדול. פעמים רבות מאוד מזהיר אותם משה בספר דברים על האומץ. "לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (דברים ג כב). זהו כל חטא המרגלים שהביא לנו בכייה לדורות - פחד מוטעה. ישראל מפחדים שהם לא יצליחו להילחם בענקים. "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג לא). הם רואים את עצמם כמו חגבים וכך הם גם נראים בעיני אויביהם.
אחרי שהם נענשים הם מתמלאים עוז וגבורה מוטעים ויוצאים להילחם בכנענים. "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה". אומר להם ה' "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (במדבר יד מב). הם לא שומעים ומשלמים על זה מחיר יקר "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה". ההבדל הוא השראת השכינה. אם השכינה בתוכם הם מנצחים אפילו מעטים את הרבים, והיציאה לקרב לא נקראת לסמוך על הנס.
מתתיהו ויהודה יודעים שהשכינה איתם ולכן הם לא חוששים להילחם מעטים מול רבים. כך היה עם חזקיהו שנלחם מול מלך אשור. כך היה אברהם שנלחם מול ארבעת המלכים. כך מבטיח משה "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים פרק ד לח). וכך אומר יהושע לבני ישראל שכבשו את הארץ "אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (יהושע כג י).
שלושה נביאים עלו מבבל ומחזקים את עם ישראל במלאכתו בתחילת ימי הבית השני. חגי אומר להם ששכינה בקרבם "וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה'" (חגי א יג). כן הוא חוזר ואומר לחזק את רוחם שלא יפחדו מהגויים "וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה', וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ד).
גם הנביא זכריה (ב יד) חוזר ואומר פעמיים "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה': וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: וְנָחַל ה' אֶת יְהֹוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם". בגלל שהשכינה שורה בישראל, כדאי לכל אויביהם לברוח כי ניצחונם של ישראל מובטח "הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ".
הנביא מלאכי מוכיח את ישראל שהם לא מרגישים את האהבה הגדולה של ה' יתברך אליהם. "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי א ב). והם שואלים "בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ". ובגלל שהם לא כל כך מרגישים את האהבה הזאת הם מקריבים לחם פנים בזוי, ומגישים כבש עִוֵּר לִזְבֹּחַ ושור פִּסֵּחַ וְחֹלֶה. אילו היו מרגישים את האהבה של ה' לא היו מעיזים לזלזל באופן הזה. בגלל המעשים שלהם השראת השכינה בבית שני לא הייתה מלאה.
הגמרא שואלת האם הייתה אש על המזבח בבית שני, האם הייתה בו שכינה. "וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מִי הֲוֵי?! וְהָא אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא, מַאי דִּכְתִיב, (חגי א) עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָ אָמַר ה'". כתוב ואכבד וקוראים וְאִכָּבְדָה. למה חסר בכתוב ה'. "אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן, אָרוֹן, כַּפֹּרֶת, וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אוּרִים ותומים" (יומא כא ע"ב). אם כן משמע שלא הייתה בו שכינה. וצריך לומר שיש מדרגות בהשראת שכינה, לא הייתה נבואה כמו בית ראשון, אבל הייתה נוכחות ה' בינינו.
הגמרא מספרת כי ריש לקיש שחה בירדן ובא רבה בר בר חנה לתת לו יד לסייע בידו, כעס עליו ריש לקיש ואמר לו "סנינא לכו" – אני שונא אתכם, יושבי בבל, שלא עליתם בזמן עזרא ונחמיה ובגלל זה בית המקדש היה חלש. שלא שרתה בו שכינה (יומא ט ע"ב. ורש"י שם. פסיקתא רבה לה). מספרת הגמרא שאחר כך סיפר ריש לקיש את הסיפור לרבי יוחנן. ואמר לו "לאו היינו טעמא אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני דכתיב 'יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם'". אין השכינה שורה אלא באוהלו של שם, ואילו את בית המקדש השני בנה כורש. לכן לא שרתה בו שכינה.
ואומנם אי אפשר לומר שלא שרתה בו שכינה לגמרי, שהרי הפסוק אומר במפורש שה' ירצה בו ויתכבד בו וישרה עליו שכינה. ואי אפשר לומר שהייתה השראת שכינה כמו בבית הראשון. כמו כן אנו יודעים שהיה נס נר המערבי בימי שמעון הצדיק, והוא מורה על השראת שכינה. "תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק - הָיָה גוֹרָל עוֹלֶה בְיָמִין, מִכָּאן וָאֵילָךְ - פְּעָמִים עוֹלֶה בְיָמִין, פְּעָמִים עוֹלֶה בִשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין. מִכָּאן וְאֵילָךְ - פְּעָמִים מַלְבִּין, פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דוֹלֵק, מִכָּאן וָאֵילָךְ - פְּעָמִים דּוֹלֵק, פְּעָמִים כָּבָה. וְהָיְתָה אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה מִתְגַּבֶּרֶת, וְלֹא הָיוּ כֹהֲנִים צְרִיכִין לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשְּׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֵצִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל מַעֲרָכָה - פְּעָמִים מִתְגַּבֶּרֶת, פְּעָמִים אֵינָהּ מִתְגַּבֶּרֶת. וְלֹא הָיוּ כֹהֲנִים נִמְנָעִים לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְנִשְׁתַּלְּחָה בְרָכָה בָעֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים" (יומא לט ע"א). הרי שהייתה השראת שכינה בימי שמעון הצדיק, שהגמרא אומרת שהנר הדולק הוא עדות לכך ששורה שכינה בישראל.
אמנם בהמשך הגמרא כתוב שאחרי פטירתו הפסיקה השכינה "תָּנוּ רַבָּנָן, אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת בָּהּ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶם, בְּשָׁנָה זוּ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם, בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה מִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְעָטוּף לְבָנִים; נִכְנָס עִמִּי וְיוֹצֵא עִמִּי, וְהַיּוֹם נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים וְעָטוּף שְׁחוֹרִים, נִכְנָס עִמִּי וְלֹא יָצָא עִמִּי. אַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעַת יָמִים וָמֵת, וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם". הסביר התוס' כי הפסקת הברכה בשם המפורש היא בגלל הפסקת השראת השכינה (סוטה לח ע"א).
וצריך לומר שלא פסקה השראת השכינה לגמרי, שהרי פעמים היה דולק נר מערבי. והגמרא מספרת על רבי טרפון ששמע את הכהן הגדול מברך בשם המפורש אחרי מיתת שמעון הצדיק (קידושין עא ע"א). כיוון שפסקה שכינה בימי שמעון הצדיק היה צריך מתתיהו את הסימן של נס המנורה לדעת שחזרה שכינה לעם ישראל, ויכול היה לצאת למלחמה מעטים מול רבים ולא לחשוש.
אם כך, איך יצא מתתיהו למלחמה לפני נס המנורה? צריך לומר שלא הייתה להם ברירה. הם ראו כי הבורחים למערות נהרגו על קידוש ה', שלא רצו לעבור על שלוש המצוות החמורות של ייהרג ובל יעבור – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכיוון שצריכים להיהרג עליהן, אמרו מתתיהו ובניו: מי אמר שצריך להיהרג כצאן לטבח? לא נפשוט צווארנו לשחיטה, אלא נילחם בכל כוחנו וה' הטוב בעיניו יעשה.
אחר כך ראו שה' איתם. וכשה' איתם לכתחילה לא יראים מפני המונם. ובמיוחד שראו את נס פך השמן הבינו ששכינה שרויה בישראל ואין לירא מהם כלל.
לפי האמור לעיל יש חובה על כולנו לדעת האם יש השראת שכינה בתוכנו. אם היא קיימת – חובה עלינו להילחם באויבינו אפילו אם אנחנו מעטים מול רבים. גם אם מדובר בסכנת נפשות – סומכים על הנס. אבל אם אין השראת שכינה אסור לנו לסכן את חיינו.
רבי שמעון בר יוחאי אומר בגמרא כי עליית יהודים מכל קצווי תבל לישראל היא סימן לחזרת השכינה. "תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ, שְׁכִינָה עִמָּהֶם. גָּלוּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ש"א ב) 'הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם' וְגוֹ'. גלו לעילם, שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט) 'ושמתי כסאי בעילם'. גָּלוּ לְבָבֶל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג) 'לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה'. גלו לאדום, ושכינה עמהם שנאמר (שם סג) 'מי זה בא מאדום, חמוץ בּגדים מבצרה' וְגוֹ'. וְאַף כְּשֶׁהֵם עֲתִידִין לִיגָּאֵל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל) 'וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ'; 'וְהֵשִׁיב' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'וְשָׁב', מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶם מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת" (מגילה כט ע"א).
גם הפלא הגדול של ארץ שוממה שנותנת פריה בעין יפה היא עדות על חזרת השכינה לישראל. כך אומרת הגמרא בסנהדרין (צח ע"א): "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'". ולמאי נפקא מינא אם זה הקץ או לא? לצאת לקרב מעטים מול רבים.
אם הארץ נותנת פריה בעין יפה זה אומר שחזרה שכינה לישראל. כי הפירות הפסיקו בגלות בגלל שהשכינה גלתה, והפירות חוזרים בעת הגאולה כי השכינה חזרה. שהפירות הם בזכות השכינה (הב"ח על הטור או"ח רח). "קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ".
גם הפלא של ריבוי בתי כנסיות ובתי מדרשות הוא עדות על חזרת השכינה לישראל. כדברי הגמרא (ברכות ו ע"א) "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר: אלהים נצב בעדת אל; ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם - שנאמר: אלהים נצב בעדת אל; ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם - שנאמר: בקרב אלהים ישפוט; ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם - שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו'".
וכן בגמרא (סנהדרין קה ע"ב): "אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - מה טובו אהליך יעקב. לא תשרה שכינה עליהם - ומשכנותיך ישראל". ואין לך הוכחה גדולה מזו שהשכינה חזרה לשכון בתוכנו, שלא היה ריבוי התורה בעם ישראל כזה בישראל מיום שגלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו.
התורה (ויקרא כו ז-יג) אומרת כי השראת השכינה באה עם כל הדברים הללו וגם עם ניצחון מול האויבים. "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ".
שכל אלו עדות להשראת שכינה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת". אמן ואמן.
סיפור
חנוכייה במקום צלב
סיפר הרב שמואל זעפרני ע"ה, ראש לשכת הרב זצ"ל: היה זה מיד אחרי שנפתח מסך הברזל של רוסיה, מדינה של אנטישמיות שדיכאה את היהודים ולא אפשרה להם להתפלל או ללמוד תורה או יהדות במשך שבעים שנה. בימים ההם הגיע הרב אליהו זצ"ל לביקור ברוסיה והתבקש לבקר את הארכיבישוף של רוסיה, שיש לו השפעה גדולה על ההמונים והוא יכול למתן את האנטישמיות ברוסיה ולהציל חיים של יהודים רבים.
הרב היה רגיש מאוד לכל עניינים של צלבים ונצרות. הוא התרחק מהם ממש כמו מאש, ובוודאי מארכיבישוף שכל כולו נושא צלבים וחפצי עבודה זרה עליו. אבל למען היהודים ברוסיה הוא היה מוכן לביקור זה וציווה עלינו להתכונן אליו. התנאי שלו לביקור היה, שהוא ייערך בבית של הארכיבישוף ולא בכנסייה. בין השאר, הוא ביקש ממני לקנות בארץ חנוכייה מכסף טהור. שאלתי למה, הרי אנחנו לא היינו בתקופה של חנוכה, והוא אמר לי: כשנגיע, תראה.
לפני שהגענו לארכיבישוף אמר לנו הרב: אתם צריכים להיזהר לא להתכופף לפניו. אם לוחצים לו את היד, מרימים את הראש למעלה ולא מתכופפים כלל. אם יהיו הפתעות במהלך הביקור, תסתכלו עלי, ממני תראו וכן תעשו.
כשהגענו לביתו, היינו צריכים לעבור דרך חדר מבואה קטן לפני החדר הגדול שבו צריך להיות הארכיבישוף. לחדר הקטן הזה הייתה דלת נמוכה, והיו צריכים להתכופף על מנת להיכנס בה. אמר לנו הרב: הוא מחכה לנו מעבר לדלת הזו, ועליו יהיו בוודאי הרבה צלבים. הרב התכופף ונכנס כשהוא מפנה את גבו אל הכניסה. כולנו עשינו כמוהו, והנה הרב צדק. בחדרון הקטן הזה חיכה לנו הארכיבישוף עם כל הצלבים על חזהו, ואילולי עשינו כמו שהרב נהג היינו מוצאים את עצמנו מתכופפים לפני הצלבים.
הרב לחץ לו את היד כשהוא זקוף, וכך עשינו כולנו. וכך הוא ליווה אותנו לחדר הגדול שבו היה שולחן גדול, והוא והרב ישבו בראשו. על השולחן הזה היה מונח צלב אבן גדול, וראיתי איך הצלם הזה מפריע לרב. או אז הרב אמר לארכיבישוף כי מנהג היהודים לתת מתנה יקרה לאיש שמבקרים אותו. אורו עיניו של הארכיבישוף, שנראה היה שהוא רגיש מאוד לכל דבר של ממון. הרב אמר לי להוציא את חנוכיית הכסף מאריזתה, והציב אותה על השולחן. הרב האריך בתיאור יוקרתה וחשיבותה של החנוכייה הזו, ועיניו של הארכיבישוף הסתנוורו. בינתיים הוצאתי את צלב האבן והנחתי במקומו את חנוכיית הכסף.
הארכיבישוף הודה לרב ושמח מאוד. בינתיים אמר לו הרב כי אנחנו כאנשי דת צריכים להנחות את הפוליטיקאים איך לנהוג. "אנחנו צריכים לומר לכולם כי הדת היא שלום ואהבה, וצריך לכבד איש את רעהו שנבראנו בצלם אלוקים", אמר הרב. "בוודאי", אמר הארכיבישוף, ולא שם לב למלכודת שטומן לו הרב בשיחתו. "אם כן, אנחנו צריכים להנחות את הפוליטיקאים ואת ההמון ולומר להם שצריכים לכבד כל מאמין, ולא לרדוף אותו". אמר הרב, והארכיבישוף הנהן בראשו. "נחבר מסמך בחתימת שנינו, והוא יתפרסם בכל העולם, על אהבה ואחווה ומניעת אנטישמיות". והארכיבישוף מסכים לדברים.
הרב הוציא נייר מכיסו והחל לנסח את ההצהרה. השגריר שהיה שם החל להתערב ולומר: "אולי ננסח משהו יותר מקצועי ורשמי בעצת משפטנים". "למה לא?" אמר הארכיבישוף. "עכשיו שעת רצון", אמר הרב לשגריר. "עכשיו, או לעולם לא". השגריר, שלא היה מספיק חכם, התעקש על שלו, והמסמך לא יצא באותה שעה. אחר כך, כשהשגריר ניסח מסמך עם משפטנים וכד', הארכיבישוף כבר לא רצה לחתום. אולי היו לו יועצים שאמרו לו שזה לא לטובתו להגן על היהודים.
בכל מקרה, הרב יצא משם יחד עם הארכיבישוף לעיתונאים וביחד הם הצהירו שלא צריכה להיות רדיפה של יהודים ושל נוצרים אלה על-ידי אלה, אלא צריך להיות כבוד בין המאמינים. הדבר היה מאוד משמעותי במניעת האנטישמיות שהרימה את ראשה באותם ימים.
תשובה כהלכה
אמת נעדרת. מה ההבדל בין תרבות יוון ותרבות המערב לתרבות שלנו?
תרבות יוון או תרבות רומא והמערב היא תרבות שכלפי חוץ נראית מאוד מושכת ויפה. היוונים בנו מקדשי פאר ופסלים יפים, והם גם קבעו חוק בכל האימפריה שלהם, שכל כלה שמתחתנת חייבת להיאנס על ידי המושל בליל החופה שלה. אין לך רשע גדול מזה. אכזריות של נהנתנות. מי שמסתכל על היופי החיצוני עלול להתבלבל מהיופי המרשים, מי שמסתכל על המוסריות שלהם, מבין שהם שיא התועבה.
תרבות המערב מושכת ונוצצת, יש בה חופש וחרות, אבל הנהנתנות חיסלה את העתיד שלהם. הם רוצים ליהנות מהעולם הזה ולכן מתחתנים מאוחר, יולדים מעט מאוד ילדים. אין נאמנות בין בעל לאישה ומוסד המשפחה מתמוטט. אחוז הגירושין עולה בהתמדה, וכמעט לא נולדים ילדים שיקיימו את הדור הבא. השם הכי נפוץ בין הילדים שנולדים בערי הבירה של אירופה הוא מוחמד.
הגירת המוסלמים לאירופה לא מונעת ממוסריות של הדאגה לאחר, היא באה כי לא נולד דור צעיר שיעבוד במפעלים, או במלצרות ושירותים. לכן אירופה מייבאת עובדים זולים כי זה נוח היום, למרות שהייבוא הזה הורס את העתיד של אירופה שעתידה להיכבש בידי המוסלמים.
אנחנו לא מוכנים לוותר על עם ישראל בשביל הנאות. יש לעם שלנו תפקיד גדול, ואנחנו שומרים על הייחוד שלנו. דואגים להיום ודואגים גם למחר. דואגים לדור הזה ודואגים גם לדור הבא.
נר איש וביתו. אם העניין בחנוכה הוא פרסום הנס, למה אנחנו לא מדליקים ברוב עם בבית כנסת כמו קריאת מגילה, או ברחובות? למה דווקא בפתח הבית?
בפורים העיקר הוא פרסום הנס בבית הכנסת. אבל בחנוכה רוצים להדגיש את חשיבות המשפחה, שבזה היוונים רצו לפגוע במיוחד. ולכן חשוב לנו לחזק את האור של הבית. נר איש וביתו. יחד עם זאת, יש גם מצווה להדליק חנוכייה בבית הכנסת, ומנהג חשוב מאוד נוהגים עם ישראל. והגדילו לעשות חסידי חב"ד שמדליקים חנוכיות בכל התכנסות ציבורית, אלא שלפי שיטתנו לא מברכים.
מובאות
הרב זצוק"ל הסביר כי כשאדם תפוס במחשבה מסוימת, גם כשהכול יהיה לו מול העיניים הוא לא יראה משהו אחר. כך האחים לא רואים שזה יוסף, כי הם לא רוצים לראות. וכך הם לא רואים שה' איתו למרות שאפילו אנשים גסים במצרים רואים את הפלא הגדול הזה
מתתיהו ויהודה יודעים שהשכינה איתם ולכן הם לא חוששים להילחם מעטים מול רבים. כך היה עם חזקיהו שנלחם מול מלך אשור, כך היה אברהם שנלחם מול ארבעת המלכים וכך אומר יהושע לבני ישראל שכבשו את הארץ "אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם"
