בכל יום אנו מקבלים פעמיים עול מלכות שמים, בבוקר ובערב. חז"ל מלמדים אותנו כי את הפסוקים 'שמע ישראל' ו'ברוך שם' אנו לומדים מפרשתנו, פרשת ויחי.
בהקשר זה, נדבר במאמר השבוע על 'שמע ישראל' ו'ברוך שם', על ההבדל בין עבודת האבות לעבודת הבנים וכיצד הן תלויות אחת בשניה, ומהי עבודתנו לאור שתי עבודות אלו.
המאמר מעובד מתוך השיחה השבועית לתלמידי 'דורשי יחודך'.
נפתח בשאלה – אנו אומרים פעמיים בכל יום 'שמע ישראל'. מדוע אנו 'משחילים' בין הפסוק 'שמע ישראל' לבין הפסוק הבא – 'ואהבת' – פסוק שכלל לא נאמר בתורה – 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'? ובכלל – מאיפה הגיע הפסוק הזה?
חז"ל כבר שאלו את השאלה הזו, ובתשובה הם מספרים לנו את הסיפור הבא, שכאן הוא מובא בלשון הרמב"ם:
"מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם: בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם... ענו כולם ואמרו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל ה' אלהינו ה' אחד, פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה".
להשלמת העניין נביא כאן את הפסוקים עליהם נסוב המעשה:
"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם".
כלומר - לפני פטירתו רצה יעקב אבינו לגלות לבניו את הקץ אך הוא נעלם ממנו. חשש יעקב אבינו שזה קרה משום שיש פסול באחד מצאצאיו ולכן שאל את בניו האם כולם מאמינים בה', והם ענו לו בתשובה – 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', מששמע זאת נחה דעתו ואמר 'ברוך שם...'.
נמצא שמפרשתנו 'קיבלנו במתנה' את קבלת עול מלכות שמים בפסוקים 'שמע' ו'ברוך שם'.
בחסידות מדובר רבות אודות שני הפסוקים האלו, ובקצרה:
'שמע ישראל' מבטא אחדות ה' ברמה גבוהה, הנקראת בלשון הזהר 'יחודא עילאה' (היחוד העליון), בה הכל בטל ואינו נספר אל מול אחדות ה'. אחדות זו מורגשת ב'עולם האצילות' – בו ה' שורה לגמרי ואין בכלל תודעה הנפרדת ממנו.
לעומת זאת, הפסוק 'ברוך שם...' מבטא אחדות ה' ברמה יותר נמוכה אשר נקראת בלשון הזהר 'יחודא תתאה' (היחוד התחתון), בה כבר יש הרבה פרטים והמון נבראים, אשר על אף הריבוי העצום שלהם כולם מבטאים את האחד. אחדות זו מורגשת ב'עולמות בי"ע (בריאה יצירה ועשיה)' – בהם ה' שורה בהעלם ו'מאפשר' תודעה נפרדת ממנו.
אם כן – מדוע יעקב האב אומר את הפסוק ה'נמוך' יותר ואילו הבנים אומרים את הפסוק ה'גבוה' יותר?
ההסבר נעוץ במה שסיפרנו קודם. כאשר יעקב שואל את הבנים האם הם מאמינים בה' אחד הם אומרים 'שמע ישראל' – פסוק המבטא את דרגתו של יעקב, ובעצם אומרים לו שלא זזו מאמונת ה' כפי שהוא לימד אותם.
מששמע יעקב כך, אמר להם 'ברוך שם...', כאומר – 'אם אכן אתם מצליחים להחזיק באמונה שלי, בה ה' אחד לגמרי, כעת תצליחו 'להוריד' את האמונה שלו עד למטה, לעולם ולמציאות שלכם'.
בעולם בו חיים הבנים, הן הם אנו כולנו, מורגש שיש המון פרטים ונבראים. בעולם כזה יש חשש שנתבלבל ולא נראה כיצד הכל הוא ה'. אך אם נייחד את ה' כפי שהאבות מייחדים אותו, נוכל 'לחיות' את האמונה בה' גם בחיים שלנו.
בהמשך הפסוקים אנו אומרים 'והיו הדברים האלה... ושננתם לבניך'. נעמוד על 2 נקודות הבדל בין 'שמע ישראל' לבין 'והיו הדברים...'.
המילה 'שמע' מבטאת התכנסות (כמו בפסוק 'וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם') אל האחד – כל ישראל מתכנסים ונאספים אל האמונה החזקה של האבות, שהיו יחידים בדורם.
לעומת זאת במילים 'והיו הדברים... ושננתם לבניך' אנו מבצעים פעולה הפוכה – אנו מורידים את כל האחדות של האבות אל תוך הריבוי המתבטא בדורם של הבנים-השבטים, בו עם ישראל הופך להיות עם שלם.
הפסוק 'שמע ישראל' מלמד אותנו על יחוד ה', לעומת 'והיו הדברים' שמדבר על כל פרטי התורה. מזכיר לנו את מאמר חז"ל 'בא חבקוק והעמידן על אחת', שחבקוק הנביא העמיד את כל התורה על מצוה אחת – 'וצדיק באמונתו יחיה'.
שני ההבדלים מקבילים – להיאסף אל האחד זה בעצם להעמיד את כל פרטי התורה על דבר אחד – אמונה. והכנסת האחדות לתוך הריבוי זהו בעצם להראות איך האמונה בה' מתבטאת בכל פרט ופרט ממצוות התורה.
לפי כל זה נוכל להבין משהו מעניין – מצוות תלמוד תורה כתובה דווקא באופן הזה – 'ושננתם לבניך', ויתירה מכך – לפי הרמב"ם גם המצוה ללמוד נלמדת מהמצוה ללמד לבנים.
ההסבר לכך הוא ההבדל בין 'שמע ישראל' ל'והיו הדברים האלה' – האמונה בה' קיימת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, אנו לא זקוקים 'לרכוש' אתה מאחרים, אף לא מצדיקים גדולים, ומה שמוטל עלינו הוא לעמול, לחשוף ולהשיג אותה בתוכנו (כשאת העזרה לכך אנו אכן מקבלים מהצדיקים).
אך מצוות לימוד תורה היא לקחת את האמונה שקיימת בתוכנו וליצור לה כלי וביטוי במציאות. 'ושננתם לבניך' מוסבר כהעמדת התלמידים שהיא בעצם עשיית כלים במציאות לאור אחדות ה', ומשום כך גם כאשר אני מלמד את עצמי תורה, אני עושה מעצמי 'ביטוי' לאחדות ה' בתוך המציאות.
נמצא שעבודתנו היא בחיבור של 'רצוא ושוב' – אנו מעמיקים בתוכנו, מתכנסים ונאספים אל נקודת היסוד שלנו – אמונה טהורה באמירת 'שמע ישראל', ולאחר מכן יוצאים להעמיד 'בנים' וכלים רבים לאור של ה' המתבטא בכל פרטי קיום המצוות בעולם.
שבת שלום!
