שבת זכור בפתח, ואנו מקוים שאתם כבר מתכוננים לפורים ו'מרבין בשמחה' מיום ליום!
לעתים, נראית לנו שמחת פורים כהוללות אחת גדולה, האמנם זו היתה כוונתם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה בקבעם את 'ימי הפורים האלה'?
במאמר השבוע נבחין בין שמחה להוללות, נלמד על המעלה של ההוללות אך גם על החיסרון הגדול שלה ונפנים כיצד אמורה להיראות שמחת פורים שלנו. הדברים יתבררו מתוך הבחנה בין מחיית עמלק בפרשת בשלח למחייתו בפרשת כי תצא.
פרעה לא מכיר, לעמלק לא אכפת.
'בכל דור ודור (ובכל יום ויום) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. יציאת מצרים מסתיימת במלחמת עמלק. מהו ההבדל הגדול בין פרעה לבין עמלק?
פרעה אומר 'לא ידעתי את ה'' – הוא לא מכיר את ה', אך כאשר ה' מופיע במלוא עוזו הוא מכה את פרעה ומוציא את העם ממצרים. עמלק לעומתו 'יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו', הוא מכיר את ה' אך הדבר אינו מעניין אותו והוא היחיד מכל העמים שבא להלחם בעם ישראל לאחר היציאה ממצרים.
ובנפש?
פרעה בנפשנו הוא המקום בו אנו מכירים רק את מציאות העולם הזה, אנו 'תקועים' בתוך עצמנו ואין לנו 'חוש' במפגש עם ה'. היציאה ממצרים היא ההצלחה להשתחרר מהמגבלות האלו ולפגוש את ה' בחיינו, ועוד יותר מכך, להצליח לחקוק את רישומי המפגש עם ה' גם אחרי שה'הארה' מסתיימת.
בנקודה זו, לאחר שה' הוציא אותנו מהמיצרים, לאחר שכבר 'ראינו' אותו וחוויית המפגש עימו חקוקה בתוכנו, מגיע עמלק ואומר שלא אכפת לו מה'.
מאיפה מגיעה החוצפה של עמלק? הרי כבר ראינו את ה' וכיצד אפשר להתעלם מקיומו?
אדמו"ר הזקן מסביר שעמלק אינו שולל את קיומו של ה'. עמלק פשוט מסביר לנו שעל אף שפגשנו את ה' אסור לנו 'לשכוח' שיש את העולם הזה, והוא מעניין לא פחות מה'.
"כמו שעכשיו אתם מנסים לא להשתכנע מתאוות העולם, משום שכבר ראיתם את ה'" – אומר לנו עמלק – "כך אל תשתכנעו מכך שיש ה', משום שאתם מכירים כבר את העולם הזה".
זהו 'אשר קרך בדרך', עמלק מקרר לנו את ההתלהבות מהקשר עם ה' ואומר לנו שגם אחרי המפגש איתו לא כדאי לוותר על הקשר החזק עם העולם הזה.
'מחה אמחה' או 'תמחה'?
על פי ההבנה הזו מסביר אדמו"ר הזקן מדוע במחיית עמלק הנזכרת בפרשת בשלח כתוב 'מחה אמחה את זכר עמלק' ואילו בפרשת 'כי תצא' כתוב 'תמחה את זכר עמלק'.
בפרשת בשלח היינו במדבר, ההארה מיציאת מצרים נגמרה, ואל מול טענותיו של עמלק לא הייתה לנו תשובה. נכון, ראינו את ה' ועודנו זוכרים אותו, אך זהו רק זיכרון והתענוג האלקי אינו מונח חזק במוחנו וליבנו ולכן איננו מצליחים לגמרי להתמודד עם עמלק.
משום כך אנו פונים לה' ומבקשים ממנו עזרה, ולכן הוא אומר 'מחה אמחה'. אכן, מכיון שאנו לא מצליחים להתמודד עד הסוף עם עמלק, יהושע ואנשיו רק 'מחלישים' את עמלק ('ויחלש יהושע') ואינם מוחים לגמרי את זכרו.
ובפרשת כי תצא?
בפרשת כי תצא מדובר כבר על החיים בארץ ישראל. בארץ ישראל 'אשר עיני ה' אלקיך בה' התענוג מהקשר עם ה' מורגש חזק בתוכנו, ואנו כבר יכולים להתמודד עם עמלק. לכן ה' מצווה אותנו 'תמחה את זכר עמלק' – אתם כבר יכולים לעשות זאת בעצמכם.
בשבת זכור אנו קוראים דווקא את הפרשיה המופיעה בפרשת כי תצא, מדוע? הרי 'אכתי עבדי אחשוורוש אנן' ופורים הינו חג הנחגג דווקא בתוך הגלות!
התשובה היא שפורים הוא 'בחינת' ארץ ישראל. פורים קשור בקשר הדוק לתודעה 'ארץ ישראלית' ה'מצליחה' לנצח את הרוע והעמלקיות. כך אומרים חז"ל ש'פורים דמוקפים' נקבע על פי 'ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון', משום שבחה של ארץ ישראל, ושושן הבירה שונה משאר ערי חוץ לארץ רק בגלל שהיא דומה לערי ארץ ישראל.
ובכל זאת, פורים אינו הגאולה האמיתית והשלמה, ו'מחיית עמלק' שבו היא רק חיקוי ו'תחפושת' למחיה הגמורה שתהיה בארץ ישראל בגאולה השלמה.
איזה 'פטנט' רשם מרדכי היהודי?
מה ההבדל ביו שמחה להוללות? בשמחה אנו שמחים 'במשהו' לעומת הוללות וליצנות בהן אנו מתלוצצים 'ממשהו'. כלומר, בהוללות אנו הופכים את כל הדברים בעולם ללא חשובים. שמחה תמיד תהיה עם סיבה והוללות תמיד תהיה ללא סיבה.
נאמר משהו קצת מפתיע – יש משהו בשמחה שהיא קצת 'כבדה'. רובנו יכולים למצוא מקום בנפש החש שמכיון שבשביל לשמוח צריך סיבה, ההוללות נהיית יותר 'כיפית' וקלילה, רבים מאיתנו מרגישים כי השמחה ה'דתית' לא מצליחה להיות פורצת גבולות כמו ההוללות ה'גוית'.
אם כן, מדוע ההוללות מגונה? מכיון שהיא בלי סיבה, אנו מגלים בסוף שהיא מלאה בריקנות ולכן לא באמת משמחת וממלאת אותנו.
פורים הוא החג השמח בשנה, השמחה מתפרצת בו הרבה יותר מ'שמחת יום טוב' בשלשת הרגלים. בפורים, בשביל למחות טוב את עמלק אנו 'מתחפשים' לגוים ו'מחקים' את ההוללות המתפרצת שלהם. אך איך אנו נשמרים מהריקנות המלווה את ההוללות הזו?
אמנם אנו 'מחקים' את הגוים ומתהוללים כמותם, אבל ישנו הבדל גדול – אצלם זה לגמרי ללא סיבה ומשום כך גם מלא בריקנות ואילו אצלנו, בעומק ההוללות שלנו מתחבאת סיבה טובה. לכן 'כל הגוים כאין נגדך', לא נשאר מהם קיום, ואילו על ימי הפורים שלנו כתוב 'וזכרם לא יסוף מזרעם', קיום נצחי שאינו נגמר.
מהי הסיבה הטובה?
הסיבה היא שאנחנו מקיימים את מצוות ה' שהיא לשתות ולשמוח בלי שום סיבה, 'עד דלא ידע', וכשאנו מקיימים מצווה זו אנו 'נושאים שני הפכים' יחד – אנו גם נדמים לגוים ו'משתוללים' ללא שום סיבה אך בתוך זה מתחבאת סיבה טובה מאוד – זהו רצון ה' מאיתנו. 'נשיאת ההפכים' הזו בפורים היא 'פטנט רשום' של מרדכי היהודי...
נזכה שבפורים נשמח שמחה פורצת גבולות הנראית ללא שום סיבה אך מגלה בתוכה את ה'א-ל המסתתר' בתוכנו.
