הסיפור של חיי יעקב אבינו הוא סיפור שמראה איך העולם רואה אותנו באופן שאנחנו מתייחסים אליו. כעין מה שאמרו חכמים "איזהו מכובד, המכבד את הבריות". אחרי שה' נגלה אל יעקב בחלום האלוקים – "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" – הוא מתחיל לראות בכל דבר את החלק האלוקי שבתוכו. ורואה את הצד האלוקי במקום שבו הוא שכב ולא שם אליו לב קודם.
יעקב רואה מה שעתיד לראות ישעיהו ברבות הימים. "מלא כל הארץ כבודו". "לית אתר פנוי מינה". מעתה יעקב מתייחס בכבוד גדול לכל דבר, לא גונב אפילו מחט אחת או דקה אחת. "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא). בכל רגע ובכל חפץ יש משהו אלוקי, צריך להיזהר בו.
כך הוא גם מתייחס אפילו לעשו: "ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני", הוא לא משקר, הוא באמת רואה בו משהו גדול. משהו חשוב. הוא רואה בו את הכוח שנתנו בו אברהם ויצחק, אביו וסבו. הוא רואה את הצד האלוקי שבו. ואע"פ ש"אלוהים" פה הוא חול, סוף סוף יש פה אמירה של כבוד גדול. והתוצאה של המבט הזה היא פלאית.
היכולת של יעקב לראות את האלוהי בכל מקום הופכת להיות האופן שבו אחרים מסתכלים עליו. "איזהו מכובד – המכבד את הבריות". הוא רואה את האלוהי, וכולם רואים בו את הצד האלוהי ומפחדים להתעסק איתו (עיין מגילה יח, רש"י בראשית לג כ). כך אומרת התורה "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה ה). השכינה ששורה עליו גורמת לעשו להתהפך מאיבה גלויה לאהבת אחים.
התכונה הזאת היא הופכית לעשו, שמזלזל במה שהוא רואה. הוא אומר "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה". כך נאמר גם בהמן "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי" (אסתר ג ו). איזה זלזול בחיים של אחרים, ברכוש של אחרים, ברגשות של אחרים. על שניהם נאמר הפסוק "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם" (משלי יג יג). מי שבז למשהו – בז יבוזו לו.
מה שקורה עם עשו הרשע קורה אחר כך עם צאצאיו שזלזלו בחייהם ובכבודם של בני אדם עד שהפכו אותם לסבונים. זלזלו בצלם אלוהים שבאדם ברומא שצלבה אנשים חיים בביזיון ובעינויים נוראים ואיומים. זרקו אנשים חיים לאצטדיון להיטרף על ידי בעלי חיים. זלזלו ברגשות של אנשים ובחייהם במסעי הצלב ובאינקוויזיציה ובכל עשרות הגירושים, השמדות והפרעות שבניהם. זלזלו בכל הקדוש והיקר שבעולם בביזוי ובהשפלת היהודים בקרונות של בהמות למחנות השמדה.
היטלר ותלמידיו קיבלו מכת מוות אנושה. לעומתם ישראל פורחת ומטילה אימה על כל אויביה, היא ממשיכה את הדרך של יעקב הוא ישראל ומתקיים בה "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח י). כך היה במלחמת השחרור בתש"ח, שבאופן פלא, בחודש ניסן, נפל פחד על יותר מחצי מיליון ערבים ובאופן בלתי מוסבר כולם ברחו מהארץ. כך קרה במלחמת ששת הימים שברחו מפנינו עשר מדינות אויב שרצו להשמידנו והתהפכו. הכול בגלל אור ה' שנגלה עלינו בחסדו העצום והרב.
הכוח הגדול הזה תמיד קשור למקום המקדש. כך היה עם אברהם ויעקב, כך היה בששת הימים. כך היה עם שמעון הצדיק וכך היה עם מתתיהו ובניו, כדלקמן. הסיבה היא כי על בית המקדש נאמר ששם ה' נקרא עליו. כך אנחנו אומרים בתפילת מוסף "בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". וגם על עם ישראל נאמר ששם ה' נקרא עליו. "לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" (דניאל ט יט). כאשר יש חיבור בין עם ישראל לבין בית המקדש – מתגלה שם ה' עלינו כמו שהתגלה על האבות הקדושים, ומפיל מורא על כל סביבותיו.
כך אומרת הגמרא (תענית טז ע"א) על הר המוריה: למה נקרא שמו הר המוריה? "פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים". כולנו מבינים שמהר המוריה יוצאת הוראה לעם ישראל, שהרי נאמר "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב). וגם הנביאים יוצאים מ"לשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל". ועל כך שהר המוריה מטיל מורא על האומות כתב רש"י "ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם, שמעתי". אם כן, בית המקדש מביא מורא אחרי שמציון תצא תורה לכל העולם.
יש פסוק שמקשר בין העוצמה של עם ישראל ששם ה' נקרא עליו, למקדש ששם ה' נקרא גם עליו. כך אומר דוד המלך בתהילים "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים" (תהילים סח לו). כשאנחנו יראים ממקדשו של ה', שם ה' נראה עלינו ואנחנו מקבלים עוז ותעצומות. ממש כמו שהיה במדבר "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י לה). כך קורה לשמעון הצדיק שמתמודד עם היוונים ובראשם אלכסנדר מוקדון.
אלכסנדר מוקדון חשב להחריב את בית המקדש. "שֶׁבִּקְּשׁוּ כוּתִיִּים אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרוּס מוֹקְדוֹן לְהַחֲרִיבוֹ, וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת". כאשר ראה שמעון הצדיק את הצרה הגדולה הזו, שמלך אימפריה עולמית בא להחריב את בית המקדש ומי יכול לעצור אותו, עשה מה שעשה יעקב אבינו, השתמש במורא מקדש שמתחבר לעם ישראל ולבש בגדי כהונה ויצא להקביל את פניו. וכך בגמרא "בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. מֶה עָשָׂה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק? לָבַשׁ בִּגְדֵי כְהֻנָּה, וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְהֻנָּה, וּמִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ, וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בִּידֵיהֶם, וְהָיוּ מְהַלְּכִין כָּל הַלַּיְלָה כֻלּוֹ. הַלָּלוּ מְהַלְּכִין מִצַּד זֶה, וְהַלָּלוּ מְהַלְּכִין מִצַּד זֶה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר לָהֶם, מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ, הַלָּלוּ יְהוּדִים שֶׁמָּרְדוּ בָךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְטִיפְּרֵס - זָרְחָה חַמָּה, פָּגְעוּ זֶה בָזֶה".
"כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, יָרַד מִמֶּרְכַּבְתּוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מֶלֶךְ שֶׁכְּמוֹתְךָ מִשְׁתַּחֲוֶה לַיְּהוּדִי הַזֶּה?! אָמַר לָהֶם, דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל זֶה הִיא מְנַצַּחַת לְפָנַי בְּבֵית מִלְחַמְתִּי. אָמַר לָהֶם, לָמָּה בָאתֶם? אָמְרוּ לוֹ, בַּיִת שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִין עָלֶיךָ וְעַל מַלְכוּתְךָ - שֶׁלֹּא תֶחֱרַב, יַתְעוּךָ כּוּתִיִּים הַלָּלוּ לְהַחֲרִיבוֹ, וְתִתֵּן לָהֶם רְשׁוּת? אָמַר לָהֶם, מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ, הַלָּלוּ כוּתִים שֶׁעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ. אָמַר לָהֶם, הֲרֵי הֵם מְסוּרִין בִּידֵיכֶם. מִיָּד נְקָבוּם בְּעִקְבֵיהֶם, וּתְלָאוּם בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם, וְהָיוּ מְגָרְרִים אוֹתָם עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִים, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִּים. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִּים, חֲרָשׁוּהוּ וּזְרָעוּהוּ כַּרְשִׁינִין כְּדֶרֶךְ שֶׁבִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ"
בדברי חז"ל אלו מודגש כי האור של האבוקות ושל עמוד השחר ושל זריחת החמה משפיע על אלכסנדר. מסתבר שבאור הטבעי הזה התגלה משהו אלוקי כמו שהיה עם נרות המנורה שבמקדש. כך כותבת עליה הגמרא (שבת כב ע"ב): "וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר, לֹא הָלְכוּ אֶלָא לְאוֹרוֹ? אֶלָּא - עֵדוּת הוּא לְבָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב, זוּ נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתֵן בָּה שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים".
הנר המערבי היה כמו כל הנרות האחרים במנורה. אבל מפני קרבתו אל הקודש הם היו מודלקים בלילה ונכבים בבוקר, והוא היה נשאר דולק עד הערב למחרת באופן קבוע, למרות שהייתה בו אותה כמות שמן כמו כולם. התגלה בשמן הטבעי שלו משהו אלוקי שלימד על השראת שכינה בישראל.
חכמינו במדרש (תנחומא תצוה סימן ג) אמרו כי מלבד הנס הזה היה באור המנורה נס נוסף, שהיה האור מגיע למרחקים גדולים: "כיון שהיו מדליקין מן המנורה, כל חצר שהיתה בירושלים הייתה משתמשת לאורה". ואין ספק כי האור שהתגלה הוא אור אלוקי, שהרי שמן זית רגיל לא היה מאיר כל כך הרבה זמן וכך כך בחוזקה. אלא שהאור האלוקי מתגלה בשמן הזית הטבעי.
כך גם היה בשמן של שמחת בית השואבה. "מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה" (סוכה ה ג). 120 לוג, הם 40 ליטר בערך, וכמות כזו של שמן לא יכולה להאיר את כל חצרות ירושלים אלא אם כן אור שמימי מתלבש בשמן מעשה ידי בשר ודם.
אור כזה לא מגיע מהמקדש לבדו, אלא כשיש בתוכו אנשים צדיקים ששם ה' נקרא עליהם. וכך אומרת הגמרא שלפעמים אור המנורה לא היה מאיר כל כך הרבה אלא אצל אנשים כשמעון הצדיק. "תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק - הָיָה גוֹרָל עוֹלֶה בְיָמִין, מִכָּאן וָאֵילָךְ - פְּעָמִים עוֹלֶה בְיָמִין, פְּעָמִים עוֹלֶה בִשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין. מִכָּאן וְאֵילָךְ - פְּעָמִים מַלְבִּין, פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דוֹלֵק, מִכָּאן וָאֵילָךְ - פְּעָמִים דּוֹלֵק, פְּעָמִים כָּבָה. וְהָיְתָה אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה מִתְגַּבֶּרֶת, וְלֹא הָיוּ כֹהֲנִים צְרִיכִין לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשְּׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֵצִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל מַעֲרָכָה - פְּעָמִים מִתְגַּבֶּרֶת, פְּעָמִים אֵינָהּ מִתְגַּבֶּרֶת. וְלֹא הָיוּ כֹהֲנִים נִמְנָעִים לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְנִשְׁתַּלְּחָה בְרָכָה בָעֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. וְכָל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְזַיִת - יֵשׁ אוֹכֵל וְשָׂבֵעַ, יֵשׁ שָׂבֵעַ וּמוֹתִיר" (יומא לט). וזה היה בדיוק הסיפור של האור שהתגלה עליו במפגשו עם אלכסנדר מוקדון.
מתתיהו ובניו ממשיכים את האור האלוקי שהיה לשמעון הצדיק ומנצחים בכוחו את האויבים שרצו להשמידם. "ויחל פחד יהודה ואחיו והאימה נפלה על הגויים אשר מסביבותיהם: ויגע עד המלך שמו ועל מלחמות יהודה היה מספר כל עם" (מקבים א ג).
כמו שמעון הצדיק שחיבר את האור שלו לאור של המקדש, גם הם מתחברים מיד אחרי הניצחונות הראשונים שלהם לאור המקדש ומדליקים את המנורה בשיפודים של ברזל. וכמו שהתרחש נס לשמעון הצדיק בשמן המנורה שדלק הנר המערבי, גם להם אירע נס והשמן דלק שמונה ימים. וכמו שמעון הצדיק ששרה אור ה' על האבוקות שבידו וראו כל עמי הארץ את שם ה' ששורה עליו ופחדו ממנו, כך ראו כל עמי הארץ את שם ה' ששורה על מתתיהו ובניו ויראו ממנו.
החידוש של חנוכה הוא שהיה ניצחון על האויבים למרות שמתתיהו ובניו היו מעטים, ולעומתם היו רבים רבים שמתחבאים במערות, ועוד רבים שהתייוונו. למרות כל זאת בזכותם האיר ה' לעם ישראל אור גדול והם ניצחו את האויבים. בעקבות הניצחונות הראשונים קיבלו אומץ היהודים שישבו במערות ורדפו אחרי חיילי ניקנור הנסים על נפשם. גם החיילים היהודים המתייוונים שהיו בצבא ניקנור חזרו ליהדותם.
וכבר למדנו שלפעמים צדיקים מעטים מצילים רבים. כך כתב בשו"ת משנה הלכות על ימינו (חלק טו סימן ריג) "ואם אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום אולי יש חמשים צדיקים ויאמר לא אשחית בעבור החמשים צדיקים אם כן כל שכן בארצינו הקדושה שישנם בלי עין הרע רבבות ורבבי רבבות שומרי תורה ומצות ודאי לא תקיא ח"ו עוד, עד ביאת משיח צדקינו".
האור האלוקי ששרה על שמן הזית של המנורה במקדש משפיע גם בימינו. לכן החמירו בנרות חנוכה לא ליהנות מהם כי הם זכר למקדש, ולכן אנחנו אומרים "הנרות הללו קודש" למרות שכל האיסור להשתמש בהם הוא משום שלא יהיה ביזיון. על זה אומר הר"ן שהחמירו בנרות חנוכה כי הם זכר למקדש, כאילו הם נרות של המקדש: "והאי אסור להשתמש לאורה, כל תשמישין במשמע ואפילו תשמיש של מצוה. וטעמא דמילתא דכיון דעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל" (חידושי הר"ן שבת כא ע"א).
מסתבר שכוח הקדושה נמצא לא רק בנרות המקדש אלא גם בנרות חנוכה, והם מביאים חכמה כמו אור נרות המקדש. המנורה אמורה להביא לעולם אור, ואור הוא גם חכמה. "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב יג). לכן אמרו חכמינו שגם בימינו "הרוצה להחכים ידרים, שהרי מנורה בדרום". הווה אומר, שההשפעה של המנורה היא גדולה כל כך עד שיש בה להשפיע חכמה עד ימינו.
בגמרא (שבת כג ע"ב) נאמר עוד: כל הרגיל בנר חנוכה, יהיו לו בנים תלמידי חכמים. "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים". והסביר רש"י "דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה". הרי שאור המנורה הטהורה משפיע חכמה גם בימינו דרך נרות חנוכה.
כך הייתה גם השפעת המנורה על הנבואה. בספר שמואל (א פרק ג) מתואר כי אחרי תקופת משה ויהושע לא היו הרבה נביאים בעם ישראל. "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ". בימי שמואל הנביא החלה הנבואה להתפשט בישראל, עד שהיו בה נביאים כפליים כיוצאי מצרים. תחילתה של הנבואה קשורה לאור המנורה. לכן הסיפור של נבואתו הראשונה של שמואל מתחיל בתיאור אור המנורה. "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים". ללמדך שכל הנבואה מתחילה מהשפעת החכמה של המנורה.
חכמינו בגמרא שאלו על הפסוק שאומר כי שמואל שוכב בהיכל: "והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד?" אם אין ישיבה אלא למלכי ישראל בעזרה, בוודאי שאין שכיבה ובוודאי שאין שכיבה בהיכל, ואיך שכב שם שמואל? ועונים חכמים שצריך לקרוא את הפסוק שלא כסדרו. "אלא, נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה', ושמואל שוכב במקומו" (קידושין עח ע"ב). הנר דולק במנורה בהיכל ה', ושמואל הנער שוכב במקומו שלא בהיכל. התשובה פותרת את השאלה ההלכתית, אבל נשארת שאלה אחרת: למה הפסוק עירב את שמואל עם הנר של המנורה שדולק בהיכל?
חכמינו השיבו על כך במקום אחר (קידושין עב ע"ב) ואמרו ששמואל עצמו ביטא את קדושת ההיכל ואור המנורה "הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיה ז ד). וכך כתיב בגמרא: "כשמת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבִּי, כְּשֶׁמֵּת רַבִּי נוֹלַד רַב יְהוּדָה, כְּשֶׁמֵּת רַב יְהוּדָה נוֹלָד רָבָא. כְּשֶׁמֵּת רָבָא נוֹלַד רַב אַשִׁי. לְלַמְּדְךָ שֶׁאֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א) 'וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ' - עַד שֶׁלֹּא כָּבְתָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים'". הא למדת שחכמינו לומדים מהפסוק הזה כי שמואל בעצמו היה האור שזורח מהמנורה והוא זה שהיה אביהם של נביאים. וגם האור הזה מאיר דרך נרות חנוכה כדלקמן.
יש חידוש גדול באור המנורה שמלמדים אותנו חכמי התוספות. הם שואלים על הגמרא שהבאנו לעיל שכתוב בה "וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר, לֹא הָלְכוּ אֶלָא לְאוֹרוֹ? ומקשה תוס', וכי רק ישראל הולכים לאורו של ה'? והלא כל העולם הולך לאור ה' על ידי השמש והאורות האחרים שברא הקב"ה? וכי רק ארבעים שנה הלכו לאורו? והלא כל ימות שנות העולם אנו הולכים לאורו של ה'?
מתרץ תוספות שהאור שהגמרא מדברת עליו הוא האור המיוחד שהיה לישראל במדבר ארבעים שנה בזכות עמוד האש. אור שהוא מעין "אור שבעת הימים" של בריאת העולם. "דְּאָמְרִינַן בַּבָּרַיְתָא דִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן הָיָה מִסְתַּכֵּל בְּטָפִיחַ (וְרוֹאֶה בּוֹ) וְיוֹדֵעַ מָה בְּתוֹכוֹ. (מִסְתַּכֵּל) בֶּחָבִית - וְיוֹדֵעַ מָה בְּתוֹכָהּ". כך גם היה אור הענן ואור המנורה, מאפשר להסתכל בכל דבר הסתכלות פנימית.
לפי זה השאלה של הגמרא היא על אהרון ואחיו הכהנים. וְכִי לְאוֹרָהּ (של מנורה) הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר, לֹא הָלְכוּ אֶלָא לְאוֹרוֹ (של עמוד הענן)? והרי אור הענן מאפשר לראות גם מה שנסתר מעין רגילה. והתשובה היא שאור המנורה שונה מאור הענן, שאור המנורה הוא "עֵדוּת הוּא לְבָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב, זוּ נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתֵן בָּה שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים". ואילו אור הענן מאיר רק לעם ישראל.
אור שבעת הימים הזה מתגלה גם בנרות חנוכה. כך עולה מדברי ה"בני יששכר" שמביא את דברי הפוסקים שעוסקים באמירת "הנרות הללו" והם כותבים לומר את הנוסח "המתוקן יפה, שיש בו שלשים ושש תיבות, כמנין הנרות של כל שמונת הימים" (כך מביא הבן איש חי משם הט"ז והמגן אברהם הרש"ל והמשנה ברורה). ומסביר ה"בני יששכר" בשם בעל הרוקח: תקנו ל"ו נרות כנגד האור הראשון ששימש לאדם הראשון ל"ו שעות כמו שאמרו רז"ל בפסיקתא (פר' כ"ג. בני יששכר מאמרי חדשי כסלו טבת - מאמר ב).
הוסיף הרב "בני יששכר": על כן קראו לימים האלה חנוכה שהוא חינוך והרגל על לעתיד גאולה העתידה שאז יתגלה לנו האור הגנוז בשלימות כמשארז"ל "וגנזו לצדיקים לעתיד לבא" (חגיגה יב ע"א) כדכתיב לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ" (ישעיה ס יט). "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".
קידוש השם העולמי שהיה בחנוכה הוא הסיבה שאנחנו אומרים בעל הניסים "לְךָ עָשִֹיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ. וּלְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל עָשִֹיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה" כי אור חנוכה הביא אור לכל העולם. וזה יותר מפורים, למרות שגם שם היה נס עולמי במאה עשרים ושבע מדינות הוא לא היה כזה גדול כמו חנוכה.
על הנס הזה נאמר בספר חגי (ב ז) "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת". והסביר רש"י שם כי הפסוק מדבר "בניסים הנעשים לבני חשמונאי" שבזכות ניצחונם ובזכות נס הנרות "יבינו ששכינתי שורה בבית זה ויביאו תשורת זהב וכסף".
כך מובא שם בסוף הפרק כי בעקבות הרעש שהיה בימי חשמונאי תתגלה אהבת עולם בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר שם: "וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת".
מסביר שם רש"י שלא מדובר רק בניצחון צבאי, אלא בגילוי מחודש של אהבת ה' לישראל. "ושמתיך כחותם - כלפי שנגזר על יכניה אביו 'חי אני אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני משם אתקנך' (ירמיה כב). ואומר שם 'כתבו את האיש הזה ערירי', למדנו שהועילה לו תשובתו ונולד לו זרובבל והושם כחותם".
לפי זה פירוש המילים "וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת", הוא גילוי האהבה החוזרת שנאמרה בשיר השירים. "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (ח).
לפי זה יובן מה שכתוב בגמרא (שבת כא ע"ב) שפך שמן שנעשה בו הנס היה חתום בחותם כהן גדול. "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". חותם שמעיד על אהבת עולם שחזרה, והעדות לה היא אור נרות חנוכה ואור נרות המקדש.
ויהי רצון שנזכה כולנו ויתקיים בנו "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". אמן ואמן.
