הגאולה של אחרית הימים נקראת על שם יעקב אבינו. "וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־ה֗' אֶל־בֵּית֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־ה֖' מִירוּשָׁלִָֽם: וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה" (ישעיהו ב, ג-ד. מיכה ד ב-ג). למה הגויים באים ללמוד דווקא מאלוקים כמו שהוא מתגלה על ידי יעקב אבינו?
כך משמע גם במזמור שאומרים על הגאולה: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא, מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵנוּ: יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ, אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה". כך משמע גם במזמור שנאמר בפתיחת שערי המקדש: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תהילים כד).
השאלה הזאת מתחזקת כשרואים שגם המשיח נקרא על שם יעקב. כך אומר דוד המלך במילותיו האחרונות: "וְאֵ֛לֶּה דִּבְרֵ֥י דָוִ֖ד הָאַֽחֲרֹנִ֑ים נְאֻ֧ם דָּוִ֣ד בֶּן־יִשַׁ֗י וּנְאֻ֤ם הַגֶּ֙בֶר֙ הֻ֣קַם עָ֔ל מְשִׁ֙יחַ֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וּנְעִ֖ים זְמִר֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל: ר֥וּחַ ה֖' דִּבֶּר־בִּ֑י וּמִלָּת֖וֹ עַל־לְשׁוֹנִֽי" (שמואל ב פרק כג, א-ב).
השאלה הזאת מתעצמת כשמתבוננים ומוצאים כי הביטוי "א-להי יעקב" מצוי בכל התנ"ך בספר תהילים בלבד (תהילים כ ב'. מו ח' יב'. עה י'. טו ז'. פא ב' ה'. פד ט'. צד ז'). הביטוי הזה לא מופיע בכל ספרי הנביאים והכתובים, אלא בשלושת המקומות הללו של ישעיהו, מיכה ושמואל ב'. ברור הוא שיש משהו בהתנהלות של יעקב שממשיך אצל דוד המלך, ואצל משיח אלוהי יעקב שיגיע לכל העולם כולו. מהו?
כדי להבין לעומק את הדבר נדגיש כי הביטוי "אלוהי ישראל" נפוץ הרבה יותר בתנ"ך (198 פעמים) ונמצא מעט בספר תהילים (6 פעמים) לעומת הביטוי "אלהי יעקב" שנמצא מעט פעמים בתנ"ך, כמעט כולם בספר תהילים והשאר קשורים למשיח ולדוד המלך. אין ספק שהביטוי "אלהי יעקב" הוא ביטוי שמיוחד לתפילות של דוד המלך, וכפי שנראה בהמשך הוא גם מיוחד לתפילות שלנו וצריך להבין את סיבת הדבר.
אנו יודעים שיעקב נקרא בשני שמות. יעקב על שם המאבק, וישראל על שם הקשר עם האלוקים. לפעמים מתגלה הכוח הזה ולפעמים הכוח הזה. בפרשה שלנו מתגלות שתי ההופעות הללו, בשעה שיעקב מכין את עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה. גם קול תפילה וגם ידי מלחמה. "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".
יעקב לומד לרכוש את שני הכלים הללו מאמו שהלבישה אותו את בגדי עשו, כמו לומר לו שאם הוא לא רוצה שעם ישראל יושמד על ידי האויבים הרבים שלו, הוא חייב ללמוד להשתמש בכלי הנשק של עשו. העצה הזאת נאמרה לרבקה בנבואה, ובה משתמש יעקב מול לבן. וכך מפרשים חכמינו את המילים "אנשים אחים אנחנו": "אם לרמאות הוא בא - גם אני אחיו ברמאות. ואם אדם כשר הוא - גם אני בן רבקה אחותו הכשרה" (רש"י בראשית כט יב בשם חכמינו במדרש).
דוד המלך מיישם את החכמה שיעקב למד מאמו. לכן הוא נלחם באויבי ישראל בשיטות של עשו: "אֶרְדּ֣וֹף א֭וֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵ֑ם וְלֹֽא־אָ֝שׁ֗וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם: אֶ֭מְחָצֵם וְלֹא־יֻ֣כְלוּ ק֑וּם יִ֝פְּל֗וּ תַּ֣חַת רַגְלָֽי: וַתְּאַזְּרֵ֣נִי חַ֭יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֖יעַ קָמַ֣י תַּחְתָּֽי: וְֽאֹיְבַ֗י נָתַ֣תָּה לִּ֣י עֹ֑רֶף וּ֝מְשַׂנְאַ֗י אַצְמִיתֵֽם" (תהלים יח, לח-מא).
השיטות הללו הבהילו את ישי ואת שמואל הנביא, וכנראה עוד כמה אנשים אחרים. כך ניכר מתוך תיאור הבחירה של דוד המלך. ה' אומר לשמואל "מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל־יִשַׁ֣י בֵּֽית־הַלַּחְמִ֔י כִּֽי־רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ" (שמואל א פרק טז, א). הוא בא לבית ישי ומציגים בפניו שבעה בנים.
שמואל חושב שאליאב מתאים להיות מלך, אבל ה' אומר לו שהוא רק נראה טוב, אבל הוא לא ראוי להיות המשיח. "וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת־אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד ה֖' מְשִׁיחֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַה֖' יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב" (שמואל א טז, ו-ח). הבנים עוברים בפניו בזה אחר זה, ושמואל אומר לישי "לֹא־בָחַ֥ר ה֖' בָּאֵֽלֶּה".
ישי לא מעלה על דעתו כלל להביא את הבן השמיני שנמצא עם הצאן בשדה. ברור לו שלא הוא המלך. ובהמשך מתברר שגם שמואל חושב שזה לא הוא. כך מספרים לנו חכמים במדרש שכשראה שמואל את דוד נתיירא כי ראה שהוא עתיד לשפוך דמים, חשב שהוא כמו עשו הרשע שרק בשניהם נאמרה המילה "אדמוני". אמר לו הקב"ה "עם יפה עינים - עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג" )שמואל א פרק טז). האנשים שהורג דוד מתקנים את העולם, והאנשים שהורג עשו מחריבים את העולם.
הרב יהודה ליאון אשכנזי זצוק"ל היה אומר כי מדינת ישראל הולכת בדרכם של דוד המלך ויעקב אבינו. מבחוץ היא משתמשת בחרב ובתקיפות של עשו, הורגת ונלחמת במחבלים ובמרצחים ערבים, שאם לא כן היו ממשיכים להוביל אותנו לטבח כמו שעשו אלפיים שנה.
לכן דוד המלך נקרא משיח אלוהי יעקב, שרק כאשר בני ישראל יודעים להתמודד עם הגויים בתקיפות – יכול עם ישראל להיגאל. רק כשעם ישראל בארצו חי ומתקיים - יכולים הגויים לתת כבוד לעם ה'. לכן עולים הגויים לבית המקדש שנקרא בפיהם בית אלוהי יעקב, כדי ללמוד מעם ישראל משפט, וללמוד מהם איך להשכין שלום בעולם לפעמים בשיטות הפעולה של דוד ויעקב.
מי שפעל בשיטות הללו הם בית חשמונאי שלובשים את בגדי עשו לחלוטין. יהודה לוקח את חרב המצביא היווני ומשתמש בה למטרות הכי צודקות בעולם. "ואפלוניוס הזעיק עם רב ועצום מן הגויים ומאנשי שמרון לצאת בחרב לקראת ישראל. וישמע יהודה ויסע לקראתו, ויכהו וימיתהו ויפלו חללים רבים, והשרידים ברחו לנפשם. וישלול את שללם ויחגור את חרב אפלוניוס ותהי לו לחרב נוקמת כל הימים" (חשמונאים א פרק ג י).
כך הם מכים את כל העמים סביבותיהם שהרעו ליהודים שישבו בתוכם, וכך מחיים את עם ישראל ובסופו של דבר מביאים טוב לכל העולם כולו. שהרי בלעדיהם היו כל העמים עובדים אלילים עד היום, ובימיהם הם היו היחידים בעולם שלחמו באלילות וקראו בשם ה'.
אמנם צריך הרבה זהירות בבגדי עשו. שלא נשכח כי חייבים להיות בעלי מוסריות ואמונה ולא להידבק בפנימיות המושחתת של עשו. פרקים א-ב בישעיהו מסבירים שזה מה שהחריב את הבית הראשון וזה מה שהחריב בסופו של דבר את הבית השני. כך מובא בגמרא: "תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה, אותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית" (סוטה מט ע"ב). ממלחמת האחים הזו צמחה שנאת החינם שהחריבה בסופו של דבר את הבית השני.
אולי זאת הסיבה שחכמינו הזכירו את השם "אלוהי יעקב" בתפילות הרבה יותר מ"אלוהי ישראל", למרות שבתנ"ך, כאמור, זה הפוך. בתפילת שחרית מזכירים "אלוהי יעקב" במזמור "יענך ה' ביום צרה". מזכירים אותו בשיר של יום רביעי "אל נקמות ה'". חוזרים עליו עוד פעמיים בשיר של יום חמישי, "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עֻזֵּנוּ. הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". חוזרים עליו עוד חמש פעמים בפסוק "ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ. מִשְֹגַּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה", שאומרים חמש פעמים בתפילת שחרית.
גם במנחה מתחילים את התפילה במזמור "מה ידידות משכנותיך" שכתוב בו "ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי. הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה". וגם בפסוק "ה' צבאות עמנו" שאומרים גם בתפילת מנחה וגם בערבית. ניכר הדבר שאנשי כנסת הגדולה השתדלו להכניס לסדר התפילה את המזמורים הללו, כי המדרגה הזאת היא המדרגה שמביאה את הגאולה.
במשנה (שביעית פ"ח מ"ב) נאמר: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך וכו'" ומסיימת המשנה: "קל מהם שביעית, שניתנה להדלקת הנר". ובספרא כתוב כי למדו את ההיתר להדליק נר משמן שביעית מכך שכתוב בפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".
ממשמעות הפסוק ומהכפילות של ההיתר במילים "תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" למדו שמותר להדליק נר משמן שביעית שכך עושים כל השנה (עי' רמב"ם פיהמ"ש שם. הלכות שמיטה ויובל פ"ה א' ח').
יש כמה פוסקים שאומרים כי אסור להדליק נרות חנוכה בשמן שביעית, כיוון שנרות חנוכה לא ניתנו להנאה (הרידב"ז על פאת השולחן פרק ה' הלכה ט'. כרם ציון נב ועיין למנחת שלמה ח"א סי' מ"ב). וכ"כ בספר השמיטה (עמוד ל"ב) והוסיף שאסור להדליק בהם נר לעילוי נשמה או נר בבית הכנסת, שאין הדלקה זו ליהנות. אבל דעת הרב מרדכי אליהו זצוק"ל הייתה שמותר להדליק נרות חנוכה משמן של שביעית כי אין מהם הנאה גשמית, אבל יש מהם הנאה רוחנית גדולה, וכדלקמן.
בשולחן ערוך (תרעד) בסעיף א' כתוב: "מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה, ודוקא להדליק מזה לזה בלא אמצעי, אבל להדליק מזה לזה על ידי נר של חול, אסור; ויש מתירים גם בזה, אא"כ הוא בענין שיש לחוש שיכבה הנר של חול קודם שידליק נר אחר של חנוכה".
וכתב הרמ"א שנהגו להחמיר אפילו נר מנר, כי עיקר המצווה בחנוכה היא להדליק נר אחד. אבל מתירים להדליק נרות של קדושה אחרים מנר חנוכה. וכך כתוב בסעיף שאחריו "יש מי שאומר שנר של בהכ"נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה". והוסיף הרמ"א אפילו נר של תלמוד תורה או של חולה הצריך נר.
וכל זה הוא דווקא בהדלקה נר מנר, אבל להשתמש בו לצורך מצווה כגון לימוד – יש מחלוקת אם מותר. כך כתב השו"ע "לפי שאסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול, ואפי' לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור, אפילו תשמיש של קדושה, כגון ללמוד לאורה, אסור; ויש מי שמתיר בתשמיש של קדושה" (עיין שם תרע"ג א', ובכה"ח ס"ק ל"ב, ומש"ב ס"ק ט').
להלכה אסור להשתמש לאורה אפילו בשימוש של מצווה. והטעם הוא כי הנרות הללו הם כמו הקדש. וכן משמע בנוסח "על הנסים" שאומרים "הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". משמע "קודש" כמו שיש בנרות הקדש שאין יכולים להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. כך כתב הר"ן, מאחר וע"י נס שנעשה במנורה בבית המקדש תקנו להדליק נרות חנוכה, עשאוה כמנורה שאין משתמשים בה כלל (עיין לב"י שם, ולכה"ח ס"ק כ"ז, ומש"ב ס"ק ח').
המאירי מקשה על פירוש הר"ן שאמר שאסור להשתמש כי הנרות הם כעין הקדש, שהרי גם בהקדש מותר להשתמש, שהרי כתוב שאישה הייתה בוררת חיטים באור שמחת בית השואבה (סוכה נ"ג ע"א).
אמנם אין היתר ממש, שהרי בירושלמי הקשו איך אישה יכולה לברור את החיטים שלה באור של מנורות שמחת בית השואבה, וענו שם "קול, מראה וריח אין בהם איסור מעילה". ובתוס' העירו כי לפי הגמרא בבלי (פסחים כ"ו ע"א) אע"פ שאין מעילה בקול ומראה וריח יש איסור להשתמש בהם. ומה שכתוב שאישה בוררת את החיטים, אין הכוונה בוררת ממש אלא יכולה לברור. ובאמת לפי זה חשוב לציין למה המשנה ציינה שיש אור שאפשר לברור, אם באמת אסור לברור.
התשובה היא שעצם האור שמאיר את כל החצרות הוא סוג של הנאה רוחנית. לכן נעשה נס באבוקות של שמחת בית השואבה שמאירות את כל החצרות של ירושלים. להראות לעם ישראל את מעלתם ואת אורם, את האהבה של ה' אליהם. וזה בוודאי ממלא את האדם שמחה גדולה. וזו שמחה המותרת.
ושמחה זו הייתה מותרת בירושלים גם מאור המנורה שהאיר את כל החצרות בירושלים, הנאה ממראה היופי של המקדש עליהם נאמר "זה אלי ואנווהו" – התנאה לפניו במצוות. הרי שאדם מתנאה במצוות כדי שיתכבד שמו של הקב "ה.
כמו כן אנשים נהנים מאוד מריח הקטורת שמילא את כל ירושלים בריח טוב עד יריחו וגם אחרי זה. ריח שמקדש ומטהר את נשמתם כמו הריח של מתן תורה. וכל הנס של התפשטות ריח הקטורת הוא כדי שאדם יתקדש ממנו. על כן חייבים לחלק ולומר שכל האיסור הוא ליהנות מקול מראה וריח שהם הנאה גשמית שמורידה את כבודם, אבל הנאה רוחנית רצויה מאוד.
וזו ההנאה הרצויה מנר חנוכה, שאדם יסתכל על האור הקדוש הזה ולא יספור לאורו את מטבעותיו, שזה באמת סוג של זלזול, אבל בהחלט יתבונן באור וייהנה כשהוא נזכר בנס של חנוכה ובאור של המנורה במקדש ויתמלא אמונה ודבקות, אהבת ה' וכמיהה לגאולה. וכיוון שהוא נהנה הנאה כזו, הרי הוא נהנה מהשמן של נר חנוכה ומותר לו להשתמש בשמן של שביעית.
הוכחה לכך יש משמן תרומה שנטמאת, שהרי כתוב כי "מדליקים שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין, ועל גבי החולין ברשות כהן" )ירושלמי בסוף מסכת תרומות דף נח ע"א)
ומובא בירושלמי (שם נט ע"א): "מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה? אמרין דבי ר' ינאי מדליקין בשמן שריפה בחנוכה. אמר ר' ניסא, אנא לא אנא חכים לאבא. אימא הוה אמרה לי, אבוך הוה אמר מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה" (פירוש, שאביו נפטר בעודו צעיר, והוא לא הכיר את אביו, ואמו אמרה לו את הדברים בשם אביו).
לכאורה מדברי הירושלמי יוצא כי ישנה מחלוקת האם מותר להדליק נר חנוכה בשמן טמא; לדעת ר' ינאי מותר, ולדעת ר' ניסא שאמרה לו אמו בשם אביו מותר רק אם אין לו שמן של חולין.
הסביר ה"פני משה" את הירושלמי, שהמדובר בישראל שירש מבית אבי אמו שמן תרומה שנטמא, ולגביו נשאלה השאלה אם מותר לו להשתמש בשמן זה להדלקת נר חנוכה שלא ברשות כהן; וצדדי הספק הוא, מאחר שאין לישראל בשמן זה זכות קניין (שאינו יכול למוכרו לכהן), וכן לא זכות הנאה (כלומר, הוא בעצמו אינו יכול ליהנות בדרך שימוש), היינו אוסרים עליו הנאה בשמן זה.
או שמא מאחר שהכלל שמצוות לאו ליהנות ניתנו ואפילו מצוות דרבנן – אין זו הנאה ומותר להדליק בשמן. דבי ר' ינאי פסקו שמותר, ואין צורך ברשות כהן, כיוון שהדלקה זו היא מצווה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו, ולא נגרם בכך הפסד לכהן. והוסיף על זה ר' ניסא, שרק אם אין לו שמן של חולין מותר להדליק.
וכן פסק הרמב"ם (הלכות תרומות פי"א הי"ח), וז"ל: "וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים שלא ברשות כהן. ומי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן".
נמצאנו למדים מהנ"ל ששמן תרומה טמאה מותר בחנוכה בהדלקה אע"פ שחנוכה אינו אלא מדרבנן - הן מטעם שמצוות לאו ליהנות ניתנו, והן מטעם שעצם שריפת התרומה אינו אסור אלא מדרבנן והקלו בחנוכה. לכן בימינו מותר להדליק בשמן של שביעית, במיוחד שבימינו שביעית היא איסור דרבנן.
אדם קבע מזוזה בביתו ולא בירך ברכת "לקבוע מזוזה", וביום שלמחרת נזכר שלא בירך, האם ישלוף את המזוזה ויקבע אותה מחדש? וכן אדם שהניח תפילין במהירות ואח"כ נזכר שלא בירך, האם יוציא את התפילין ויחזירן?
אומר הרמב"ם (הלכות ברכות פרק י"א הלכה ה' ו'(: "העושה מצווה ולא בירך, אם המצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייתה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כגון: נתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה, חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצוותיו וציונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש תפילין ואחר שישב בסוכה וכן כל כיוצא בזה".
ממשיך הרמב"ם ואומר: "אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה, וכן אם כיסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או טבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה".
בשבת המצווה אינה ההדלקה, אלא שיהיה אור בלילה, והמצווה מתחילה בהדלקה וממשיכה בלילה, ולכן אפשר לברך אחרי ההדלקה כמו טלית ותפילין וסוכה. אבל בנר חנוכה העיקר הוא הדלקה עושה מצווה, וברגע שהדליק את הנרות סיים את המצווה והיא לא נמשכת עוד. והרמב"ם כבר אמר לעיל שמצווה שאינה נמשכת אין עליה ברכה. ואפי' שיש סוברים שגם בנר חנוכה יכול לברך אחרי ההדלקה, דעת הבא"ח (פרשת וישב אות י') שיש ספק וע"כ לא יברך.
אומר ה"פרי חדש" (בסוף סי' תרע"ב): "נשאלתי על מי שהיה עומד בליל שביעי והיה לו להדליק ז', וכסבור שהוא ליל ששי והדליק ו', ואח"כ נודע לו שהוא ליל שביעי וצריך להדליק נר אחר, אי בעי לברוכי או לא. והשבתי, דכיון דמצות חנוכה נר לאיש וביתו, ואינך דמדליק הוו משום הידור לא בעי לברוכי". אבל ערוך השולחן חולק עליו ואומר כי כיוון שהנר השני הוא הידור שחכמים קבעו לנו - ידליק את הנר הנוסף בברכה. וכתב כה"ח שלא יברך מדין סב"ל.
וכתב הבא"ח כי אם הדליק ולא בירך כלל על ההדלקה ונזכר שלא בירך לפני הנר האחרון של הידור - יכול לברך עליו "להדליק נר חנוכה". וצריך להסביר שאין לבא"ח מחלוקת עם הפר"ח, כיוון שהפר"ח מדבר על מקרה שהדליק נר אחד בברכה ושכח להדליק שאר נרות, וכשמדליק אותם לא מברך שנית. לעומת זאת הבא"ח מדבר על מקרה שהדליק נר אחד בלי ברכה כלל ואחר כך רוצה להדליק שאר נרות - על כן יכול לברך על ההידור.
הגמרא במסכת שבת (כב ע"א) אומרת: אדם שלא הדליק ושלא עתיד להדליק ולא מדליקים עליו, כשרואה נרות חנוכה בלילה הראשון מברך "שעשה ניסים" ו"שהחיינו", ובלילה השני מברך רק "שעשה ניסים". וכן כתוב בשו"ע: "המדליק בליל ראשון מברך ג' ברכות להדליק נר חנוכה, שעשה נסים ושהחיינו, ואם לא בירך זמן בלילה הראשון מברך בלילה השני או כשיזכור" (שם ס"ע א).
שאלו את רעק"א (חלק ב' ס' י"ג): "אדם שהדליק נר חנוכה ביום השמיני ושכח לברך על ההדלקה, ורק אחר שהדליק את כולם נזכר שעדיין לא בירך, אם יש לו לברך או לא? נראה לי דברכת 'על הנסים' ו'שהחיינו' אם אירע כן בליל ראשון יברך 'שהחיינו' ו'על הנסים', אף דמיד שהדליק הנר גמר מצוות הדלקתו – מכל מקום מברך אותם דלא גרע מרואה דמברך נר חנוכה".
כלומר, אם אדם רואה נר חנוכה - מברך "שעשה ניסים" ו"שהחיינו", ואם שכח לברך ונזכר, לא יברך ברכת "להדליק", אבל יכול לברך ברכות "שעשה ניסים" ו"שהחיינו" תוך חצי שעה מההדלקה (עיין שד"ח חנוכה וספר מעשה ניסים).
המש"ב כותב (בסי' תרע"ו ס"ק ב'( כי מי שלא בירך ביום הראשון "שהחיינו" כלל, יברך בשעת ההדלקה בלילה השני. וזה שונה מאכילת פרי שאם אכל בלי לברך "שהחיינו" לא יכול לברך "שהחיינו" בפעם הבאה שיאכל מאותו פרי. כי הנס מתחדש כל יום מחדש. ואע"פ שלא מברכים "שהחיינו" כל יום מחדש, אם שכח ביום הראשון מברך ביום השני.
ויהי רצון שנזכה לראות ולהודות עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, אמן אמן.
סיפורים
סיפר הרב זצ"ל: הרמב"ם כותב שהדלקה של המנורה בבית-המקדש כשרה גם אם המדליק לא היה כהן. לדעת הרמב"ן ועוד פוסקים הדלקה של המנורה יכולה להיעשות רק על-ידי כהן. ויש שואלים: כיצד פוסק הרמב"ם שהדלקה בזר כשרה? הרי אמר לו ה' אל משה "דבר אל אהרן"? אלא צריך לומר שההדלקה הראשונה של המנורה היא של אהרון, אבל במשך הזמן גם הדלקה בזר כשרה.
האדמו"ר מחב"ד ע"ה פרסם פעם בחנוכה שצריך להדליק נרות בכל מקום בעולם, והיו שטענו כנגדו שזה גורם חילול ה', וזה גורם לאנטישמיות, אך הוא לא חש לזה אלא לפרסם את הנס הגדול של חנוכה.
פעם היינו צריכים להדליק נרות חנוכה בכותל המערבי, והאדמו"ר מחב"ד רצה לראות זאת בלוויין, אך פה בארץ ישראל השקיעה היא לפני אמריקה. ואמרו לי להדליק בכותל המערבי בשעה עשר בלילה, אך אמרתי שאינני בא, אלא אם יהיה מניין שלא התפללו ערבית ויתפללו שם, ואוכל להדליק מדין בית-כנסת.
באותו מעמד אמרתי, שכאשר יבוא המשיח הוא יפסוק הלכה בכל הספקות והמחלוקות, ובין השאר בין המחלוקת שיש בין הרמב"ן לרמב"ם האם הדלקת המנורה בבית-המקדש כשרה בזר או יכולה להיות רק על-ידי כהן.
אם המשיח יאמר שההלכה היא כמו הרמב"ם, או אם הרמב"ם בעצמו יבוא ויאמר "הלכה כמותי", יאמרו בשמים: מי ידליק כעת את המנורה?
אמר הרב אליהו זצ"ל: לדעתי, יאמרו לאדמו"ר מחב"ד שידליק את המנורה. אחר כך סיפרו לי שכאשר האדמו"ר מחב"ד שמע זאת, הוא ביקש לראות את הדברים ישירות בווידיאו, והראו לו, והוא נהנה מכך מאוד.
"פעם אחת", סיפר הרב זצ"ל, "הזדמנתי להיות בחנוכה בז'נבה והוזמנתי על-ידי נציגי חב"ד לברך ולהדליק את החנוכייה שהוצבה בכיכר המרכזית, אך לא רציתי לברך על החנוכייה ברחובה של עיר, וכי מאיפה מצאנו הלכה שכזו?". חיפש הרב דרך, בה יוכל להיענות לבקשתם של שליחי חב"ד. "אמרתי לאחראים, שנתפלל מנחה ואחר כך ערבית, מדין בית-כנסת עראי, ואז נוכל להדליק".
הגיע הרב אל רחבת הכיכר המרכזית בעיר, והתכונן להדלקת החנוכייה. "אדהכי והכי, אני רואה מצד שמאלי עץ-אשוח מקושט ומואר בשלל אורות, כמנהג הגויים. כשראיתי כך, לא ידעתי כיצד אדליק ואזכיר שם שמים, צמוד למקום כל כך טמא שריח עבודה-זרה נודף ממנו. וחשבתי בלבי, שאעמוד כשגבי פונה לעץ". אמר הרב, וכך עשה.
"והנה בעוד אני מסתובב", סיפר הרב כמכין אותנו להפתעה לא צפויה, "הייתה הפסקת חשמל בכל האזור וכל האורות כבו! הודיתי לקדוש-ברוך-הוא על כך, וניצלתי את ההזדמנות ובירכתי מהר, לפני שיתחדש זרם החשמל וידליק שנית את המנורות שיש להם ריח של איסור".
תשובה כהלכה
הנהגה לצדיקים. למה ר' מתיא בן חרש ניקר את עיניו? הוא היה יכול לעצום אותן וזהו. האם עכשיו על כל יצר הרע שבא לי אני אמור להחסיר איבר מגופי?
רב מתיא בן חרש פחד שהיצר הרע ישתלט עליו והוא יפקח את עיניו, ולכן הוא ניקר את עיניו. אבל הנהגה זו שייכות רק ביחס לצדיקים עליונים ביותר, שהיצר שלהם הוא לפי מידת הגודל שלהם, וחילול השם שייגרם אם ייכשלו הוא בהתאם. זה לא נכון ביחס אלינו.
חצי ועוד חצי הם שניים. אם מישהו תורם לי ספר בתנאי שהשכר בלימוד בו יהיה חצי חצי בעולם הבא, האם זה עובד באמת חצי חצי, או שלכל אחד מגיע שכר מלא? האם הרב מציע לי לעשות זאת?
לכל אחד שכר מלא. יהודי לא יפסיד מעזרה או לימוד עבור יהודי אחר, ובטח שלא בעולם הבא.
וחטאתי נגדי תמיד. עשיתי משהו נגד רצון ה' ואני רוצה לעשות תשובה. החרטה והצער שיש לי מהחטא ממש גדולים. השאלה היא האם יש זמן שאני צריך לשחרר מייסורי המצפון האלו או שכל הזמן אני צריך להצטער שחטאתי. איך אני יודע שה' מחל לי, ואני יכול להתקדם בשמחה ולהשתפר מפה והלאה ?
צריך להצטער על החטא "וחטאתי נגדי תמיד". אבל הצער צריך להיות מתוך שמחה, שאתה יודע שאתה בן של מלך וחטאת. אלוקים אוהב אותך כבן ואכפת לו ממך. ובגלל שאתה בנו כואב לו שאתה חוטא. ולכן עם הצער מתחזקים בשמחה כי ה' האוהב אותנו ברא את התשובה. ומי שמתחרט ושב בתשובה, לא מתקרב לחטא, מתחזק בתורה ומתוודה על החטאים, חייב להתקדם ולהינצל מהחטא ולקיים מצוות בשמחה.
מובאות
דוד המלך נקרא משיח אלוהי יעקב, שרק כאשר בני ישראל יודעים להתמודד עם הגויים בתקיפות – יכול עם ישראל להיגאל, ויכולים הגויים לתת כבוד לעם ה'. לכן עולים הגויים לבית המקדש שנקרא בפיהם בית אלוהי יעקב, כדי ללמוד מעם ישראל משפט, וללמוד מהם איך להשכין שלום בעולם
ההנאה הרצויה מנר חנוכה, שאדם יתבונן באור וייהנה כשהוא נזכר בנס של חנוכה ובאור של המנורה במקדש ויתמלא אמונה ודבקות, אהבת ה' וכמיהה לגאולה. וכיוון שהוא נהנה הנאה כזו, הרי הוא נהנה מהשמן של נר חנוכה ומותר לו להשתמש בשמן של שביעית
