צפו בשיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו:
בעשרת ימי תשובה אנחנו חותמים את ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" במילים "המלך המשפט". כדי להבין מהו ה"משפט" שעליו מדובר בחתימת הברכה, נתבונן בנבואה שממנה לקוח נוסח הברכה – "וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה" – שתגרום לכך שבניין ירושלים תהיה לעיר הצדק: "אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה" (ישעיהו א כז).
בפסוקים שאחר כך מסביר ישעיהו כי המשמעות לקריאת ירושלים בשם הזה היא שעמים רבים יבואו לירושלים ללמוד: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". הם ילמדו לנהוג בצדק ולא בעושק בין עמים: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב ג-ד). שאין לך עושק יותר ממלחמה. ועל חזרת המשפט הזה אנחנו מתפללים בתפילת י"ח. כי חזרת המשפט היא חלק ממלכות ה' בעולם.
באותו פרק ישעיהו מסביר כי המבחן של מערכת משפט הוא בעשיית המשפט לעשוקים הנגזלים על ידי החזקים מהם. ישעיהו מסביר כי ירושלים חרבה כתוצאה מכך שהשרים והשופטים חיזקו את הגנבים שהתעשרו מגזלת העשוקים. הם קיבלו מהם שוחד ושלמונים בממון או בדברים מהגנבים. "שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים" (ישעיהו א, כג). כשהשרים מחפים על הגנבים אין סיכוי שהחלשים יזכו למשפט צדק, "יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם", והעוול ממשיך להכות את כל מי שאין בכוחו להילחם.
העושק הזה הוא הסיבה לחורבן הארץ. "אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים" (ישעיהו א, ז). העושק הוא הסיבה לחורבן העם "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן" (ישעיה א ו). קרה לירושלים מה שקרה לסדום ועמורה. שפע שהביא אותם לשיא העושק והרשע. על כן ישעיהו קורא לתושבי ירושלים "שִׁמְע֥וּ דְבַר־ה֖' קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה" (ישעיהו א י).
ישעיהו הוא לא הראשון שגילה לנו את הסוד הזה. קדם לו דוד המלך שאמר את הדברים בפסוק מרכזי מאוד בתפילה. פסוק שאנחנו חוזרים עליו בכל קדושה ובכל התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים: "וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ. כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ: יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ". המשמעות היא שמלכות ה' על כל העולם מתחילה בירושלים.
עיון במזמור שבו נאמר הפסוק הזה מלמד כי התנאי לקיומו הוא עשיית המשפט לעשוקים הנגזלים. "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים (הנגזלים – מצודות) נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים: ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים ה' אֹהֵב צַדִּיקִים: ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵת: יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ" (תהילים קמו ה-י). מלכות ה' על העולם מירושלים תהיה כששופטי ישראל יתחשבו באנשים החלשים שנגזלים "ואפילו שיהיו הצריכים אליו תשושי כח, הוא מיפה את כחם" (עקידת יצחק דברים שער צב פרשת עקב).
בגמרא (מגילה לא ע"א) נאמר: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שָׁאַתָּה מוֹצֵא גְבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. כָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים י) 'כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, 'עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה'. שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים (ישעיה נז) 'כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ' וְגוֹ'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, 'וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל-רוּחַ'. וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, דִּכְתִיב, (תהלים סח) 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, 'אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת'" (במדרש כתוב "כל מקום שאתה מוצא גדולתו" פסיקתא זוטרתא פרשת עקב טו. והדברים מכוונים לאותו דבר).
אנחנו לומדים על מנהגו של ה' כדי ללמד כי כשאנחנו מגיעים לגדולה ולגבורה נעזור לחלשים העשוקים ולא נרמוס אותם חלילה. ללכת בדרך ה' (דברים י) "וּבוֹ תִדְבָּק". וחשוב במיוחד לומר את המילים הללו לאנשים שעולים לגדולה, כי יש שעולים לגדולה, מתחברים רק עם אנשים ברמתם ולא רואים כלל את כאבם של העניים והמסכנים. לעומתם יש שעולים לגדולה ומנצלים את עושרם ומעמדם לעזור לאנשים החלשים קשי היום. דרכו של ה' ברורה והוא אומר לנו ללכת בדרכיו.
התורה והנביאים מזכירים את "הגר היתום והאלמנה" כביטוי לכל האנשים החלשים. היא מזהירה כמה פעמים לא לעוות את דינם ולהצדיק את העשירים והחזקים "לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה" (דברים כד, יז); "אָר֗וּר מַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט גֵּר־יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן" (דברים כז, יט). עוד מזהירה התורה אזהרה חמורה שלא להונות אותם ולא לצער אותם "וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות כב כ-כג).
מלבד מניעת העושק מצווה התורה לשמח אותם: "וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ" (דברים יד כט. טז יא, טז יד). בפרשת כי תצא התורה מצווה לתת להם לקט, שכחה ופאה (דברים כד יט, כ, כא) ומעשר עני (דברים כו יב-יג).
12 מתוך 13 הפעמים שהתורה מצווה על גר, יתום ואלמנה נמצאות בספר דברים. צריך לומר כי הסיבה לכך היא שבספר דברים בני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, והכניסה לארץ ישראל עושה אותם גדולים. כך נאמר לאברהם אבינו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב ב-ג). כשאדם נעשה גדול הוא יכול להיות נדיב יותר או נצלן יותר. לכן מצווה התורה את עם ישראל שעומד לעלות לגדולה לא לחזור על הטעות של אנשי סדום ועמורה שחטאו מרוב עושר. "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל פרק טז מט).
הגלות באה כששכחנו את הכלל הזה. "כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה֥' צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר מִשְׁפַּ֤ט אֱמֶת֙ שְׁפֹ֔טוּ וְחֶ֣סֶד וְרַֽחֲמִ֔ים עֲשׂ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו: וְאַלְמָנָ֧ה וְיָת֛וֹם גֵּ֥ר וְעָנִ֖י אַֽל־תַּעֲשֹׁ֑קוּ וְרָעַת֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אַֽל־תַּחְשְׁב֖וּ בִּלְבַבְכֶֽם: וַיְמָאֲנ֣וּ לְהַקְשִׁ֔יב וכו' וְאֵ֣סָעֲרֵ֗ם עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְהָאָ֙רֶץ֙ נָשַׁ֣מָּה אַֽחֲרֵיהֶ֔ם מֵֽעֹבֵ֖ר וּמִשָּׁ֑ב וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶֽרֶץ־חֶמְדָּ֖ה לְשַׁמָּֽה" (זכריה ז ט-יד). נזרקנו מארץ ישראל ונהיינו קטנים. "מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא" (עמוס ז ב). "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן" (ישעיהו א ו). דוד המלך וישעיהו הנביא מלמדים אותנו כי הגאולה תבוא כשבגדלותנו נזכור את העשוקים והחלשים, הגר, היתום והאלמנה, ונעזור להם "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כז ועיין עוד בדברי ירמיהו פרקים ז וכב. יחזקאל כב. זכריה ז. מלאכי ג. תהילים צד).
אנחנו כעת בתהליך גאולה, ומעניין מאוד לראות כי מערכות המשפט העולמיות הולכות ונתקנות במקביל לבניין ירושלים ולחזרת יהודים לארץ ישראל. הן עדיין צריכות תיקון רב, אבל הן התקדמו הרבה מאוד ב-180 השנים האחרונות. ב-1880 שנות גלות עשקו אותנו הגויים במאות פרעות, גירושים ועלילות דם. מסעות צלב שבהם הושמדו במים או באש מאות קהילות של יהודים. מאות שנים של אינקוויזיציה שבהן העלו משפחות שלמות על המוקד. השואה הנוראה שבה הושמדו מילוני יהודים במיתות משונות. הכול פסק עם הקמת המדינה.
גם העושק שהיה באירופה פסק. אלפי שנים היו תולים אנשים על כל חטא קל שבקלים, על פי החוק היו קורעים את אבריהם של נידונים לגזרים או שורפים אותם על מוקד בעקבות הודאות שנגבו בעינויים. אלפי שנים היו קובעים באירופה, ברוסיה ובאמריקה צדק בין אנשים על פי המנצח בדו-קרב משפטי, המשך למורשת מערכת המשפט הגרמני העתיק. על פי קביעת הקיסר קרל הגדול הדו־קרב שימש כאבן-בוחן להכרעה במקרים של חשד בעדות שקר. לואי השני מלך איטליה השתמש בדו-קרב להכריע בין עדויות סותרות וכו'.
במדינות האסלאם היו אנשי החוק והמשפט כורתים ידיים בגלל חשד לגניבה של תפוח. שלל עונשים פראיים היו נהוגים בארצות האסלאם ובמזרח הרחוק. מיליוני אנשים איבדו ידיים, אף או אוזן בגלל משפטי עוול כאלה.
כל הדברים הללו כמעט פסקו לגמרי, וזו תחילה של חזרה בתשובה למערכת המשפט העולמית.
העושק האכזרי נפסק בשלבים. עיקר התיקון נעשה בשנים שבהן עם ישראל החל לחזור לארצו. בשעה שיהודים החלו לבנות את ירושלים, עיר המשפט והצדק. מערכות המשפט בעולם החלו להתיישר לפי עקרונות התורה והנביאים. והתיקון השלם יבוא בבניין ירושלים השלמה במהרה.
מהלכות שמיטת כספים
הרבה הלכות נוצרו על מנת שלא ייווצר מעמד אצולה עשיר שכל הקרקעות שייכות לו, כמו שהיה באירופה וברוסיה. אנשים שאספו רכוש רב של חשבון השכבות החלשות והמורעבות ניצלו את כספם להעמיק את העושק והניצול. למניעת דבר זה קבעה התורה שתי הלכות חשובות. אחת מהן היא חזרת האדמות שנמכרו מחמת הדחק בעקבות חובות או התנהלות כלכלית לא נכונה "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י). "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ" (ויקרא כז כד).
הלכה נוספת היא שנת השמיטה, ובה שתי הלכות יסודיות. האחת היא שכל אחד יכול לאכול מפירות הארץ בשנת השמיטה ולא רק בעלי השדות "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ". ההלכה השנייה אומרת שכל ההלוואות שזמן פירעונן היה לפני סוף שנת שמיטה מתבטלות כך שהלווה לא יהיה עבד עולם למלווה: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'" (דברים טו א-ב).
באופן זה התורה מאפשרת לעשירים להתעשר. היא לא מקפיאה את המסחר ואת היוזמה הפרטית, כמו שהיה במדינות הגוש הקומוניסטי, אבל היא לא מאפשרת השתלטות של העשירים על הנכסים, על הקרקעות ועל הרכוש של העניים.
הגמרא אומרת שהדין הזה קיים מהתורה רק כשאנחנו גדולים. מהפסוק: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'" (דברים ט"ו). לומד רבי כי "בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים" (מו"ק ב ע"ב).
רק כשעם ישראל חזק הוא חייב לקיים את שתי המצוות הללו מהתורה. רק כאשר רוב עם ישראל נמצא בארצו קיימת מצוות שמיטת קרקעות. גם מצוות שמיטת כספים קיימת מהתורה רק כשרוב עם ישראל יושב בארצו, אבל מדרבנן שמיטת כספים קיימת גם כאשר חלק מהעם יושב בארצו. כמו היום.
כשהתורה אומרת "לכל יושביה" אין כוונתה לומר כי אם יצא אדם מעם ישראל מן הארץ כבר בטלו שמיטה ויובל. רק אם יוצאים שבטים שלמים מעם ישראל מארץ ישראל – בטלו שמיטה ויובל. אבל אם יצא מקצת עם ישראל או שיצא מקצת שבט - לא בטלו היובל והשמיטה.
כך כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל י ח): "משגלה שבט ראשון ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות. שנאמר 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' - בזמן שכל יושביה עליה. והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן". ובזמן שהיובל נוהג, נוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. "ובזמן שאין היובל נוהג - אינו נוהג אחד מכל אלו, חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם". לעומתו פוסק הרז"ה שאין שמיטת כספים כלל כשאין רוב יושביה עליה והלכה לא כמותו (רמ"א שו"ע חו"מ סז א).
היום יושבים בארץ ישראל כמעט חצי מעם ישראל. קרוב ל-50%. בהחלט ייתכן כי רוב יושביה של ישראל יהיו עליה בקרוב ממש. גם ייתכן כי בקרוב ממש יהיו נציגים מכל שבט ושבט בארץ ישראל. אלא שלא ברור כיצד תהיה חלוקת השבטים, שכן השנים הרבות של הגלות השכיחו מאתנו את הייחוס לפי השבטים, ורק כוהנים ולוויים ואנשים מועטים יודעים לזהות מאיזה שבט הם.
בימינו נוהגים בבנקים לעשות שמיטת כספים, אבל רק לעשירים בלבד ולא לעניים שלא יכולים לשלם את חובם. מול העניים מפעילים הבנקים שורה של עורכי דין שיורדים לחייהם ומעקלים כל מה שהם יכולים לעקל, משיתים עליהם ריבית וריבית דריבית, שכר טרחת עו"ד ומעקלים את בתיהם ומוכרים אותם במחיר ירוד. מדי שנה הבנקים בישראל מעקלים כ-2,000 דירות לחייבים!
עושק כזה של הלקוחות הוא שנתן לבנקים בשנה שעברה רווח של 18 מיליארד שקלים, הכול על חשבון העסקים הפשוטים והאזרחים, שחלקם הגדול לא גומר את החודש. כשיש הכנסות כאלה, אין פלא שחלק מהבנקים משלמים למנהלים הבכירים שלהם שכר מופקע של כ-300,000 שקלים לחודש.
לפני כחודש עשו הבנקים שמיטת כספים לחברת פטרוכימיים שבעליה הם מעשירי הארץ. ויתרו להם על חוב של מיליארד שקל, ואין ספק שהכסף הזה לא בא מכיסם הפרטי של מנהלי הבנקים אלא מהכסף של אזרחים פשוטים קשי יום.
המשנה בשביעית (פרק י ח) אומרת ששמיטת כספים בשביעית לא נועדה לעשירים שינצלו את שנת השמיטה להרוויח על גב המלווה. וכך אומרת המשנה: הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ (המלווה ללווה) מְשַׁמֵּט אֲנִי. אָמַר לוֹ (הלווה למלווה), אַף עַל פִּי כֵן (אני רוצה להחזיר חוב), יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה". מספיק שהמלווה אמר ללווה משמט אני, ובזה התקיימה המצווה. אחר כך ישלם הלווה למלווה את ההלוואה. התורה לא רוצה כי מי שיש לו כסף לא ישלם אחרי השביעית. רק אלה שאין להם מה לשלם – תשמוט השמיטה את הלוואתם. לכן אומרת המשנה "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ" (שביעית פרק י ט).
הגמרא (גיטין לז ע"ב) מספרת על אבא בר מרתא שלווה כסף מרבא, היה צריך להחזיר אותו לפני סוף שנת השמיטה ולא החזיר. עברה שנת שמיטה, וכאשר אבא בר מרתה נזכר להביא את החוב לרבא, אמר לו רבא: "משמט אני". נראה שאבא בר מרתא היה מרוצה, לקח את הכסף והלך לו. ראה אביי את רבא כשהוא עצוב, שאל אותו: למה אתה עצוב? סיפר לו רבא את המעשה עם אבא בר מרתא.
אביי הבין מרבא שאבא בר מרתא מנצל את הדין של השמיטה, דוחה את התשלום עד שתעבור שנת השמיטה ופוטר את עצמו מתשלום. והרי אם יש לו כסף להחזיר, למה שלא יחזיר? הלך אביי לאבא בר מרתא ואמר לו: כאשר אתה מחזיר חוב אחרי שביעית, ואומרים לך: "משמט אני", תשיב: "אף על פי כן" ותחזיר את ההלוואה שקיבלת. חזר אבא בר מרתא לרבא והציע לו לקבל את כספו חזרה. אמר לו רבא: "משמט אני". אמר אבא בר מרתא: "אף על פי כן אני רוצה לתת לך את הכסף כמתנה". יש לי הכסף, ואתן אותו בשמחה. רבא התרצה וקיבל מידו את הכסף. מכאן פסק השולחן ערוך (סז סעיף לו) "ואל יאמר לו: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: שלי הם, במתנה אני נותן לך".
את ההלכה הזאת אנו רואים בכך שהתורה הדגישה בדיבורה על החוב הזה כי מדובר באביון. חמש פעמים מוזכרת המילה "אביון" בתורה, מתוכן ארבע פעמים בפרשה הזו. והסביר רש"י ש"אביון דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר". מלמדת אותנו התורה כי עיקר המצווה של שמיטת כספים מתייחסת אל עני אביון, אבל מי שבידו לשלם, שישלם ולא ינצל את השמיטה.
"כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן". ומזהירה התורה במיוחד בערב שביעית "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה֔' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא" (דברים טו ז-ט).
כמו שעושק דלים גרם לעם ישראל לגלות מארצו, כך המעבר על מצוות השמיטה והיובל הביא גלות על ישראל. "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו לג).
עוד על החומרה של המצוות הללו אפשר לשמוע מכך שהתורה משווה אותן לעבודה זרה. "דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כְּתִיב הָכָא: 'הִשָׁמֵר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבֶךָ בְּלִיָעַל' (דברים טו). וּכְתִיב הָתָם, 'יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיָעַל' (שם יג) מַה לְהַלָן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף כָּאן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים". והפסוק הזה נאמר במי שלא מלווה לעני בהתקרב שנת השמיטה.
והיה אומר מרן הרב אליהו זצוק"ל כי אע"פ שמצוות שמיטת כספים בימינו היא מדרבנן, איסור מניעת נתינת צדקה או הלוואה מחשש שהשמיטה תשמיט את החובות הוא מהתורה גם בימינו. וגם בימינו יש הברכה של התורה שאומרת אל תחשוש מהפסד בגלל שמיטת כספים "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (שם י).
בגלל החומרה של איסור הלוואה כתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ל') כי "התורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל". ויש כאן חידוש גדול שאפילו על מחשבה רעה התורה קוראת לו בליעל, שהרי בכל התורה כולה אין מחשבה רעה מצטרפת למעשה, וכאן החושב לא להלוות נקרא בליעל. כל זה הוא בגלל שהגמרא אומרת כי מי שלא מלווה הוא כאילו עובד עבודה זרה, והרי ידוע שהקב"ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה, חוץ ממחשבת עבודה זרה שהקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה (עיין קידושין מ' ע"א), שכתוב ביחזקאל, "למען תפוש את בית ישראל בליבם" (שם פרק י"ד). וכן גם במניעת הלוואה.
בשולחן ערוך חושן (סז סעיף ד) שותפות לא משמטת ולא צריכה פרוזבול. "מי שהיה שותף עם חבירו, והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפין, אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה". גם פקדון לא משמט (שם סז סעיף ט).
הלוואה שזמן פירעונה הוא לפני סוף השביעית או בסופה משמטת השביעית. אם זמן פירעון ההלוואה הוא אחרי סיום שנת השמיטה – לא חלה עליה הפקעת השמיטה. לכן אדם שלווה מחברו אלף שקלים בר"ח ניסן של שנת השמיטה, וסיכם איתו שבכל ראש חודש ייתן לו מאה שקלים על חשבון ההלוואה ולא שילם מניסן עד אלול – כשמגיע ראש השנה של סוף שמיטה מתבטל מעצמו החוב של 600 השקלים של החודשים הראשונים. לעומת זאת, כל שארית החוב בסך 400 שקלים קיימת והשמיטה לא משמטת אותה (תשובת הרמב"ם רמ"א).
"הקפת חנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלוה נשמט". פירוש: חוב תשלום של אדם לחנות הוא לא חוב שנוצר על-ידי הלוואה – הוא חובת תשלום על מוצרים או על שכר עבודה - לא משמט. אמנם אם המוכר ביקש מהקונה לשלם על הסחורה והקונה ביקש מהמוכר שיעשה אותה הלוואה לזמן מסוים – היא הפכה להיות חוב וחלה עליה הפקעת השביעית (פירוש המשניות - שביעית פ"י מ"א).
את הפרוזבול עושים בסוף אלול של מוצאי שביעית. אדם יכול לומר לחברו או לאשתו לעשות לו פרוזבול. מי שהלווה לכמה אנשים – יעשה פרוזבול אחד. כותב המלווה בשטר פרוזבול את שמו, שם העיר, התאריך, ושמות הדיינים. מעמיד שני עדים כשרים שומרי מצוות, ורצוי שלא יהיו קרובים. וייזהרו העדים שהתאריך יהא מדויק. אין צורך לפרט את שמות האנשים שחייבים לו. ואם רוצה להחמיר על עצמו ולפרט את שמות החייבים לו, יכול לרשום שמם מאחורי שטר הפרוזבול.
אחד העדים מכין מטפחת, המלווה תופס את המטפחת ואומר: "אתם העדים קנו ממני קניין גמור ושלם שאני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא לכל אחד מבעלי חובות שחייבים לי (ולאשתי), שאין להם קרקע". מניח את המטפחת וממשיך ואומר: "היו עלי עדים שאני מוסר כל חוב שיש לי (ולאשתי) לביה"ד הגדול שאגבנו כל זמן שארצה". העדים חותמים על שטר הפרוזבול ומוסרים אותו למלווה שיראנו ללווה בעת גביית החוב.
"בפנינו עדים החתומים מטה בא לפנינו (שם המלווה) ואמר לנו קנו ממני קניין גמור ושלם במנא דכשר למקניה ביה איך אני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא שיש לי לכל אחד מבעלי חובות שחייבים לי (וחייבים לאשתי) שאין להם קרקע לכתוב עליו פרוזבול. וקניינו קניין גמור ושלם במנא דכשר למקניה ביה מיד הנזכר לעיל. ובכן אמר לנו הוו עלי סהדי שאני מוסר כל חוב שיש לי ולאשתי לבית דין הצדק אשר פה עיה"ק תובב"א שאגבנו כל זמן שארצה" (וכותבים שמות שלושת הדיינים). הרה"ג וכו'. ואחר כך חותמים שני עדים עם התאריך.
כתב ה"בן איש חי" כי אחרי שכותבים הפרוזבול טוב להלוות משהו לחברו וזמן הפירעון יהיה בשנת השמיטה, ויחזיר לו אחרי השמיטה ויאמר לו, אתה פטור מלשלם כי עברה השמיטה. בדרך זו ירוויחו קיום מצוות שמיטת כספים בלי פרוזבול. וגם אישה יכולה לעשות כן עם חברתה, שתלווה ממנה כיכר לחם או תבנית ביצים וכשתחזיר לה את הערך שלו במוצאי השביעית תאמר לה: את פטורה מלהחזיר לי. ואם תיתן לה אחר כך במתנה תבוא עליהן ברכה.
ויהי רצון שיתקיים בנו צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו א, כז). אמן ואמן.
סיפור
לפני זמן מה הרגשתי מאוד לא טוב. עברתי טיפול פיזיותרפיה בניסיון להקל על הכאב, אך לשווא. חזרתי אל המטפלת והיא המשיכה בטיפול, אך במקום לחוש הקלה, הכאב רק הלך והתגבר. הייתי ממש על סף עילפון. לא יכולתי אפילו לדבר מרוב חולשה.
הלכתי לבדיקות בבית החולים, וכיוון שידענו שנצטרך לחכות, לקחנו אתנו את החלק הרביעי של הספר "אביהם של ישראל". בבית-החולים בדקו אותי ומצאו שהכול תקין, אבל ההרגשה שלי הייתה קשה ביותר. חשתי חולשה ממשית, על סף עילפון.
תוך כדי שאני קוראת בספר, צד את עיניי סיפור אחד: אישה נסעה לאומן ונדרה שם לתת צדקה שלושים שקלים כשתשוב ארצה, אך שכחה לתת. בארץ פקדה אותה סדרה של תקלות. עגלת התינוק נעלמה לה. בנה התינוק חלה ואושפז בבית החולים "שערי צדק" בדיוק בתקופה שהרב זצ"ל היה מאושפז.
הם עלו לשאול בעצת הרב, והרב אמר לה שתיקח שלושים שקלים ותעשה פדיון כפרות, והפעם – שלא תשאיר את הכסף בארנקה אלא תיתן אותו מיד לצדקה! באותו הרגע היא נזכרה בצדקה שהיא הבטיחה באומן לתת ושכחה ממנה, ומיד נתנה צדקה. בנה נרפא ושוחרר, ואף העגלה הוחזרה אליהם בדרך פלא.
כשקראתי את הסיפור חשבתי לעצמי: אני בדרך כלל לא נודרת נדרים, אבל אולי בכל זאת הבטחתי משהו ושכחתי? תוך כדי שאני מהרהרת בכך נזכרתי שבראש-חודש סיוון היינו בכותל המערבי וקראתי שם את תפילת השל"ה הקדוש. היה כתוב שם שראוי לתת צדקה לעניים הגונים, וחשבתי לעצמי שכשאגיע הביתה בעז"ה אתן כך וכך לצדקה, ושמתי בצד הארנק את הכסף. אך בסופו של דבר שכחתי ולא נתתי את הכסף שהבטחתי.
מיד כשנזכרתי בסיפור, בבית החולים, פתחתי את הארנק, לקחתי את הכסף ורצתי לחנות הראשונה שראיתי. שאלתי את המוכרת אם יש להם קופת צדקה בחנות, ולמרבה הפלא היא הביאה לי קופת צדקה שעליה הייתה מודפסת הסכמתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. שמתי את הצדקה בקופה, ולאחר שיצאתי מהחנות פתאום שמתי לב שהכאבים נעלמו!
הרגשתי ממש את יד ה' בדבר. התרגשתי מאוד. הרגשתי צורך להודות לה' שהוא מכוון את צעדנו ואכפת לו מאתנו. להודות לו על הצדיקים שהוא שלח לנו, שהם שליחים נאמנים להוביל אותנו אל הטוב. עשיתי מסיבת הודיה, קראתי בה "נשמת קול חי" וסיפרתי את הסיפור המופלא שלי.
תשובה כהלכה
תשובה באורות. מה הייחודיות של הספר "אורות התשובה" לעומת שאר ספרים שנכתבו בנושא התשובה?
בספר "אורות התשובה" של הרב קוק זצ"ל יש התייחסות מחודשת למושג התשובה במספר רחב של נושאים: תשובה לא כתיקון של חטא מסוים אלא תשובה כהתעלות והתקדמות מתמדת של העולם כולו; תשובה ששייכת לכלל ולעולם כולו ולא רק ליחיד; השמחה שצריכה להיות כששבים בתשובה; הערך של הרהור תשובה גם כשלא יצא לפועל ועוד דברים רבים ונפלאים. הספר "אורות התשובה" הוא תשובה מיוחדת של דורות של גאולה בזמן התחייה הלאומית והחזרה לארץ ישראל, וגם בזה עוסק הרב קוק זצ"ל בספרו.
עבודת ה' בעבודה. חברים רבים שלמדו איתי בישיבה הם היום מורים או ר"מים. אני עובד במקצוע שאינו נחשב רוחני או תורני. איך אני מצליח להבין שזה מה שה' רוצה ממני?
ייתכן שאדם עובד במקצוע שאינו מתאים וראוי לו. אם הוא מרגיש כך באופן מוחלט, נראה שהוא צריך לנסות להחליף את העבודה. אבל אם טוב לו במקומו אלא שהרהורי קנאה תוקפים אותו על שרואה אחרים שעוסקים במקצועות אחרים, שאולי גם הוא היה מוצא בהם טעם ועניין, אזי הוא יכול להבין שהייעוד שלו טמון במקצוע שהוא עוסק בו. סוף דבר הרגש העמוק של האדם יכול לכוון אותו להבנה האם מדובר בסתם קנאה שאין לה מקום, או אכן דחיפה למקומו האמיתי.
מובאות
העושק האכזרי של הגויים נפסק בשלבים. עיקר התיקון נעשה בשנים שבהן עם ישראל החל לחזור לארצו. בשעה שיהודים החלו לבנות את ירושלים, עיר המשפט והצדק. מערכות המשפט בעולם החלו להתיישר לפי עקרונות התורה והנביאים. והתיקון השלם יבוא בבניין ירושלים השלמה במהרה
אף שמצוות שמיטת כספים בימינו היא מדרבנן, איסור מניעת נתינת צדקה או הלוואה מחשש שהשמיטה תשמיט את החובות הוא מהתורה גם בימינו. ואין לחשוש מהפסד בגלל שמיטת כספים שהרי הבטיחה התורה "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך"
