התורה קושרת בפרשה את מצוות מינוי השופטים והשוטרים (דברים טז יח) לירושת הארץ. עוד אומרת התורה שהשופטים הללו יעשו צדק ויעשו צדקה ולא יעשו "דין מרומה". "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז כ).
החיבור הזה קיים בכל מקום. כך אומר ישעיהו לעם ישראל כי החורבן נגרם בגלל חוסר משפט והצדק: "אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט, צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים", והתיקון בא על ידי תיקון מערכת המשפט והצדק "וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה: צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה" (ישעיהו א כז), בגלל החשיבות הגדולה של מערכת המשפט המתוקנת אנחנו מתפללים עליה יום יום.
על חשיבות מערכת המשפט המתוקנת ניתן ללמוד מכך שה' אומר על אברהם "הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" הלוא הוא "יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". שכל עניין עם ישראל בארץ ישראל הוא להביא לעולם את המשפט והצדקה. "וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה" (ישעיהו פרק ב, ד).
לכן נאמר על דוד מקים המלכות "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב פרק ח טו). וכך הוא מתפלל על בנו ועל מלך המשיח "לִשְׁלֹמֹה אֱֽלֹהִים מִ֭שְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ֥ לְבֶן מֶלֶךְ: יָדִין עַמְּךָ בְצֶ֑דֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּֽט: יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָֽה: יִשְׁפֹּ֤ט עֲֽנִיֵּי עָם י֭וֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבי֑וֹן וִֽידַכֵּא עוֹשֵׁק" (תהלים פרק עב, א-ד). ואע"פ שמשפט וצדקה נראים הפוכים, החכמה של בית דוד היא לשלב בין שניהם (סנהדרין ו ע"ב).
הפסוקים אומרים שמשפט הצדק יאפשר לאנשים הטובים לפרוח "יִֽפְרַח־בְּיָמָ֥יו צַדִּ֑יק וְרֹ֥ב שָׁ֝ל֗וֹם עַד־בְּלִ֥י יָרֵֽחַ". בזכות המשפט והצדק העולם כולו ינהר לירושלים "וְ֭יֵרְדְּ מִיָּ֣ם עַד־יָ֑ם וּ֝מִנָּהָ֗ר עַד־אַפְסֵי־אָֽרֶץ" ומלך המשיח ישלוט לא בכוח הזרוע אלא בזכות הצדק. "לְ֭פָנָיו יִכְרְע֣וּ צִיִּ֑ים וְ֝אֹיְבָ֗יו עָפָ֥ר יְלַחֵֽכוּ: מַלְכֵ֬י תַרְשִׁ֣ישׁ וְ֭אִיִּים מִנְחָ֣ה יָשִׁ֑יבוּ מַלְכֵ֥י שְׁבָ֥א וּ֝סְבָ֗א אֶשְׁכָּ֥ר יַקְרִֽיבוּ: וְיִשְׁתַּחֲווּ־ל֥וֹ כָל־מְלָכִ֑ים כָּל־גּוֹיִ֥ם יַֽעַבְדֽוּהוּ: כִּֽי־יַ֭צִּיל אֶבְי֣וֹן מְשַׁוֵּ֑עַ וְ֝עָנִ֗י וְֽאֵין־עֹזֵ֥ר לֽוֹ: יָ֭חֹס עַל־דַּ֣ל וְאֶבְי֑וֹן וְנַפְשׁ֖וֹת אֶבְיוֹנִ֣ים יוֹשִֽׁיעַ: מִתּ֣וֹךְ וּ֭מֵחָמָס יִגְאַ֣ל נַפְשָׁ֑ם וְיֵיקַ֖ר דָּמָ֣ם בְּעֵינָֽיו" (תהילים עב).
גם בתהלים אנו קוראים בפרקים רבים על העולם שישמח כשה' יעשה דין ברשעים. "יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים׀ אֱלֹהִ֑ים י֝וֹד֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם: יִֽשְׂמְח֥וּ וִֽירַנְּנ֗וּ לְאֻ֫מִּ֥ים כִּֽי־תִשְׁפֹּ֣ט עַמִּ֣ים מִישׁ֑וֹר וּלְאֻמִּ֓ים׀ בָּאָ֖רֶץ תַּנְחֵ֣ם סֶֽלָה" (סז, ד-ו). ובאמת זה מופיע בעיקר בפרקים של "לכו נרננה" שבחלק מהקהילות אומרים בכל ערב שבת.
בפרקים שאומרים בחלק מהמקומות בקבלת שבת המתחילים במילים "לכו נרננה" אנו רואים מפרק צו עד פרק צט מזמורים שעוסקים בעתיד שבו ה' שופט את הארץ והעולם שר. "שִׁ֣ירוּ לַ֭ה' שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ שִׁ֥ירוּ לַ֝ה֗' כָּל־הָאָֽרֶץ" – "מזמור זה על העתיד וסופו מוכיח כי בא לשפוט את הארץ, בכל מקום שיר חדש על העתיד" (רש"י תהילים צו, א). ובהמשך בא גם הצדק "יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמוּנָתֽוֹ".
כך אנו קוראים בפרק אחריו (צז) "ה֣' מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים: עָנָ֣ן וַעֲרָפֶ֣ל סְבִיבָ֑יו צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט מְכ֣וֹן כִּסְאֽוֹ: אֵ֭שׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּתְלַהֵ֖ט סָבִ֣יב צָרָֽיו". וכן בפרק אחריו (צח) "מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַֽה֨'׀ שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ כִּֽי־נִפְלָא֣וֹת עָשָׂ֑ה הוֹשִֽׁיעָה־לּ֥וֹ יְ֝מִינ֗וֹ וּזְר֥וֹעַ קָדְשֽׁוֹ". ומסיים "הָרִ֣יעוּ לַֽ֭ה' כָּל־הָאָ֑רֶץ" כי הוא "יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים".
כך גם בפרק שאחריו (צט) שמתאר איך ה' מולך באמצעות המשפט בהר ציון. "וְעֹ֥ז מֶלֶךְ֘ מִשְׁפָּ֪ט אָ֫הֵ֥ב אַ֭תָּה כּוֹנַ֣נְתָּ מֵישָׁרִ֑ים מִשְׁפָּ֥ט וּ֝צְדָקָ֗ה בְּיַעֲקֹ֤ב׀ אַתָּ֬ה עָשִֽׂיתָ". לכן אנחנו מזכירים בעשרת ימי תשובה את מרכזיות מערכת המשפט במלכות ה' על העולם כולו.
אנחנו זוכים להיות בדור שה' שופט את מלכויות הרשע ומוריד אותן בזו אחר זו. במלחמת העולם הראשונה קרסו מלכויות הרשע של הצאר ברוסיה, שהיה אנטישמי גדול, אסר על היהודים לגור בחלקים נרחבים מרוסיה, עודד פרעות ביהודים וגזל ילדים יהודים מהוריהם לשירות של עשרות שנים בצבא. במלחמה זו קרסה גם מלכות הרשע של טורקיה שחסמה את הארץ בפני יהודים. קרסו גם מלכויות הרשע של מרכז אירופה שעודדו אנטישמיות ודיכוי יהודים.
הגל השני של קריסת מלכויות רשע היה בסיום מלחמת העולם השנייה, באותה שעה נפלו מלכויות הרשע שסייעו להיטלר וקרסו יחד איתו אל תהום הנשייה. השלב השלישי היה לפני שלושים שנה, בו קרסה ברית המועצות והתפרקה מכל האידיאולוגיה של רוסיה הקומוניסטית. אידיאולוגיה של כפירה, של שנאת ישראל, של שנאת יהדות. של רדיפה אחרי כל יהודי ששומר תורה ומצוות. של השלכת יהודים לסיביר. של מניעת עלייה לארץ ישראל. מדינות שחימשו את כל אויבינו בנשק חדיש על מנת שישמידו אותנו וכולן קרסו כעשן לפני שלושים שנה בתוך זמן קצר.
בעשור האחרון אנחנו עדים לקריסת מלכויות ערב אל מלחמות פנימיות, שחיתות, הגירה שלילית, ילודה שלילית ובריחה של צעירים לאירופה. הקורונה חשפה את חולשתם של הערבים כמו שהיא חשפה את חוזקה של מדינת ישראל.
לשבע ממדינות ערב אין דירוג אשראי. לא עושים איתן מסחר, אין להן עתיד, הן רק שוקעות מיום ליום. לבנון, שנחשבה בעבר לשווייץ של המזרח התיכון, נמצאת היום במצב שהמטבע שלה לא שווה את הנייר שעליו הוא מודפס. כך סוריה, תימן, תוניסיה, לוב, אלג'יר וסודן. בכולן יש מלחמה פנימית תמידית שלא נפסקת. שחיתות בכל הרמות האפשריות. אין חשמל, אין מים, אין משילות. רעב, ייאוש, כל אלה גורמים הגירה שלילית של הצעירים, וכך נקבר כל עתידם.
פעם איראן, מצרים ועירק היו חזקות, היום הן בדעיכה מתמדת על סף קריסה. כמותן ירדן, מרוקו ובחרין, שכבר נגמרו לה מאגרי הנפט. דירוג האשראי שלהן הוא שלילי, וכך ממשיך ומתקיים משפט ה' ברשעי העולם "אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו" (הנתונים מאתר ג'פלנט של גיא בכור).
כל המדינות הללו שכחו את משפט הצדק האלוקי לעזור לגר, ליתום ולאלמנה. המדינות הללו שכחו את הכלל האלוקי שאומר "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כב, כא-כג). לחלשים הללו אין כוח וקשרים והם משמשים טרף קל לעשירים החמדנים.
מלכות ה' באה להציל את החלשים מידי העשירים החמדנים, כך אנחנו אומרים יום יום בתפילה "ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת: יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ" (תהילים קמו ט). כך גם משפט הצדק של מלכות בית דוד, להציל עשוק מיד עושקו. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא פרק יט טו).
הצדק הזה הוא הפך הצדק ששלט באירופה מאז ימי רומי ויוון. שם הכלל היה "החזק מנצח", וכשהיו צריכים להחליט מי צודק בוויכוח כלכלי או בכל משפט אחר, המשפט המכובד ביותר היה דו קרב שבו התובע והנתבע שולפים כלי נשק לפי הוראות השופט, השולף המהיר הוא היה הצודק, לדעתם, כי אלוקים עוזר לחזקים.
משפט העוול הזה נתן המון כוח לרשעים והחליש מאוד את החלשים שדוכאו ושועבדו בכל רחבי אירופה ורוסיה עד עפר. שכבה חלשה של עריצים שלטה בהכשר האפיפיור והכנסייה ודיכאה את ההמונים.
בסופו של דבר גדלה צעקת ההמון המדוכא בהפיכה הצרפתית, וממנה היא נשמעה בכל מקום והופלו ממלכות הרשע האלו. מערכות הצדק החלו לשפוט ביתר צדק, שחררו את העבדים, האריסים והמשועבדים והמשפט האמיתי החל לחזור למקומו.
התורה מייחסת חשיבות גדולה להלכות רוצח בשגגה. היא מלמדת אותנו כי מי שחטא בשגגה לא נדון למוות אלא לתיקון. לא מוותרים לו ולא אוסרים אותו ביחד עם פושעים אחרים כדי שיהפוך לשבר כלי או לפושע מדופלם יותר.
התורה חוזרת ארבע פעמים על דין רוצח בשגגה שלא נהרג ולא משוחרר לביתו אלא גולה לעיר מקלט. הראשונה בפרשת משפטים, מיד ביציאתם ממצרים, "וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה" (שמות כא, יג). הפעם השנייה היא בחלוקת הנחלות שבספר במדבר. השלישית היא בפרשת ואחתנן, כשהתורה מספרת איך משה מזדרז להפריש שלוש ערי מקלט ומסיימת "וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל", והרביעית בפרשה שלנו.
חכמינו למדו מהפרשה שלנו שה' פותח פתח לחוטאים וכל שכן לצדיקים, שכך אומר הפסוק בתהילים (כה ח) "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וכל שכן שהיא מנחה את הענווים בדרך ישרה אם הם נכשלים "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ". (מכות י ע"ב).
החידוש שה' מלמד אותנו הוא לתת עונש מידתי שהוא עונש מתקן ולא עונש שהורס. אצל הערבים היו כורתים יד למי שגנב שור גדול, בדיוק כמו למי שגנב תרנגול קטן. לא הייתה מידתיות בעונשים. אצל הנוצרים היו אומרים "סוף גנב לתלייה". אבל במשפטו של ה' יש מידתיות, כפל לגנב רגיל. פי ארבעה או פי חמישה מהגניבה לגונב שור ושה. ערי מקלט הן גם עונש מידתי שמטרתו לתקן ולא להרוס, כפי שנראה להלן. לכן מסכמת התורה ואומרת "וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים" (דברים פרק יט, ג-יא).
חשוב מאוד להדגיש כי רוצח בשגגה הוא לא מזיד ולא אנוס. כי אם היה מזיד היה נידון למיתה. ואם היה קרוב למזיד לא הייתה קולטת אותו עיר המקלט והיה מסתובב בחוץ עד שגואל הדם יהרוג אותו. "וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת: לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ".
לרוצח במזיד אין כופר "ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח', ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ד).
בימינו שרבו זריקות אבנים ובקבוקי תבערה ראוי להזכיר את ההלכה שאומרת כי מותר למלך ולבית הדין להרוג גם בלי עדים משום תקנת העולם. "כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי.
ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין" ואפילו אם הוא רק היה גרמא בנזיקין ולא הרג ביד כמו אחאב שלא הרג בידיים את נבות, ואעפ"כ נהרג עליו (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב).
ואפילו אם הרוצח הוא שוגג קרוב למזיד – לא נקלט בעיר מקלט. כך כותב הרמב"ם "שלשה הם ההורגים בלא כוונה, יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו 'ואשר לא צדה' ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם - נהרג עליו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר" – והוא לא נקלט בעיר מקלט.
"כיצד, הזורק אבן לרשות הרבים והרג, או הסותר כתלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה, בין שסתרו ביום בין שסתרו בלילה, הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור. ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו - פטור" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו).
גם להורג בשגגה בהעלמה גמורה יש אחריות על מעשיו בגלל הזלזול, ולכן הוא צריך תיקון בעיר מקלט. לומדים זאת גם מהגמרא ששואלת למה בעבר הירדן, שיש שם רק שני שבטים וחצי, יש שלוש ערי מקלט, ובארץ ישראל, שיש בה תשעה וחצי שבטים, יש גם כן שלוש ערי מקלט: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן - תְּלָת, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - תְּלָת? אָמַר אַבַּיֵי, בַּגִּלְעָד שְׁכִיחֵי רוֹצְחִים, דִּכְתִיב, (הושע ו) 'גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם'". ולכן כיוון שיש שם הרבה רוצחים במזיד, יש שם זלזול בחיי אדם וממילא הרבה רוצחים בשגגה.
כך אומרת הגמרא על החלוקה של הערים בתוך ארץ ישראל, מאה פרסה בין עיר לעיר. הרי הקירבה לעיר הכי צפונית לא שווה לקרבה לשכם וחברון שיש משני צדדיהן ערים במרחק מאה פרסה. ולכן מחמישים פרסה יבואו אליהם. "מַאי שְׁנָא מֵהַאי גִיסָא דִּמְרַחְקֵי, וּמַאי שְׁנָא מְצִיעָאֵי דְּמִקָרְבֵי? אָמַר אַבַּיֵי, בִּשְׁכֶם נַמִי שְׁכִיחִי רוֹצְחִים".
שכם היא העיר הכי מבורכת "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו". אבל היא גם המקום שהיום צומחים בו גדולי המחבלים. וגם בימיהם הייתה ברכה גדולה באזור שכם והיו רוצחים גדלים באזור שכם. וצריכים לנצל את כוחותיה המיוחדים של העיר הזאת לעוצמות של תורה וקדושה ועשייה, ולא של ההפך, חלילה.
כיוון שהרוצח שלנו הוא באמת שוגג ויש לו קצת אחריות, צריך להחזיר אותו בתשובה. המשנה מסבירה כמה חשוב להכין את הדרכים לתקן את הטועים. "דרך הרבים - שש עשרה אמות; דרך ערי מקלט - שלשים ושתים אמות" (בבא בתרא ק ע"ב). ובספרי (שופטים קפ ג) "תכין לך סטרטיאות שיהו מפורשות לתוכה". דהיינו רחובות רחבים שמביאים את הרוצח בשגגה בקלות לתוך העיר שבה הוא יעבור סדרת חינוך.
ובגמרא (מכות י ע"ב) מובא כי היו עושים שלטים "'מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים, כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם". ובמדרש "על כל מיל ומיל היה עומד בורגן (עמוד) ועל כל בורגן ובורגן היה צלם (תמונה של אדם) והיתה ידו של צלם עקומה והיתה מראה להם להיכן ערי מקלט" (ילקוט שמעוני דברים - פרק יט - המשך רמז תתקיט).
וברמב"ם "וחייבין בית דין לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה ואין מניחין בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר אלא עושין עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם שנ' 'תכין לך הדרך', ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות משלשים ושתים אמות, ו'מקלט' 'מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם" (הלכות רוצח ושמירת הנפש ח ה).
ובהלכה הבאה אחריה הוא כותב "בחמשה עשר באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחים לתקן הדרכים וכל מקום שמצאוהו שנתקלקל מתקנים אותו, ובית דין שנתרשלו בדבר זה מעלה עליהן הכתוב כאילו שפכו דמים".
למדנו בהלכה הזו שחובת מנהיגי הציבור והשופטים היא לא רק לשפוט מי שעשה עוול ורצח, אלא גם למנוע את שפיכות הדמים המיותרת של גואל הדם שרוצח את מי שהרג בשגגה. לכן הם חייבים לתקן את הדרכים כדי שלא יתגלגלו הדברים לגאולת דם אין סופיות כמו שנהוג אצל חלק משכננו.
כדי שלא ישיג גואל הדם את הרוצח בשגגה ויהרוג אותו בדרך כתבו חכמינו במשנה (מכות ט, ב): "ומוסרין להן שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו" ואומרים לגואל הדם "אל תנהג בו מנהג שופכי דמים, בשגגה בא מעשה לידו".
עוד ציוותה התורה שיהיו הערים הללו בהישג לכל רוצח בשגגה. ולכן הן מכוונות. "תָּנוּ רַבָּנָן, שָׁלֹשׁ עָרִים הִבְדִּיל מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וּכְנֶגְדָּן הִבְדִּיל יְהוֹשֻׁעַ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וּמְכֻוָּנוֹת הָיוּ כְּמִין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם. (יהושע כ) 'חֶבְרוֹן' בִּיהוּדָה, כְּנֶגֶד 'בֶּצֶר' בַּמִּדְבָּר. 'שְׁכֶם' בְּהַר אֶפְרַיִם, כְּנֶגֶד 'רָמוֹת' בַּגִּלְעָד. 'קֶדֶשׁ' בְּהַר נַפְתָּלִי, כְּנֶגֶד 'גּוֹלָן' בַּבָּשָׁן. 'וְשִׁלַּשְׁתָּ' - שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשׁוֹת, שֶׁיְּהֵא מִדָּרוֹם לְחֶבְרוֹן, כְּמֵחֶבְרוֹן לִשְׁכֶם, וּמֵחֶבְרוֹן לִשְׁכֶם, כְּמִשְּׁכֶם לְקֶדֶשׁ, וּמִשְּׁכֶם לְקֶדֶשׁ, כְּמִקֶּדֶשׁ לְצָפוֹן" (מכות ט ע"ב).
הערים הללו הן ערים של תיקון דרך. מכאן נבין למה עיר שרובה רצחנים לא קולטת. היא לא תתקן עוד את הרצחנים, להפך, הם ילמדו זה מזה זלזול בחיי אדם "עיר מקלט שרובה רצחנים אינה קולטת, שנאמר 'ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו' ולא ששוו דבריהם לדבריו, וכן עיר שאין בה זקנים אינה קולטת שנאמר "זקני העיר ההיא" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ח הלכה ט).
מכאן נבין את ההלכה שאומרת "תלמיד שגלה לערי מקלט - מגלין רבו עמו, שנאמר 'וחי', עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין, וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו". וזו שאלה, למה הרב אשם אם תלמידו הרג בשגגה? התשובה היא שהוא לא אשם, אבל המטרה של עם ישראל היא שלא יהיו רוצחים בשגגה, ואם הרב לא ילמד אותו אחריות על החיים, מי ילמד אותו? ואפשר עוד לומר שאם הרוצח רצח בשגגה, יש אחריות על הרב שלא לימד אותו מלכתחילה להיזהר בחיים של אחרים. ולכן מגלים רבו איתו.
לכן אומרת ההלכה שלא רק שש ערי המקלט קולטות רוצחים בשגגה, אלא כל 42 ערי הלויים שהיו מיועדות להפיץ תורה בעם ישראל. "וּלְלֵוִי אָמַר וכו' יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" לצורך זה ניתנו להם 42 ערים מפוזרות בכל שבטי ישראל.
"כל ערי הלוים קולטות וכל אחת מהן עיר מקלט היא, שנ' 'ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר' כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר, הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט. ומה הפרש יש בין ערי מקלט שהובדלו למקלט ובין שאר ערי הלוים? שערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת הואיל ונכנס בהן נקלט, ושאר ערי הלוים אין קולטות אלא לדעת" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ח הלכה ט). שאם רוצח בשגגה בא לעיר לוויים בשביל להתחזק בתורה ולשפר את מעשיו, הוא נקלט. ואם במקרה בא לשם – לא ילמד כלום ולכן לא נקלט.
מכאן נבין למה בימות המשיח ירבו ערי המקלט, כי יהיה צורך יותר לתקן את העולם. כך כתב הרמב"ם "בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש שנאמר 'וְיָסַפְתָּ֙ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה' (דברים יט, ח-י). והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו, ועליהן נאמר בתורה. שנאמר 'וְאִם־יַרְחִ֞יב ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ: כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּא֜ת לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֙ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה'" (דברים יט, ח-י).
מכאן נבין למה משה מזדרז בהכנת הערים בעבר הירדן המזרחי. שכך כתוב "אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ" ומסיימת התורה שם "וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל". ללמדך שכל המטרה של משה היא להראות לעם ישראל שאת הערים הללו שמיועדות להחזיר חטאים בתשובה, בונים אותם ברוב פאר והדר, כמו שראינו עד כה, כדי לתת לרוצחים בשגגה תנאים טובים על מנת שילמדו לא לחזור לסורם.
ויהי רצון שנזכה ויקוים בנו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כז). אמן ואמן.
