בזוהר הקדוש מאיר לנו התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי איך צריך להתייחס לסיפורי התורה.
אדם בעל מבט שטחי, עלול להתייחס לסיפורי התורה כאל סיפורי היסטוריה, ותו לא. אך חכמים הם הצדיקים האמיתיים, עבדי המלך, שמסתכלים בנשמת התורה הקדושה.
הם מלמדים אותנו שהתורה היא נצחית, שחמישה חומשי תורה עוברים על כל אדם. במבט חיצוני, הסיפור עם יוסף הצדיק ואחיו נראה כל כך מוזר. אפילו הזוי.
אך רבי נתן מברסלב בספרו ליקוטי הלכות, מלמד אותנו שמחלוקת יוסף ואחיו רומזת למחלוקת שהיתה בין שני סוגי צדיקים. היו צדיקים שיראת ה' אצלם היתה כ"כ חזקה ומוחשית, שלא יכלו להשלים עם מציאות של חוסר רצינות, של חוסר שלמות בעבודת ה'. אם בא במחיצתם אדם שנפל בעבירות, היו מזדעזעים ומוכיחים אותו, ואפילו מרחיקים אותו.
לעומת זאת, יש סוג אחר של צדיקים. אלו שמלאים רחמנות על נשמות ישראל, בכל מצב. אלה שמתעסקים עם פושעי ישראל ומעצימים אותם, מגלים להם כמה יקרה נשמה של כל יהודי.
כמה טוב גנוז בהם. כזה היה יוסף הצדיק. "יוסף בן שבע עשרה שנה". (טו"ב- 17). רואה את הטוב שבנשמות ישראל בכל מצב שהם, מחזק, מנחם ומעודד.
מגלה לכל יהודי שתמיד ה' אוהב אותו ומתפאר בו, אפילו אם חלילה התרחק מאד מה'. "הוא נער" עושה מעשה נערות עם "בני בלהה ובני זלפה".
מתייחס באמון מלא לאלו שעוברים קשיים, אפילו משחק איתם, יורד איתם למקום בו הם מונחים, ומדבר אליהם בשפה שלהם. לפי עולם המושגים שלהם. יוסף הצדיק מתייחס גם לבני השפחות, לאלו שהחברה לעיתים גם בלי משים מתנשאת עליהם, מזלזלת בהם. אלו שעוברים בלהות וזלעפות. ויוסף הצדיק לא נבדל מאחיו התועים, לא מסתגר רק בבית מדרשו ומקרב רק את אנשי שלומו.
אחי יוסף, השבטים הקדושים, לא משלימים עם הנהגה זו של רחמנות וקירוב. זה אפילו נראה להם מוזר. הם אוחזים במידת הדין. מרחיקים את מי שלא ראוי. לכן הם חולקים על יוסף. הם טוענים שמי שלא התאמץ לשלוט על תאוותיו לא ראוי לזכות לאור ה'. מרחיקים אותו.
אבל יוסף מקרב את כולם.
במשך הדורות היו גישות של מוכיחים שנתנו מוסר, שהרחיקו. אבל לעומתם יש צדיקים מלאי רחמנות, שמאמינים בטוב הגנוז בכל נשמה של יהודי. הם לא ביקורתיים, לא מוכיחים באופן שמחליש, אלא רק מחזקים.
רואים את הנקודות הטובות ומדגישים אותם. מגלים את ההתפארות שה' מתפאר עם נשמות ישראל. "ואפילו בפחות שבישראל, אפילו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי נקרא פושעי ישראל, יש בו התפארות פרטי שה' יתברך מתפאר בו בפרטיות"!
בסוף, כל הצדיקים צריכים להודות שגישתו של יוסף היא הטובה ביותר. לכן יוסף אומר לאחיו שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו. שקמה אלומתו וגם ניצבה, שאר האלומות משתחוות לאלומתו. לומר להם: אתם צדיקים, מקבלים לישיבות רק בחורים מצוינים ומתמידים. לא מתייחסים לשבורי לב. מחוץ לכבודכם להתעסק עם אלו שנפלו לשאול תחתיות. אולי אפילו אתם צודקים. מי שעבד ועמל קשה, מגיע לו שכר. ומי שהתעצל, או נפל, לכאורה ראוי להעלים ממנו את האור.
אבל לבסוף הגישה של הצדיקים שמלאים התחזקות היא שתנצח.
