מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
דבר פלא הוא שהכוהנים הגדולים הפכו ללוחמים עזי נפש שהכניעו את האימפריה היוונית. המעשה שלהם רמוז במזמור שייאמר גם בימות המשיח והוא חידוש: "הַ֥לְלוּיָ֨הּ׀ שִׁ֣ירוּ לַֽ֭ה' שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ תְּ֝הִלָּת֗וֹ בִּקְהַ֥ל חֲסִידִֽים". על מה החידוש, שגם חסידים נלחמים להציל את עם ישראל? "רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭ל בִּגְרוֹנָ֑ם וְחֶ֖רֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם: לַעֲשׂ֣וֹת נְ֭קָמָה בַּגּוֹיִ֑ם תּֽ֝וֹכֵחֹ֗ת בַּל־אֻמִּֽים: לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים וְ֝נִכְבְּדֵיהֶ֗ם בְּכַבְלֵ֥י בַרְזֶֽל: לַעֲשׂ֤וֹת בָּהֶ֨ם׀ מִשְׁפָּ֬ט כָּת֗וּב הָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲסִידָ֗יו הַֽלְלוּ־יָֽהּ" (תהלים קמט).
החידוש הזה היה של דוד המלך, שהרי הוא אומר על עצמו "אֱֽלֹהִ֗ים שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ אָשִׁ֣ירָה לָּ֑ךְ בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר אֲזַמְּרָה־לָּֽךְ" (תהלים קמד, ט), כי "בָּ֮ר֤וּךְ ה֨'׀ צוּרִ֗י הַֽמְלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַקְרָ֑ב אֶ֝צְבְּעוֹתַ֗י לַמִּלְחָמָֽה" (תהלים קמד, א). העובדה שאני נלחם ומנצח לא מביאה אותי לזחיחות ולגאווה, כי ה' הוא שעושה לי את החייל הזה "בְּר֣וֹק בָּ֭רָק וּתְפִיצֵ֑ם שְׁלַ֥ח חִ֝צֶּ֗יךָ וּתְהֻמֵּֽם: שְׁלַ֥ח יָדֶ֗יךָ מִמָּ֫ר֥וֹם פְּצֵ֣נִי וְ֭הַצִּילֵנִי מִמַּ֣יִם רַבִּ֑ים מִ֝יַּ֗ד בְּנֵ֣י נֵכָֽר" (תהלים קמד, ו-ז).
ולמה זה שיר חדש? כי בימי שאול המלך לא היה צבא לישראל. "וְחָרָשׁ֙ לֹ֣א יִמָּצֵ֔א בְּכֹ֖ל אֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־אמר אָמְר֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים פֶּ֚ן יַעֲשׂ֣וּ הָעִבְרִ֔ים חֶ֖רֶב א֥וֹ חֲנִֽית" (שמואל א פרק יג, יט). על כן שולטים הפלשתים בעם ישראל וגורמים חילול השם גדול בעולם. לתקן את העניין הזה אומר דוד ברגע הכתרתו "וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר" (שמואל ב א, יח). ההחלטה הזו הביאה לקידוש השם גדול. המלחמה באויבים היא באמת לא חדשה, כי היא כתובה על ספר הישר, הלוא הוא ספר בראשית ששם פעלו האבות בדרך הזו והביאו קידוש ה' גדול בעולם, עד שנאמר לאברהם שנלחם בארבעת המלכים "נשיא אלוקים אתה בתוכנו".
החידוש הזה היה חידוש גם אצל החשמונאים שבזמנם החסידים ואנשי המעשה היו מתחבאים במערות מפחד היוונים. במקום לתקוף אותם ולהילחם בהם כשם שעשו מתתיהו ובניו, הם התחבאו במערות והיו הורגים זה את זה בסנדלים המסומרים יותר ממה שהיו הורגים בהם האויבים (שבת ס ע"א).
כיוון שהם לא היו חמושים לא היה להם סיכוי להילחם, וכשבאו היוונים בשבת הם נטבחו כולם בלי להילחם כלל. מתתיהו ובניו לא מחדשים חידוש הלכתי שמותר להילחם בשבת, הם מחדשים חידוש מציאותי שיש נשק ויש לוחמים והמלחמה היא לא מלחמה אבודה.
כותב הרמב"ם: "מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וְנֵרוֹת וּמַדְלִיק" (מגילה וחנוכה ד יב). מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה רגיל להזכיר כי אין שום מצווה שהרמב"ם כתב עליה שהיא חביבה, ובוודאי לא שהיא חביבה עד מאוד. והטעם הוא שהמצווה הזאת נועדה להודיע הנס ברבים, שזה קידוש השם שהוא המצווה החשובה מכל.
מלשון הרמב"ם "וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ" היה לומד מרן הרב אליהו זצוק"ל כי אנחנו לא מסתפקים בהלל שמונה ימים והדלקת נרות חנוכה ואמירת על הנסים. אנו מחפשים דרכים נוספות לספר על הנס בשיעורים או בדרכים יצירתיות אחרות, ובלבד להודות ולהלל. כך כתב הבן איש חי בהלכות חנוכה "ויזהר בהלל של חנוכה, כי אפילו בחג המצות אין אומרים הלל גמור, וכאן אומרים הלל גמור, שמונה ימים, על כן יאמר אותו בכונה ובשמחה רבה" (כח). כן כתב בעטרת תפארת ללבוש בגדים חשובים בעת הדלקת נרות חנוכה, הגברים והנשים. וכן על זה הדרך.
חשוב להזכיר את דברי הב"ח (תרעו ג) שכתב כי יש בחנוכה מצוות על ביתו של האדם ויש בחנוכה מצוות שבגופו. במצוות שעל בית האדם הוא יכול לשלוח שליח שידליק בשבילו כשהוא לא יכול או לא נמצא. אבל מצוות שבגופו, כמו הודאה והלל, הוא אינו יכול לעשות על ידי שליח.
ב"על הניסים" של חנוכה יש כמה שינויים מ"על הניסים" של פורים, אף ששתי הברכות מתחילות ומסתיימות בלשון דומה מאוד. אחד ההבדלים הוא בכך שבפורים מודגשת הגדלות פעם אחת, "וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה". ואילו בחנוכה המילה גדול מופיעה עוד פעמיים באותה הברכה במילים "לְךָ עָשִֹיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ. וּלְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל עָשִֹיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה".
כל זאת למרות שבפסוק במגילת אסתר כתוב כי הייתה גדולה בפורים: "כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל", ממנו אנחנו לומדים שגדולה היא פרסום נס עולמי. עם זאת בחנוכה פרסום הנס העולמי היה גדול מפורים, ולכן אנחנו מזכירים את הגדולה שלוש פעמים ב"על הניסים".
הנביא חגי (ב) מתאר מה שיקרה בבית השני: "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם". הגויים יתרגשו כל כך מהשמועות שבאות מירושלים, עד שהם ישלחו נציגים מיוחדים שילכו בשמם לירושלים לראות את הפלא הזה. "וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם". וכיוון שמה שהם יראו יהיה יותר ממה שהם ציפו לו, הם ירחשו לו כבוד גדול: "וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד, אָמַר ה' צְבָאוֹת". יותר גדול מהכבוד שנתנו אומות העולם לבית המקדש ולאלוקים בימי שלמה המלך, שבנה את הבית הראשון.
כך אומר הנביא: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת. וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת". והסביר רש"י (חגי ב ו) שכל הנבואות הללו התקיימו בניצחון החשמונאים על מעצמת-העל היוונית. הניצחון בכוחות כל כך מועטים ריסק את האמונה של בני האדם בפנתיאון האלילי והוכיח שיש בירושלים אל אמת ששולט בעולם.
הקשר בין פרסום הנס לארץ ישראל מתבטא בהלל שלא אומרים בפורים בגלל שזה נס שלא נעשה בארץ ישראל, הלל שמדבר על פרסום הנס. "מָֽה־אָשִׁ֥יב לַה֑' כָּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי: כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם ה֣' אֶקְרָֽא: נְ֭דָרַי לַה֣' אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֝֗א לְכָל־עַמּֽוֹ" (תהילים קטז). גם בין אומות העולם "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים" (תהילים קיז). הניסיון מלמד שפרסום הנס בחו"ל השפיע פחות מהנס שהיה בארץ ישראל.
ביטוי נוסף לקשר לפרסום הנס גדול יותר בארץ ישראל יש ב"יהי כבוד" שגם עוסק בפרסום נס עולמי: "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם. יִשְֹמַח ה' בְּמַעֲשָֹיו: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ. מְהֻלָּל שֵׁם ה'" וכו'. הכבוד העולמי הזה מגיע דרך ירושת הארץ "ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד. אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ" וכן "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן. אִוָּה לְמוֹשָׁב לוֹ: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. יִשְֹרָאֵל לִסְגֻלָתוֹ: כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ. וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" וכו'.
בפועל אנו רואים שעמי העולם מכירים את חנוכה יותר, מדליקים נרות בכיכרות הערים בעולם, גם בכיכר האדומה במוסקבה וגם בבית הלבן עם נשיא ארה"ב. הנס הזה שינה שינוי מאוד משמעותי את כל התרבות העולמית. בימי מתתיהו היה העולם כולו שקוע בטומאת הע"ז. בזכות המהפך של מתתיהו ובניו שינה העולם כולו כיוון לאמונה באל אחד ולבריחה מכל התועבות הקשורות לעבודת האלילים.
קריאת שמע כולה עוסקת בהמלכת ה' בעולם דווקא תוך כדי ירושת ארץ ישראל. בקשר שבין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לבין "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה". גם בברכה שקודם קריאת שמע אנחנו מסבירים שתפקיד עם ישראל הוא קידוש ה' "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה". והכול בא מתוך גאולה וקיבוץ גלויות "וּשְׁבוֹר עוֹל הַגּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ". לא לחינם מוזכרות בברכה זו המילים "שמך הגדול" כמה וכמה פעמים. כי כאמור המילים הללו שמורות לקידוש השם עולמי ממזרח שמש עד מבואו.
הקשר הזה בין המלכת השם לגאולה ניכר יותר בקריאת שמע של קרבנות שעוסקת בגאולה. היא מתחילה ב"לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" ומסיימת ב"וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה חוֹזָךְ כָּאָמוּר בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם. כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'". וכולה עוסקת בקידוש השם בעולם כולו.
התפילה הזאת מדגישה את קטנות האדם מול גדלות הבורא "הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ. וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ" וכו'. אילולי שבחרת בנו כצאצאים של זה "שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ וּמִשִּמְחָתְךָ שֶׁשָּמַחְתָּ בּוֹ קָרָאתָ אוֹתוֹ יִשְֹרָאֵל וִישֻׁרוּן". לכן אנחנו צריכים לקדש את שמך ברבים "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְשַׁבְּחָךְ וּלְפָאֲרָךְ וּלְרוֹמְמָךְ וְלִתֵּן שִׁיר שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל".
מתוך כך. "קַדֵּשׁ שְׁמָךְ בְּעוֹלָמָךְ עַל עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ. וּבִישׁוּעָתְךָ מַלְכֵּנוּ תָּרוּם וְתַגְבִּיהַּ קַרְנֵנוּ. וְתוֹשִׁיעֵנוּ בְקָרוֹב לְמַעַן שְׁמֶךָ. בָּרוּךְ הַמְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בָרַבִּים". באמצעות קיבוץ גלויות "קַבֵּץ נְפוּצוֹת קֹוֶיךָ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָל בָּאֵי עוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ".
כדי שדברי ישראל יישמעו בעולם הם חייבים להיות יראי שמים. כי מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. לכן התפילה הזאת מתחילה ביראת שמים "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר כְּבַגָּלוּי". היא נאמרת כהמשך לעקידת יצחק שבה מתגלה אברהם כירא שמים "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", ובזכות זה הוא משמיע את דבריו לעולם כולו ומבקש שהר ה' יהיה מקום ליראת ה' לכל העולם. "וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא ה֣'׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר ה֖' יֵרָאֶֽה" (בראשית כב, יד). וכך קורה בפועל "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר וכו' לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (ראה דברים יד כג. ושמות לד כג).
גם האמירה שנמצאת בכותרת של התפילה קשורה לקידוש השם בעולם. האמירה של "וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" קשורה לעניין הזה, ומקורה בתנא דבי אליהו (יט). שם דורש אליהו הנביא את הפסוק שנאמר בימות המשיח "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". בפרק י"ד הוא מזכיר את הציווי הזה בהקשר לתפקיד עם ישראל בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".
כך אומר אליהו הנביא לכולנו: "יודע היה אהרן שבא דבר גדול לישראל על ידיו, והיה קושר חבל של ברזל במתניו, ומחזיר על כל פתחי ישראל, וכל מי שאינו יודע לקרות קריית שמע לימדו קריית שמע, ומי שאינו יודע להתפלל לימדו תפלה, ומי שאינו נכנס בגופה של תורה היה מלמדו. ולא אהרן בלבד, אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, אלא מקרא שהוא מקראן כאחת, ומשנה שהוא משנן כאחת, מתוך כך הקדוש ברוך הוא מרחם עליו ונותן בו רוח חכמה ובינה ודיעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב, ועליו הכתוב אומר, מעמל ידו יראה ישבע וגו' (ישעיה נ"ג י"א).
מיכן אמרו, ינהג אדם עצמו בשתים עשרה מידות, יהא אדם נאה בביאתו, חסיד בישיבה, ערום ביראה, חכם בתורה, פיקח במעשים טובים, נאה ומתקבל על הבריות, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו, ומודה ועוזב, ואוהב את הקדוש ברוך הוא אהבה גמורה בין כשהוא טוב לו ובין כשהוא רע לו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו, מחמד ומתאווה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, רוח הקודש בדבריו, שנאמר כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר: (חבקוק ב' ג'), וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד" (הושע י"ב ז').
ולמה הוא צריך להיות איש אמת? כי בלי מידה זו דבריו לא יישמעו. כך אומר הפסוק: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי פרק יב יט) ומסביר רבינו יונה ואומר כי "הנזהר בדבריו מן השקר ומדקדק בהם לכוין האמת יהיו דבריו נשמעים לעולם ויאמינו בם ויחפצו להקשיב אליהם". אי אפשר לקרוא בשם ה' בעולם אם אינך איש אמת.
וכן מפרש האמרי אמת מגור (בראשית פרשת ויחי) בשם השפת אמת (תרס"ד) "כי איתא בזוה"ק (תקונ"ז ד ב) שאמת הוא ר"ת אלף מאתים תשעים והקץ תלוי בדרגא דיעקב שהיא אמת כדכתיב תתן אמת ליעקב וכתיב (דניאל יב יא) "ומעת הוסר התמיד וגו' אלף מאתים תשעים".
קידוש השם עולמי נעשה בעת הגאולה על ידי השם הגדול, הלא הוא השם המפורש. כך אנחנו קוראים בספר יחזקאל (לו כב-כג): "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלוקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם". דווקא השם הגדול הוא השם המיוחד שמתפרסם מסוף העולם ועד סופו.
הגמרא (יומא סט ע"ב) מסבירה את האמור בספר נחמיה (פרק ח ו), שם כתוב "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן". ושואלת הגמרא: "מאי גדול? אמר רב יוסף אמר רב שגדלו בשם המפורש. רב גידל אמר 'ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם'. שבזכות שם המפורש התקדש שם השם אלהי ישראל מן העולם ועד העולם".
שמעתי פירוש מיוחד מהרב מרדכי גרינברג שליט"א שרש"י במסכת סנהדרין אומר כי השם המפורש נקרא בגמרא "שם רבה", דהיינו השם הגדול. ועליו מפרש רש"י שהוא שם בן ארבעים ושתים אותיות. וכן מובא בטור (או"ח סימן תרכא) בשם רב האי גאון כי השם המפורש הוא השם בן הארבעים ושתים אותיות. ומסיים "ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע הוא לחכמים".
הדברים הללו פותחים להבין את דברי הרמב"ם שכתב בהלכות מנורה רמז חשוב על מבנה המנורה "נמצאת כל הגביעים שנים ועשרים, והפרחים תשעה, והכפתורים אחד עשר, וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר אחד מן השנים וארבעים מעכב את כולן" (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה ג). מה ראה הרמב"ם לספר לנו כי מספר הגביעים, הכפתורים והפרחים הם ארבעים ושתיים? אלא שרמז כי קידוש השם הגדול בן מ"ב אותיות נעשה על ידי המנורה.
הגמרא אומרת על המנורה כי באמצעותה נעשה קידוש ה' בעולם על ידי ישראל. "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים" (שבת כב ע"ב). ואם בנר אחד יש קידוש השם, כל שכן בכל הנרות שדולקים מעבר לגבולות החומר והזמן.
את היסוד הזה עצמו כותב הרמב"ם גם בהלכות תפילין (פרק ד הלכה יד) "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד". גם כאן רומז לנו הרמב"ם כי בתפילין של יד ושל ראש יש ארבעים ושתיים פעמים שם הויה.
בגמרא במנחות כתוב שיש בתפילין הרבה אזכרות יותר מהציץ, אבל לא כתוב המספר, והסביר ה"אור שמח" על הרמב"ם "רמז לשם מ"ב שיש בצירופין, וכן אמרי בקידושין (עא, א) היודעו אימתו מוטלת על הבריות, וכמו בתפילין (דברים כח, י) ויראו ממך". וכוונתו למה שנאמר בגמרא "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש" (ברכות ו ע"א).
עוד הוא מכוון לגמרא שבה כתוב כי שם בן מ"ב אותיות מביא מורא על כל אומות העולם: "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות, אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו; וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא" (קידושין עא ע"א).
להעמיק את ההבנה הזו נראה כי קודם גאולת מצרים אומר ה' למשה "וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם" (שמות פרק ג פסוק יד). מסביר שם ה"משך חכמה" "ששם אהיה שתי פעמים כ"א, הן כנגד כ"א שמות שבתפילין של יד, וכן הן בתפילין של ראש, ובצירופן יש מ"ב, הוא השם הנורא, שהיודעו, אימתו מוטלת על הבריות". וכך קרה לעם ישראל ביציאת מצרים. באמצעות השם הזה המתגלה בתפילין או במנורה כבוד השם יתברך מתגלה ומקוים בנו 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. אבל כשעם ישראל בהסתרת פנים, אז נתגלה רק תפילין של יד, שאינו נראה לרבים, כמו שכתוב (שמות יג, ט) 'והיה לך לאות' - ולא לאחרים לאות (מנחות לז, כ). ואז הוא בבחינת 'שמוני בניך כחולדה הדרה בעקרי ביתך'".
זאת הסיבה שבגללה גזרו היוונים על התפילין, בגלל זה נלחמו היוונים גם במנורה שמקדשת את שם ה' בכל העולם. בגלל הכוח של שניהם שמו היוונים את עיקר מגמתם לטמא את המנורה ולקחת מעם ישראל את הכתר הזה שבאמצעותו מתקדש שם ה' על ידם מסוף העולם ועד סופו.
ניצחון החשמונאים את היוונים התגלה דווקא במנורה הטהורה ובאמצעותה התקדש שם ה' הגדול מסוף העולם ועד סופו. "והדליקו נרות בחצרות קדשיך, קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול", ואנו מכריזים "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך". ובכל יום בשעת הדלקת הנרות, אנו שבים ומזכירים "הנרות הללו קדש הם... כדי להודות לשמך הגדול".
כמו היוונים גם הרומאים שמו עיניהם דווקא על המנורה הזו, ובשער הניצחון שלהם שמו דווקא את התמונה של המנורה הטהורה שנלקחה על ידיהם לרומא, כביטוי להורדת הכתר והעטרה מעם ישראל והעברתו לרומא, שכביכול האור יבוא לעולם על ידיהם ולא על ידינו. לומר שכינה לא שורה יותר בישראל. העדות שלכם בטלה.
כשמדינת ישראל ביקשה לקבוע את הסמל שלה, היא קבעה את הסמל של עם ישראל החוזר לארצו ולעירו ירושלים באמצעות המנורה, כפי שהיא מופיעה על שער טיטוס ברומא. היו אנשים שהציעו לצייר את המנורה כמו שהיא מופיעה בתמונות שהיו בבית הכנסת ביריחו. אבל מדינת ישראל החליטה בכוונת מכוון להשתמש בתמונה שהשתמשו בה הרומאים, לומר לכל באי עולם: החזרנו את המנורה לעם ישראל. הוחזרה השכינה לישראל.
החזרת השכינה על ידי המנורה נאמרת בנבואת זכריה במילים מפורשות, נבואה שחז"ל קבעו לקרוא כהפטרה בשבת חנוכה. על החזרת השכינה לישראל אומר הנביא "רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־הֽ': וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־ה֙' בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ: וְנָחַ֨ל ה֤' אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם: הַ֥ס כָּל בָּשָׂ֖ר מִפְּנֵ֣י ה֑' כִּ֥י נֵע֖וֹר מִמְּע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ" (זכריה פרק ב, יד-יז).
על הביטוי שלה באמצעות המנורה אומר זכריה: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה ויאמר וָאֹמַ֡ר רָאִ֣יתִי׀ וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ: וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ: וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי: וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי: וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־ה֔' אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת" )זכריה פרק ד, ב-ז).
ויהי רצון שנזכה לראות את המנורה בפועל בבית המקדש במהרה בימינו, אמן.
סיפורים
סיפר הרב זצ"ל: כשבאתי לגור ב"יגיע כפיים", התפללתי בבית כנסת "טוויג". באחד מימי החנוכה ישבתי בכניסה לבית הכנסת, והנה ביקשו ממני להדליק את החנוכייה. אמרתי להם שאנו נוהגים שהשמש של בית הכנסת מדליק את החנוכייה. ולא רציתי לשנות מהמנהג.
והנה בא אדם אחד מבוגר מאוד ואמר לי: אני ראיתי את גאון עוזנו ותפארתנו, בעל הבן איש חי זיע"א, שהיה מדליק בעצמו את החנוכייה בבית הכנסת. אמרתי: "אם כך, אז אני אדליק".
סיפר הרב זצ"ל: הרב מבריסק היה ידוע כמחמיר בכל החומרות שבעולם, והוא היה גר ברחוב ישעיהו בירושלים על יד קולנוע "אדיסון". אני הייתי בידידות עם בנו והוא אמר לי שאביו מדליק כדעת הרמב"ם עם שקיעת החמה, והוא שם כמות שמן גדולה כדי שתדלק החנוכייה עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים. אמרתי לו: אבא שלך לא יודע לקיים מצוות עם כל החומרות. שאל אותי הבן: מדוע? ואמרתי לו: אביך צריך להדליק גם בחצות לילה, כי בשעה זו יש אנשים רבים ברחוב. אמר לי הבן: זה לא יכול להיות. והוא אמר לאביו את דברי. והנה, הגיע חצות לילה והסתיימה הצגה שנייה בקולנוע "אדיסון" ויצאו מהבניין כאלף איש. משראה זאת הרב מבריסק מיד רץ לביתו והביא חנוכייה כדי להדליק בה את הנרות.
עבר שם אחד האנשים ושאל את הרב: מדוע כבודו מדליק לנו נרות? הרי יש תאורה ברחוב! ענה לו הרב: היום זה חנוכה. שאל אותו אדם: מה זה חנוכה? והתחיל הרב להסביר לו את הנסים שעשה ה'. אמר אותו אדם: גם אני יכול להדליק? אמר לו הרב: כן, קח ותדליק אתה. אמר הרב מבריסק: אם מהחומרה שהחמרתי זיכיתי עוד יהודי שידליק נרות חנוכה, דיינו".
תשובה כהלכה
קידוש השם בצבא. אילו ספרים הרב ממליץ ללמוד לפני הצבא?
הגיוס לצבא הוא מצווה חשובה, ואשריך שאתה עסוק בהכנה למצווה. כדאי להתכונן לצבא גם בפן ההלכתי וגם בפן הרוחני. בפן ההלכתי אדם פוגש הרבה מצבים שבהם הוא נמצא לבד וצריך להכריע או לכל הפחות לדעת שיש כאן שאלה שצריך לברר מה לעשות, וידע הלכתי מקדים רחב ככל שניתן חשוב כאן מאוד בדגש על הלכות שבת, הלכות תפילה וברכות, הלכות ייחוד, הלכות לשון הרע ודיבור נקי. יש ספרים טובים לרב יוסף צבי רימון שנקראים "הלכות צבא" שמתמצתים את הנושאים הללו ואף הודפסו במהדורת כיס עבור חיילים. וכל אחד יוסיף ללמוד ספרי הלכה לפי עניינו ומנהג אבותיו. בפן הרוחני צריך למצוא ספר שמחבר אותך למשמעות העמוקה של עבודת ה' שייתן לך כוח לעסוק במצווה החשובה של השירות בצבא ויחד עם זה למלא אותך שמחה וחשק לכל פרט בחיי עבודת ה' הפרטית שלך. צריך תמיד להשקיע ולהרחיב את הרגש של אהבת ה' בחיים מתוך לימוד והתבוננות בטוב ה' ובזכות היקרה שלנו לעבוד אותו וללמוד את תורתו.
אני ממליץ לך ללמוד את ספר "נפש החיים" שעוסק הרבה בחשיבות הגדולה של כל מעשה ומעשה שאנו מקיימים במשך היום ובחשיבות הגדולה של לימוד התורה והתפילות, או כל ספר אחר שאתה מתחבר אליו ומוצא בו חיזוק ושמחה בעבודת ה'. ברכה גדולה לך ולחבריך. שתזכו לקדש שם שמים בצבא ולחזור בריאים ושלמים בגשמיות וברוחניות. חזק ואמץ!
יש קץ לימי הרעה. האם יש בעיה להגיד את המילים "ואין קץ לימי הרעה" בפיוט "מעוז צור"?
מילים אלו מתאימות לאדם שנמצא בבית סוהר, מרוחק מהוריו ומכל טוב. כך היינו בחו"ל בשעה שכתבו את המילים של השיר הזה. ובימים ההם המילים הללו היו מאוד נכונות.
המציאות של ימינו היא כזאת שהקב"ה משפיע הרבה טוב על עם ישראל בדור הזה, ולכן זו כפיות טובה לומר: "אין קץ לימי הרעה". תחשוב על חתן שתחת החופה ליד הוריו שגידלו אותו בשפע גדול כל ימיו וליד רעייתו החדשה והשמחה הוא אומר: "אין קץ לימי הרעה שעברו עלי" - אין לך כופר בטובה יותר ממנו.
אני לא פוסק שאסור לשיר את המילים הללו. אני לא שר אותן כיוון שזה נראה לי כמו כפירה בטובתו של הקב"ה שמאיר לנו פנים כל כך. אני מרגיש שצריך לשיר לה' על הניסים הנפלאים שעשה לנו מאז ועד היום. ניסים מופלאים של הארת פנים גדולה. ניסים של הצלה כמו שהיו ביציאת מצרים. תזכור, ישראל של היום נחשבת למעצמה צבאית, כלכלית, חקלאית ומדינית. גם מבחינה רוחנית - במדינת ישראל של ימינו יש יותר לומדי תורה ממה שהיו באלפיים השנים האחרונות. איך אפשר לומר "אין קץ לימי הרעה"?
מובאות
מלשון הרמב"ם "וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ" היה לומד מרן הרב אליהו זצוק"ל כי אנחנו לא מסתפקים בהלל שמונה ימים והדלקת נרות חנוכה ואמירת על הנסים. אנו מחפשים דרכים נוספות לספר על הנס בשיעורים או בדרכים יצירתיות אחרות, ובלבד להודות ולהלל
ניצחון החשמונאים את היוונים התגלה דווקא במנורה הטהורה ובאמצעותה התקדש שם ה' הגדול מסוף העולם ועד סופו. "והדליקו נרות בחצרות קדשיך, קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול", ואנו מכריזים "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך". ובכל יום בשעת הדלקת הנרות, אנו שבים ומזכירים "הנרות הללו קדש הם... כדי להודות לשמך הגדול"
