בפרשת עקב מזכיר משה חמש פעמים "וָאֵשֵׁ֣ב בָּהָ֗ר אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֥א שָׁתִֽיתִי" (דברים פרק ט, ט, יא, יח, כה; י, י). החשיבות של ארבעים הימים האלה שבהם עלה משה למרום שלוש פעמים היא גדולה מאוד, שהיא כנגד יצירת הוולד. דהיינו היא יוצרת בנפש מדרגה רוחנית חדשה.
על ארבעים הימים שבהם שהה משה בהר סיני כותב הזוהר "וּבְמ' יוֹם אֲפֵיקַת הַהִיא הוֹרָתָ"ם בְּתוֹרָה וּמִצְוָה", שזה כמו הריון של תורה ומצוות. "לָקֳבֵל מ' יוֹם דִּיצִירַת הַוְּלַד". כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד. שבהם נכלל בו האור העליון "לְאַכְלָלָא בֵּיהּ נְהִירוּ דִּלְעֵילָא, וּלְאִתְבְּנָאָה תַּמָּן גּוּפֵיהּ מִנְּהִירוּ דִּלְעֵילָא. בְּגִין דְּיִתְחֲזֵי לְשַׁמָּשָׁא קַמֵּי מַלְכָּא, וּלְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ רוּחַ נְבוּאָה לְתַתָּא" (זוהר תרומה). כדי שיהיה ראוי לעבוד לפני הקב"ה ולהמשיך עליו רוח נבואה בעולם הזה.
אם מתן תורה היא כעין יצירת הוולד, הרי שבירת הלוחות היא כמו הפלה. על כן מובן למה מנסה משה פעמיים נוספות להיות בהר ארבעים יום, הוא מנסה ליצור ולד חדש. בחינת "בר נפלי" שהוא בן שנולד אחרי שנולד נפל (סנהדרין צו ע"ב, ורש"י שם). ובאמת משה זוכה להביא את הלוחות השניים אחרי שנשתברו ונפלו הלוחות הראשונים. והם אלו שנמצאים בתוכנו עד היום. שאע"פ שחרב בית המקדש, נגנזו הארון והלוחות בירושלים מתחת מקום המקדש ושם הם נמצאים עד היום.
מעלת ארבעים הימים של משה רבנו ממשיכה לדורות. כך כתוב על אליהו הנביא שהלך להר חורב ארבעים יום בלי אוכל ושתייה כדי לזכות להגיע למדרגה של גילוי ה' כמו שהיה למשה רבנו. "ווַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ׀ הָאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב" (מלכים א פרק יט, ה-טו). שם הוא זוכה לגילוי אלוקים, ולהוראה למנות את אלישע לממשיכו.
הגמרא מספרת על "ריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה ועייל לקמיה דרבי יוחנן". שהיה חוזר על הלימוד ארבעים פעמים לפני שהיה בא ללמוד עם רבי יוחנן. ולמה עשה כך? כי תורה ניתנה בארבעים יום.
ולא רק בלימוד תורה כך, אלא גם בתיקון חטאים. כך כתוב בגמרא על רב הונא שהתענה ארבעים תעניות על רצועת התפילין שהתהפכה לו (מו"ק כה ע"א). ועוד בגמרא על רב יוסף "יתיב ארבעין תעניתא" צם ארבעים תעניות והתפלל שלא תיפסק תורה מזרעו ואקריוהו מהשמים הקריאו לו את הפסוק "לא ימושו מפיך". "יתיב ארבעים תעניתא אחריני", צם עוד ארבעים תעניות ואקריוהו "לא ימושו מפיך ומפי זרעך". "יתיב מאה תעניתא אחריני", צם עוד מאה תעניות "אתא ואקריוהו" באו והקריאו לו "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך" (בבא מציעא פה ע"א). עוד מספרת הגמרא בכמה וכמה מקומות על תלמידים שלמדו מרבותיהם דבר תורה ארבעים פעם. "תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנחא בכיסיה" (ברכות כח ע"א, פסחים עב ע"ב, מגילה ז ע"ב, כתובות נ ע"א).
במהלך דבריו של משה על חטא העגל מזכיר להם משה כמה חטאים אחרים שכולם קשורים בתקלה של איבוד המעלה של ארבעים הימים. בתחילה הוא אומר להם "וּבְתַבְעֵרָה֙ וּבְמַסָּ֔ה וּבְקִבְרֹ֖ת הַֽתַּאֲוָ֑ה מַקְצִפִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם אֶת הֽ'". אחר כך הוא מזכיר את חטא המרגלים שהיה ארבעים יום כדלקמן, ואחר כך הוא חוזר לדבר על חטא העגל "וָֽאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י ה֗' אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי־אָמַ֥ר ה֖' לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם" (דברים פרק ט, כב-כו).
הניסיון בְמַסָּה מוזכר בתורה ובתהילים כאזהרה גדולה שלא לחזור עליו. "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו טז). "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר" (תהילים צה ח). הדבר הקשה הזה שמוזכר כמה פעמים הוא חוסר היכולת של בני ישראל לראות את ניסי ה' אחרי ארבעים יום של ניסים גלויים. הכישלון הזה היה בכ"ה אייר – בדיוק ארבעים יום אחרי יציאת מצרים.
במאמר מוסגר נשאל: ומנין שהגיעו לרפידים בכ"ה באייר? שהרי בט"ו באייר הם מגיעים למדבר סין ככתוב בפסוק (שמות טז, א). רש"י על פי הגמרא מסביר שמדובר ביום א' בשבוע, לפי זה הם היו במדבר סין עד שבת שהוא כ"א באייר. משם הם נוסעים לדפקה, לאלוש ולרפידים, כמבואר בפרשת מסעי (במדבר לג יג-טו). אם הם יוצאים ביום ראשון, כ"ב באייר, ממדבר סין לדפקה ובכל מקום הם חונים רק לילה אחד, הרי שהם מגיעים לרפידים\מַסָּה וּמְרִיבָה בכ"ה באייר, שהוא ארבעים יום אחרי יציאת מצרים, פחות משבוע לפני שהם נכנסים להר סיני בא' בסיוון.
הימים הללו היו יכולים להיות הימים הכי מעולים בחיי עם ישראל, אבל הם הפסידו את מעלתם, ולא ראו את הגודל העצום של הנס שהם חיו בתוכו. במקום להודות לה' הם בחרו לריב עם משה ועם ה' ברפידים ולשאול אם ה' בתוכם או לא. "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז ז). את מה שהם לא השיגו בארבעים יום בדרכי נועם הם משיגים בקושי גדול אחרי ארבעים שנה, כדלקמן.
משה מזכיר להם גם את תַבְעֵרָה וקִבְרֹת הַֽתַּאֲוָה, כי גם שניהם קשורים לארבעים יום שבהם ישראל היו יכולים להשיג מדרגה גבוהה והפסידו אותה. שניהם היו בתוך ארבעים הימים ליציאתם מהר סיני בדרכם לארץ ישראל. לפי התוכנית הם היו צריכים ללכת דרך שלושת ימים, והם החלו להתאונן על הדרך ובערה בהם אש ה' בקצה המחנה. אחר כך התאוו לבשר תאווה ואכלוהו שלושים יום, וגם שם בכעס גדול ובצער גדול של משה. אחר כך באו שבעת הימים של מרים שדיברה במשה והעם לא נסע עד היאסף מרים. בסך הכול היו פה ארבעים יום של כישלון. במקום לצאת בשמחה לארץ ישראל, ארץ חמדה טובה ורחבה, הם בוחרים בבכיינות.
העונש על חטא המרגלים היה ארבעים שנה בגלל ארבעים הימים של החטא. שנאמר "כְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי" (במדבר יד, לג-לד). ולכאורה אין כאן מידה כנגד מידה, שזה יום וזה שנה.
מסתבר שיש שתי דרכים לזכות בירושת ארץ ישראל. דרך אחת היא בארבעים יום, בתנאי שעושים את העבודה הרוחנית הנכונה ברצון, ודרך אחרת היא בארבעים שנה, אם נגררים בעל כורחם. על הלימוד בדרך הקשה בארבעים שנה אומר משה לבני ישראל בתום המסע: "אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה ה֤' לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ: הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם: וְלֹֽא־נָתַן֩ ה֨' לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים כט).
על זה אומרת הגמרא "אמר רבה, שמע מינא לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" (ע"ז ה ע"ב). "שֶׁאֵין אָדָם עוֹמֵד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְחָכְמַת מִשְׁנָתוֹ עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה" (רש"י דברים שם). ומהו סוף דעתו של ה'? לראות את מכות מצרים שנעשו למצרים לטובתם של ישראל. לראות את "הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם" ולהבין שהם לטובתם. שלא יגידו חלילה "בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א).
על שתי דרכי ההבנות הללו מביא רש"י משל במלחמת עמלק. "מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִרְכִּיב בְּנוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְיָצָא לַדֶּרֶךְ. הָיָה אוֹתוֹ הַבֵּן רוֹאֶה חֵפֶץ וְאוֹמֵר אַבָּא טוֹל חֵפֶץ זֶה וְתֵן לִי וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וְכֵן שְׁנִיָּה וְכֵן שְׁלִישִׁית. פָּגְעוּ בְּאָדָם אֶחָד, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַבֵּן: רָאִיתָ אֶת אַבָּא? אָמַר לוֹ אָבִיו: אֵינְךָ יוֹדֵעַ הֵיכָן אֲנִי? הִשְׁלִיכוּ מֵעָלָיו וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשְׁכוּ" (רש"י על שמות פרק יז פסוק ח).
הבן היה יכול להסתכל ולהתבונן ולדעת בנקל שהוא רוכב על כתפיו של אביו, אבל לא תמיד ילדים מבינים דברים כאלה. הם לא רוצים להרגיש חייבים ולכבד את הוריהם. לפעמים אין ברירה אלא להסביר לבן בדרך הקשה, בארבעים שנה במדבר, שלא יגדל להיות מפוקר חלילה.
שלמה המלך בחכמתו אומר לנו שאפשר לחסוך את כל הצער אם מבינים את מה שצריך להבין. אם מתבוננים וחושבים ומתנהגים בהתאם אפשר לחסוך הרבה מכות וצרות "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (משלי פרק יז). גערה אחת במבין מועילה יותר, והוא ירא ממנה ולא חוטא, מאשר כסיל שלא מבין ומכים אותו וכואב לו עד שמבין. שאצל החכם הדרך קצרה ולא כואבת, ואצל הכסיל הדרך ארוכה וכואבת ובסופו של דבר הוא מבין. זה ההבדל בין ארבעים הימים לארבעים השנים.
אם יזכה אדם לאהוב את הארץ ולהידבק בה כמו שנדבקו בה יהושע וכלב, הוא יחסוך מעצמו את הייסורים של ארץ ישראל, לקנות אותה בארבעים שנה של נדודים במדבר, ויכול לקנות אותה בארבעים יום של התבוננות. אפשר להבין שה' בקרבנו בארבעים יום. לא חייבים לעבור את כל המסלול הקשה של ארבעים השנים, אפשר להבין בארבעים יום ולזכות להגיע לארץ ישראל במהרה באהבה.
ממש כמו שאמרו חכמים על הגאולה העתידה: "זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה". דהיינו, אם עם ישראל התבונן והבין את מעשה ה' - תבוא הגאולה במהרה ובלי קושי, "ברחמים גדולים אקבצך". אבל אם לא התבונן - הגאולה תגיעה רק באחרית הימים - בעיתה. דרך גלות ארוכה וקשה, "הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין צז ע"ב).
העולים לארץ ישראל צריכים לקבל מעלה רוחנית גדולה וחדשה או בארבעים יום או בארבעים שנה. שתי הדרכים הן במספר ארבעים, כי שתיהן הן הדרך להיוולד מחדש, או דרך התודעה או דרך עולם המעשה. זה מה שאומר הפסוק "וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן", שכל העולה לארץ ישראל כאילו נולד מחדש.
מכיוון שארץ ישראל היא כמו לידה חדשה, כל הדר בארץ ישראל נשוא עוון. שהוא כעת בחינת אדם חדש. ולכן כתוב על העולים לארץ ישראל "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו כד).
לכן מספרת הגמרא על "רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה" (בבא מציעא פה ע"א). כי הוא כמו נולד מחדש בארץ ישראל, ומדרגתו הרוחנית חדשה.
כך כתב רבי מנחם מנדל מוטיספק זצוק"ל, אחד מגדולי אדמו"רי החסידות שעלה לארץ ישראל עם מאות מחסידיו ויישב את טבריה אחרי תקופת הבעש"ט: "זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי לְהָשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד לַכֹּל שׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בָּאָרֶץ הַקְּדֻשָּׁה, מוֹדָעָה רַבָּה לֵדַע וּלְהוֹדִיעַ אֶת הָאָרֶץ מָה הִיא. ארז"ל בַּמִּדְרָשׁ שׁוֹחֵר טוֹב בַּפָּסוּק (תהלים פה ב) 'רָצִיתָ ה' אַרְצְךָ' וְכוּ' הקב"ה הוֹפֵךְ וּמְהַפֵּךְ וּמִסְתַּכֵּל וְנוֹתֵן עֵינָיו בֵּהּ עַד שֶׁתִּרְצֶה אֶת מַעֲשֶׂיהָ.
הִנֵּה כַּמָּה הֲפוּכִים וְגִלְגּוּלִים וּמְאֹרָעוֹת עִדָּן וְעִדָּנִין יְחַלְּפוּ עַל כָּל אֶחָד מִבָּאֵי הָאָרֶץ עַד כִּי מִתְּדִיר לֵיהּ בָּהּ וְרָצָה אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחוֹנֵן, וְאוֹהֵב חֳרָבוֹת שבא"י מִפָּלָטִין שבחו"ל וּפַת חֲרֵבָה וְכוּ' כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. וְלֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ לֹא יוֹם וְלֹא יוֹמַיִם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שָׁנָה כִּי אִם בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים עַד יַעַבְרוּ יְמֵי הַקְּלִיטָה קוֹלַטְתּוֹ בַּחַיִּים בַּמִּקְלָט יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹקִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פָּז ה) אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ רָצָה לוֹמַר כֹּל הַבָּא אֶל הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ מֵחָדָשׁ עִבּוּר וִינִיקָה וּקְטַנּוֹת וְכוּ' עַד פָּנִים בְּפָנִים יִרְאֶה פְּנֵי הָאָרֶץ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשָׁהּ".
על שתי הדרכים להפנים את הדרך אנו לומדים בספר יונה ובספר יחזקאל. בספר יונה אנחנו קוראים ביום הארבעים של סליחות וחודש אלול. שם כתוב כי ה' מצווה את יונה ללכת לנינווה בירת אשור, ויונה לא מסכים. יונה לומד בדרך הקשה כי אי אפשר לברוח מציווי ה', נזרק למעמקי הים, נבלע בבטן הדג ולבסוף מבצע את השליחות שהיה יכול לבצע מלכתחילה בלי כל הצער הארוך הזה.
הוא מגיע לנינווה ואומר להם "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת". מי שקורא את הדיבור של ה' ליונה לא מוצא שהוא אומר לו להזהיר את נינווה על ארבעים יום. "ק֠וּם לֵ֧ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֛ה הָעִ֥יר הַגְּדוֹלָ֖ה וּקְרָ֣א עָלֶ֑יהָ כִּֽי־עָלְתָ֥ה רָעָתָ֖ם לְפָנָֽי" (יונה א). אבל יונה הוא נביא, ונביא צריך להיות חכם, גיבור ועשיר ויודע את דרכי ה'. יונה יודע שכל תהליך צריך להיות או בדרך הקלה של ארבעים יום, או בדרך הקשה שבה נינווה עיר הבירה של אשור תיהפך.
האזהרה של יונה הועילה ו"וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם. וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶך נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר. וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ. וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" ותשובתם הועילה. "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה".
גם לירושלים שולח ה' נביא שיזהיר אותם כמו שהוא שולח את יונה. לירושלים שולח ה' את יחזקאל ומצווה אותו להראות לתושבי ירושלים איך נראה חורבן. אולי הם יבינו ויחסכו לעצמם את הכאב, הצער והקושי הגדול של החורבן. יחזקאל מצטווה וחוקק את צורת ירושלים על לבנה. "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ לְבֵנָה וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת יְרוּשָׁלִָם", שם מסביבה מצור כמו שולחן חול, "וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב", וכל התהליך הזה הוא בשני שלבים: כנגד מלכות ישראל 390 יום כנגד השנים שבהן הם חטאו, וכנגד מלכות יהודה 40 יום כנגד ארבעים השנים שבה עבדו ע"ז במלכות יהודה. "וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ".
יחזקאל לא מסתפק בזה. ה' רוצה שהם יבינו היטב את משמעות החורבן והגלות והוא אומר ליחזקאל שישים על עצמו אזיקים כמו שעתיד לעשות נבוכדנצר לגולים שגלו מיהודה. "וְהִנֵּה נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וְלֹא תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל צִדֶּךָ עַד כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ". כמו כן הוא מצווה אותו להכין לעצמו אוכל של גלות "וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם", וגם מים במשורה "וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה. וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכֲלֶנָּה וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם". כל זה נועד לתת להם הבנה תוך ארבעים יום שתחסוך להם את הצער של שבעים שנה. אבל בשונה מאנשי נינווה שחזרו בהם, תושבי ירושלים לא חוזרים בהם ממעשיהם הרעים ויוצאים בסופו של דבר לגלות.
כדי שאנחנו לא נעשה את השטות הזו לימדו אותנו חכמי הדורות ללמוד "דרך הראש ולא דרך הרגליים". כך מלמד רבי אלימלך מליז'נסק זצוק"ל את חסידיו, וכותב להם תזכורת מה על האדם לעשות וקרא לה באידיש "צעטיל קטן", דהיינו פתקה קטנה. בספרו הקטן והחשוב הוא כתב כי בארבעים יום אדם יכול להתחיל להתגבר על מידות שהוא רוצה לתקן. וכמובן הכול בנוי על כך שבארבעים יום אדם נוצר, וכך נוצרת מדרגה חדשה בנשמתו בארבעים יום של מאמץ.
"הָאָדָם לֹא נִבְרָא בָּעוֹלָם רַק לְשַׁבֵּר אֶת הַטֶּבַע, לָכֵן יְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ לְתַקֵּן מִדּוֹתָיו בִּשְׁנַת י"ח דַּוְקָא כְּמוֹ שֶׁאֲבָאֵר. כְּגוֹן מִי שֶׁנּוֹלַד בַּטֶּבַע שֶׁל עַקְשָׁנוּת, יִשָּׁבֵר אֶת טִבְעוֹ מ' יוֹם רְצוּפִים לַעֲשׂוֹת דַּוְקָא לְהֵפֶךְ מִמָּה שֶׁיַּעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁבְּטֶבַע עָצֵל, יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ מ' יוֹם רְצוּפִים לַעֲשׂוֹת כֹּל דָּבָר בִּזְרִיזוּת, הֵן בְּהוֹלֵךְ לִשְׁכּוֹב עַל מִטָּתוֹ, הֵן לָקוּם בַּבֹּקֶר מִמִּשְׁכָּבוֹ, הֵן בִּזְרִיזוּת לְבִישַׁת בְּגָדִים וּנְטִילַת יָדַיִם וּלְנַקּוֹת אֶת גּוּפוֹ וְלֵילֵךְ בִּזְרִיזוּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת תֵּכֶף אַחַר קוּמוּ מֵהַסֵּפֶר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
וְכֵן מִי שֶׁטָּבְעוּ בַּיְשָׁן מֵהַחֵלֶק שֶׁל בּוּשָׁה רָעָה, יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ מ' יוֹם לְהִתְפַּלֵּל דַּוְקָא בְּקוֹל רָם וָכֹחַ תְּנוּעַת אֲבָרָיו, וּלְקַיֵּם כֹּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה, וּלְבָרֵךְ עַל הַתּוֹרָה בְּקוֹל רָם, עַד שֶׁיַּעְזְרוּהוּ מִן הַשָּׁמָיִם לְהָסִיר הַבּוּשָׁה הָרָעָה מִמֶּנּוּ.
וְכֵן מִי שֶׁאִמְרֵי פִּיו אֵינָם עוֹלִים יָפֶה וּמְסֻדָּר מֵחֲמַת הָרֶגֶל טִבְעוֹ וּכְלֵי הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ מ' יוֹם לְהַטּוֹת אָזְנוֹ לְהַדִּבּוּרִים הַיּוֹצְאִים מֵאֵלָיו, הֵן בְּמִלֵּי דְעָלְמָא וְהֵן בְּמִלֵּי דִשְׁמַיָּא הֵן בִּשְׁעַת לִמּוּד, כִּי הֶרְגֵּל שֶׁל כֹּל דָּבָר נַעֲשֶׂה שִׁלְטוֹן.
וְכֵן מִי שֶׁטִּבְעוֹ אֵינוֹ מִתָּמִיד בְּלִמּוּדוֹ, יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ גַּם כֵּן מ' יוֹם וְיִלְמֹד יוֹתֵר מֵהֶרְגֵּל שֶׁלּוֹ, וְיִסְתַּכֵּל בְּכָל פַּעַם קֹדֶם הַלִּמּוּד בִּצְעָטִיל קָטָן שֶׁלִּי, וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ מִן הַשָּׁמַיִם יַעְזְרוּהוּ לִהְיוֹת מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בִּשְׁבִירַת מִדּוֹת הָרָעוֹת עַד תֻּמָּם".
וכך כתוב בשו"ע (תקסח ד) "יש מי שאומר ששני ימים ושני לילות רצופים יש להשוותם לארבעים תעניות שאינם רצופים". משמע שהיו רגילים בזה, ולפי הרמ"א משמע שהכוונה בעיקר לימים שלפני ראש השנה ויום הכיפורים. שכתב: "כל שכן מ' יום שלפני יום כיפור שמתענים לזכר עליית משה בהר, שמי שקבל עליו שאין להם תשלומין בשנים או שלשה ימים רצופים".
סיפר מרן הרב זצוק"ל כי מו"ר אביו הרה"ג סלמאן אליהו זצוק"ל היה צם ומתענה בארבעים יום שקודם כיפור, ובוודאי זכה בגללם למעלות רבות, כמו שכתב בספר משנת חסידים לרבי עמנואל חי ריקי כתב: "ואם ישב ארבעים יום בלי שיחה בטלה ישיג בלי ספק להשגת רוח הקדש" (מסכת שארית יום ראשון - פרק ב).
על מעלת ארבעים הימים הללו אנו לומדים במדרש שכותב: "וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְטַיֵּל וְסָלֵיק מִן טְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי וַהֲוָה מִסְתְּמִיךְ עַל כַּתְפֵּהּ דְּרַבִּי חַיָּא בַּר אַבָּא. מָטוּן חַד בֵּית חֲקַל אָמַר דִּין הֲוָה דִּידִי וּזְבַנְתֵּהּ מִבַּעְיָא לָעִי בְּאוֹרָיְתָא מָטוּן חַד בֵּית זֵיתָא אָמַר דִּין בֵּית זֵיתָא הֲוָה דִּידִי וּזְבַנְתֵּהּ מִבַּעְיָא לָעִי בְּאוֹרָיְתָא. מִטּוֹן חַד בֵּית כֶּרֶם אָמַר דִּין בֵּית כֶּרֶם הֲוָה דִּידִי וּזְבַנְתֵּהּ מִבַּעְיָא לָעִי בְּאוֹרָיְתָא. שָׁרְיָא רַבִּי חַיָּא בַּר אַבָּא בְּכִי. אָמַר לֵיהּ לָמָּה אַתְּ בְּכִי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא בְּכִי דְּלָא שֶׁבַּקִּית לְסֵיבוּתָךְ כְּלוּם".
רבי יוחנן היה מטייל ועלה מטבריה לציפורי, והיה נסמך על כתפיו של רבי חייא בר אבא מחמת הקושי שלו ללכת. עברו ליד שדה, אמר לו רבי יוחנן: שדה זה הייתה שלי ומכרתיה כי רציתי לעסוק בתורה, עברו ליד מטע זיתים, אמר רבי יוחנן: מטע זה היה שלי ומכרתיו כי רציתי לעסוק בתורה. עברו ליד כרם, אמר רבי יוחנן: כרם זה היה שלי ומכרתיו כי רציתי לעסוק בתורה, עזבו רבי חייא והחל לבכות. שאל אותו רבי יוחנן: מדוע אתה בוכה? אמר לו: כי לא השארת לזקנותך כלום.
"אָמַר לֵיהּ: חַיָּא בְּרִי קַל הוּא בְּעֵינֶיךָ שֶׁמָּכַרְתִּי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְשִׁשָּׁה וְקָנִיתִי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְאַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה?! כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְשִׁשָּׁה יָמִים דִּכְתִיב 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ד' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ' אֲבָל הַתּוֹרָה נָתְנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם הָדָא הוּא דִּכְתִיב 'וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה'.
כָּךְ דְּמַךְ (כשנפטר) רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה שֶׁאָהַב ר' יוֹחָנָן אֶת הַתּוֹרָה בּוּז יָבוּזוּ לוֹ" (ילקוט שמעוני סוף פרשת משפטים). ויהי רצון שנזכה כולנו לאהבה שאהב רבי יוחנן את התורה. אמן ואמן.
