כיצד נותנים היום מחצית השקל

בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים

מהלכות זכר למחצית השקל

הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶם לְשִׁקְלֵי הָמָן
 

שלושים יום קודם התרומה

המשנה במסכת שקלים אומרת: "בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים", וזאת על סמך הפסוק (במדבר כח יד) שאומר על קרבן התמיד: "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".

לומדת מכאן הגמרא שהתרומות להפעלת בית המקדש יהיו חדשות, ואין להקריב קרבן מהתרומה של השנה שעברה גם אם יש די כסף בקופת הלשכה. התרומה הזאת נעשית בראש חודש ניסן, ומכריזים עליה שלושים יום קודם לכן, כפי שעושים בכל חג. שלושים יום זה לא מדי רחוק ולא מדי קרוב, כך שאדם יכול להכין את השקלים שיינתנו לגזברים כדי שיספיקו לתת אותם לשלוחים שיגיעו לבית המקדש לראש חודש ניסן.

תורמים אף שאין בית

ובגמרא (מגילה יג ע"ב): "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעָתִיד הָמָן הָרָשָׁע לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶם לְשִׁקְלֵי הָמָן. וְהַיְינוּ דִתְנָן, בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם". והקשה רבי יהונתן אייבשיץ בספר "יערות דבש" (חלק שני - דרוש ח), הרי בפרשת "פקודי" אנחנו קוראים כי 600,000 מחצית השקל של כל ישראל הניבו 100 כיכר כסף. אם נחשיב את מה שנתנו ישראל בבית ראשון, הרי כבר נתנו הרבה יותר. ואם מדובר על בית שני, הרי בימי אחשוורוש לא עמד בית המקדש, ואין חובה להפריש מחצית השקל, כמבואר במשנה (שקלים פ"ה מ"ח) "בזמן שאין בית אין חייבים בשקלים".

בתשובתו מסביר ר' יהונתן אייבשיץ הסבר מופלא שמזכיר את התחלת יסוד בית המקדש. שם כתוב כי בימי כורש התחילו לייסד את ההיכל: "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (עזרא ג). בתחילה הם היו בשמחה גדולה, אבל אחר כך בכו הזקנים: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל". הבית שנבנה לא היה מספיק מכובד בעיניהם. "וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק".

בעקבות החולשה הזאת הרימו המשטינים את ראשם: "וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס; וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם". בשנה הראשונה של כורש הוא חוזר בו ועוצר את בניין בית המקדש. אעפ"כ, למרות שההיכל טרם נבנה, היו מקריבים בזמנו קרבנות. דתנן (מגילה י ע"א) "מקריבין אף שאין בית". לצורך הקרבנות הללו תרמו כל ישראל שקלים כבר בעת ההיא.

וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם

ארבע שנים מלכו כורש ודרייווש הראשון. אחריהם עולה למלוכה אחשוורוש, שהיה עוין את היהודים מאוד, והשכנים השונאים של ירושלים חזרו וכתבו לו כתב שטנה. "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". השטנה הזאת הייתה יותר מאשר בימי כורש, שעצר את הבנייה, והיא הצליחה גם לעצור את העבודה של בית המקדש השני.

כך כותב הרב יהונתן אייבשיץ שם: "וכאשר אחשורוש בתחילת מלכותו ביטל הבנין, היו רשאים להפסיק מלפרוש שקלים, אבל הם הביאו שקליהם, כדמשמע זה מהגמרא, כי חיכו כל יום שתתבטל הגזירה ויהיו שקלים מוכנים לעבודת בית ה', והיה זה לכפרה, כי מזה נראה שמחכים לישועת ה' כי תבוא וכל שנה זמנה הוא". מסתבר שהתרומה הזאת הייתה יקרה לפני ה' יותר מכל דבר אחר, שהיא מגלה כמה הם רוצים את בית המקדש ולא מתייאשים ממנו. וזו כפרה על הבכי שהיהודים בכו בזמן הקמת הבית, כביכול אינם רוצים אותו ואינם שמחים בו.

כיכר של קודש כפול היה

כאן מחשב רבי יהונתן אייבשיץ כמה תרמו מתחילת ימי אחשוורוש עד הזמן של גזירת המן, והוא מוצא כי 600,000 חצאי שקלים שתורמים בני ישראל כל שנה שווים 100 כיכר של הקדש. כל כיכר קודש הוא כיכר כפול, כמבואר ברש"י ובגמרא. אם כן, יש כאן 200 כיכר כסף רגילים מהסוג ששילם המן. במשנה שקלים למדנו כי "שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת" (פ"ב מ"ד), שהוא פי ארבעה ממה שהיו צריכים לתת. לפי זה כל ישראל נתנו בשנה אחת 800 כיכר כסף. "והתמידו ישראל זה מתחילת מלכות אחשורוש עד שנת י"ג למלכותו, שאז גזר המן".

הקדימו שקליהם לשקליו

בחודש ניסן בשנת 12 למלכות אחשוורוש נגזרה הגזירה להשמיד את היהודים בעוד 11 חודשים, בחודש אדר בשנת 13 למלך אחשוורוש. במשך 12 שנים נתנו ישראל 9,600 כיכר כסף, שהם 400 כיכרות פחות ממה שנתן המן. כיוון שמכריזים על השקלים בא' באדר, תרמו ישראל גם בשנה הי"ג, שבה הייתה הגזירה, 800 כיכרות כסף. וכיוון שהתחילו ישראל להביא את שקליהם מוקדם, בא' באדר, הרי כשהגיעה עת הגזירה כבר נתנו ישראל 10,400 כיכרות כסף, 400 יותר מהמן, וניצחוהו. ועל זה נאמר "הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶם לְשִׁקְלֵי הָמָן" (והביאו ב"קרן ישועה" של הבן איש חי זיע"א).

מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד

וזה דבר פלא גדול, שיש בכוח מחצית השקל לנצח את המן. ואולי זה מה שנאמר במדרש "א"ר יהודה בר סימון בשם ר' יוחנן: ג' דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו. כיון שאמר לו 'ונתנו איש כופר נפשו' אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו? וכו' אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן זה יתנו. אמר רבי מאיר נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה 'זה יתנו' כזה יתנו" (מדרש רבה במדבר פרשה יב פסקה ג).

כופר הנפש שמדובר עליו בימי משה היה על חטא העגל. שמחצית השקל מכפרת עליו. כך נאמר בפסוק: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל טז). ובגמרא (ירושלמי שקלים ט ע"ב) הסבירו שמחצית השקל יכולה לכפר גם על עבודה זרה. אפילו על חטא העגל. "לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל". ועל זה התפלא משה איך יש כוח כל כך גדול למחצית השקל לכפר על עוון העגל. כוח מחצית השקל מתגלה בימי מרדכי ואסתר ביתר שאת וביתר עוז. כי אע"פ שבפועל מחצית השקל שלהם לא ניתנה לקרבנות או לבניין המקדש – ניצלו בזכותה מגזרת המן.

מטבעות של מעלה

הקדוש ברוך הוא השיב למשה שמטבעות הן לא רק עניין ארצי. כנגד המטבעות שתורמים ישראל מחצית השקל יש מטבעות של אש מתחת כיסא הכבוד. מסתבר שבשמים יש לא רק ירושלים ומקדש, אלא גם מטבעות. כך למדנו שיש בשמים כוהנים שמקריבים קרבנות ומעלים אש על המזבח, עליהם אנו מתפללים כל יום ואומרים: "ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

בתהילים למדנו שיש בשמים גם ניגונים. כך אומר דוד: "הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ", והניגון הוא בְּתֵקַע שׁוֹפָר בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר בְּתֹף וּמָחוֹל בְּמִנִּים וְעֻגָב. את הניגונים הללו שמע משה רבנו וירד ולימד את הלוויים לנגן, כעין הניגונים של מעלה. כך לימד ה' את משה שגם בשמים יש מטבעות של מחצית השקל, שכל מה שאנו רואים מהם בעולם התרומות, הם מעין מטבע של מעלה, וכשנותנים את המטבע כאן בעולם הזה, מכוונים למטבע של מעלה שפועל ישועות בקרב הארץ.

אש, שמחה והתלהבות

את המשמעות הרוחנית של הדברים הללו הסביר מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל ואמר כי באמת אין לקב"ה צורך בכסף ובקרבנות. כל הכסף והזהב שיש בעולם נברא על ידי הקב"ה וניתן לבני ישראל ביחד עם הכבשים והעיזים ביציאת מצרים בציווי ה'. את ההבנה הזאת מבין דוד המלך בשעה שהוא מתנדב להקמת בית המקדש "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק" (דברי הימים א כט ד).

גם תרומת "שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ" הגדולה היא לא שלהם באמת. הם לא יצרו "זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים, וַאֲדַרְכֹּנִים רִבּוֹ, וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים, וּבַרְזֶל מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים". הכול נוצר על ידי הקב"ה במעשה בראשית. הם רק תרמו אותו. לכן דוד המלך אומר באותו מעמד: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ". הדבר היחידי שיכול בן אדם לתת הוא לב טהור ושמחה. "וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ" (דברי הימים א כט יז).

כך גם בתרומת המשכן מלמד אותם משה כי העיקר שהם יכולים לתת זה את הלב השלם. "כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה', וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין" (דברי הימים א כח ט). וזה מה שרמז ה' למשה במטבע של אש. רמז לו שבני ישראל צריכים לתת את המטבע שלהם בשמחה גדולה, באש של קדושה.

מהלכות מחצית השקל
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל

למרות שהתורה אומרת על מחצית השקל "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", אומר נחמיה (פרק י לג): "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ", והכוונה היא לתוספת על התרומה הרגילה. ובמשנה מסביר רבי יהודה "שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל סְלָעִים, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טְבָעִין, וּבִקְּשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים" (שקלים ב ד).

בתחילה, כאשר נזקקו לכסף רב לבניין בית המקדש השני, הם תרמו דַּרְכּוֹנוֹת, שכל אחד מהם שווה שני שקלים. לאחר שנבנה היו צריכים קצת פחות, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל סְלָעִים ששווים כל אחד שקל שלם. אחר כך חזרו לשקול כמו שציוותה התורה, מחצית השקל, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טְבָעִין, וחכמים כמובן הסכימו איתם. אחר כך וּבִקְּשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים, שזה רבע שקל, ואמרו להם חכמים שאין אפשרות לרדת ממחצית השקל שציוותה התורה.

ואיך קיימו "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"? בכך שכולם תרמו אותו דבר. "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן, יַד כֻּלָּן שָׁוָה". בין עשיר ובין עני נתנו אותו דבר. אמנם כל זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים והתרומה היא תרומה של חיוב מהתורה. אבל בזמן שאינה חיוב מהתורה, יש נותנים יותר ויש נותנים פחות.

מחצית השקל פלוס מע"מ

בשנת תשע"ט אנו נותנים כ-20 שקלים למחצית השקל. והטעם הוא שמחצית השקל היא שני זוזים, שהם שני דינרים, ומשקלם הוא 9.6 גרם כסף טהור. מחיר הכסף הטהור משתנה ומוצג בדרך כלל על פי מחיר האונקיה. אונקיה של כסף היא בת 31.5 גרם ומחירה כיום הוזל מאוד והוא 15 דולר. לפי זה מחיר 9.6 גרם כסף הוא 4.57 דולר. כיוון שמחיר הדולר הוא 3.64 שקלים, הרי מחיר עשרה גרם הוא 16.6 שקלים. על הסכום הזה צריכים להוסיף מע"מ של 17% ומחיר הכסף יהיה 19.4 שקלים. וכיוון שייתכן שינוי במחיר הכסף, ייתן אדם 20 שקלים של ימינו שמחירם שווה למחצית השקל בימיהם.

מחצית השקל בשווי תרי גדיא

הגמרא (ברכות מד ע"ב) מציינת שהיו יכולים לקנות גדי שמן וטוב בזוז, ואפשר לקנות גדי משובח שבמשובחים בשני זוזים, כאמור בשיר: "חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי". מחיר גדי הוא לפחות 300 שקלים. לפי זה מחצית השקל היא לפחות 600 שקלים. וכנראה שכאשר ייבנה בית המקדש, במהרה בימינו בע"ה, מחיר מחצית השקל יעודכן ולא יישאר כמו שהוא היום. היום אנחנו משלמים מחירו לפי ערך מתכת הכסף, שערכו הכלכלי ירד מאוד כי אין לו הרבה שימושים כמו שהיה בעבר, שרוב המטבעות היו ממנו.

הסיבה שלא מעדכנים היום את מחיר מחצית השקל לפי כוח הקנייה היא בגלל שאנחנו נותנים היום רק זכר למחצית השקל, והכסף לא הולך לצורך תפעול המקדש או לבניין המקדש ושיפוצו, לכן הוא נשאר כמו שהיה מחיר מתכת הכסף.

יש אומרים שיש ליתן קודם פורים זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר

כתב הרמ"א: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר" (שו"ע אורח חיים - סימן תרצד). וכתב כף החיים על מנהג איזמיר: "ויש מקומות שמניחים פקידים לגבות מחצית השקל מכל בני העיר ואחר כך מאספים אותם יחד ושולחים אותם לחכמי ארץ ישראל, והוא זכר למחצית השקל בזמן הבית שהיו גובין אותן מחוצה לארץ ושולחין לירושלים ת"ו לעבודת בית המקדש. ובארץ ישראל עצמה יש נוהגין לתת אותם לגבאי להוצאות בית הכנסת זכר למקדש, ויש נותנין אותם לתלמידי חכמים הנצרכים בצנעה" (תרצד כב).

הכל חייבין ליתן מחצית השקל

גם בזמן בית שני לא היו צמודים למחצית השקל שניתנה במקדש. שהרי במקדש נאמר: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" (שמות ל י"ג), ואלו שנפקדו בפיקודים היו מכל השבטים חוץ משבט לוי. והמשנה אומרת שכוהנים חייבים: "הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים" (הרמב"ם הלכה ז מהלכות שקלים. משנה שקלים פ"א ה). אלא שלא ממשכנים אותם משום דרכי שלום.

והטעם שמחייבים את הכוהנים הוא שמפרשים את המילים "כל העובר על הפיקודים" – כל אלו שעברו בים סוף וניצלו ממוות לחיים צריכים לתת מחצית השקל. כיוון שהתרומה הזאת מצילה חיים, הרי שכל מי שניצלו חייו ייתן אותה.

המנהג ליתן אפילו בעד בניו הקטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה

ההרחבה קיימת גם בגיל התורמים. התורה אמרה מבין עשרים שנה ומעלה. וכך באמת פוסק רבנו עובדיה מברטנורה (שקלים א ג), וכך מביא הרמ"א: "ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה". וכן בספר החינוך. אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות פוסק שכבר מגיל שלוש עשרה חייב לתת מחצית השקל. וכך מביא התוס' יום טוב (פ"א ד).

לדעתם החיוב של בן עשרים שנה ומעלה היה רק לתרומת האדנים. אבל לתרומת הקרבנות חייבים כולם, מבן שלוש עשרה ומעלה. כך משמע מהרמב"ם, ויש לומדים כן בירושלמי (אמנם הגאון בסימן תרצד כתב כי אין הוכחה לכך מהירושלמי). כך גם פוסק המשנה ברורה "המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה" (ועיין לכה"ח שם ס"ק כ"ז וכן למג"א).

והסביר הרמב"ן (שמות ל יב) כי במחצית השקל המיועדת לקרבנות "לויים חייבים בהם לדברי הכל, וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה, כמו שמפרש במס' שקלים" (פ"א ה"ד) ועוד, "כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול". והטעם הוא משום כפרה על הנפש. "שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות".

לכפר על נפשות הנשים והילדים

לפי זה נבין למה נשים רשאיות לתרום למחצית השקל, למרות שבתרומה של מחצית השקל המוזכרת בפרשת "כי תישא" הן לא היו חייבות. הסיבה היא שבתרומות האחרות הנשים היו מאוד משמעותיות: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח ח). והסבירו חכמינו "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים" וכו' (רש"י שם).

לכן במשנה כתוב שהן לא חייבות במחצית השקל, אבל אם תרמו – מקבלים מהן. ואומר המג"א (ס"ק ג) שבהגהות מימוניות כתוב שגם נשים וילדים חייבים, והוסיף "ולא ידעתי מנין", וזה לא כדעת הרמב"ם דלעיל שכתב שנשים וילדים פטורים. וכתב הכה"ח (שם ס"ק כד) שאע"פ שלפי הרמב"ם נשים וילדים פטורים, הם נותנים כי כתוב "לכפר על נפשותיכם".

עני פורים

הרמב"ם (הלכות שקלים פרק א) כותב: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר (שמות ל') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו', ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת". והטעם הוא כדלעיל, שמחצית השקל  מגינה על נותניה. לכן החשיבו את התרומה הזאת כפיקוח נפש כמעט ואמרו לעני שימכור את בגדו וייתן את מחצית השקל הזאת.

וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל

המשנה (שקלים פרק ד) מתארת: "הַתְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם, הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר". ובאמת עיקר הכסף היה הולך על הקטורת ולחם הפנים (יומא לח ע"א).

עוד מתארת המשנה שם (פרק ג משנה ד) שהיו מביאים את כל התרומות של מחצית השקל לגזברים של בית המקדש. הם היו מכניסים את הכול למקום סגור, שאף אחד לא יכול להיכנס אליו. כדי להוציא מהם כסף היו נכנסים לשם שלוש פעמים בשנה. "בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה, תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס עֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הֶחָג" (שקלים פרק ג א). "אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְּמִנְעָל, וְלֹא בְּסַנְדָּל, וְלֹא בִּתְפִלִּין, וְלֹא בְּקָמִיעַ, שֶׁמָּא יַעֲנִי, וְיֹאמְרוּ מֵעֲוֹן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱנִי, אוֹ שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב) וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר (משלי ג) וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" (שקלים פרק ג ב).

תרומות למפרע

עוד אומרת המשנה (שקלים ג, ד): "תָּרַם אֶת הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּשְׁנִיָּה לְשׁוּם כְּרַכִּים הַמֻּקָּפִין לָהּ, וְהַשְּׁלִישִׁית לְשׁוּם בָּבֶל וּלְשׁוּם מָדַי וּלְשׁוּם מְדִינוֹת הָרְחוֹקוֹת". לפני חג פסח מוציאים מהקופה שקלים, ובעת לקיחתם היו אומרים כי השקלים הללו הם גם על חשבון התרומות של בני ארץ ישראל ששלחו את התרומות שלהם והן עדיין לא הגיעו. אחר כך היו מכסים את השקלים שבתוך הקופה הגדולה בקטבלאות, שהן יריעות עור גדולות.

כל מה שהיה נכנס לקופה הגדולה אחרי פסח היה מצטבר על הקטבלאות הללו. לפני חג השבועות היו מוציאים פעם נוספת שקלים מעל הקטבלאות הללו והיו אומרים: אנחנו לוקחים לשם התרומות של היהודים שגרים בעמון ובמואב ששלחו את התרומות שלהם ועדיין לא הגיעו. שוב היו מכסים בקטבלאות את השקלים שנשארו, וכל התרומות שהיו מגיעות אחרי שבועות היו מצטברות עליהן. לפני סוכות היו מוציאים את השקלים שהגיעו מאוחר והצטברו עליהן והיו אומרים שהכספים הללו הם לשם היהודים שגרים בבבל ובמדי ובשאר המדינות הרחוקות ששלחו את התרומות שלהן ועדיין לא הגיעו.

טוב שייתן מרצונו החופשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי

כשאדם נותן צדקה או מחצית השקל, או משלוח מנות או מתנות לאביונים, הרי הוא מקיים מצוות עשה מהתורה או מדברי סופרים או מנהג ישראל. ובשו"ת הרשב"א (חלק א סימן רנד. וחלק ג סימן רפג) נשאל מדוע לא מברכים על המצוות הללו, והשיב שהן תלויות באחרים.

הסבר לדבר שמעתי ממרן הרב אליהו זצוק"ל, כי התורה מצווה במצוות צדקה לתת מהלב. "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (דברים ט"ו ז-ח). וכשאדם נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל זה טוב יותר ממי שנותן מתוך ציווי וכפייה. ואם יבוא אדם לעני ויברך עליו "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לתת צדקה לעניים", הרי זה מורה שנותן מחמת הציווי ולא מחמת האהבה אליו, והעני עלול להיפגע. וכן אומרת התורה לתת במאור פנים. "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו). ואם יברך עלול לבייש את העני שמקבל.

כן הדבר גם בעניין משלוח מנות. וכפי שאומר הרב "מנות הלוי", המטרה היא להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות. ואם ייתן אדם לחברו מנות ויברך על משלוח המנות עלול חברו להקפיד עליו או להמעיט באהבתו, שכן יסבור שלא מאהבה נתן לו אלא כדי להרוויח עוד מצווה. וכן הדין גם במצוות כיבוד אב ואם ובמצוות אחרות שתלויות באחרים.

וכתב על כך בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן ס עמוד קעב): "והנה אף שבכל המצות גדול המצווה ועושה ומברכין וציונו - במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ"י צווי הוא מפחית מידת האהבה". לכן לא מברכים על צדקה, מתנות לאביונים או משלוח מנות.

ויהי רצון שנזכה לנתינה שיש בה התלהבות של אש, ונרבה אהבה ואחווה שתביא לבניין המקדש, במהרה בימינו אמן.