יציאת מצרים היא אירוע חשוב מאוד, ולכן היא מוזכרת בתורה חמישים פעם (ז"ח יתרו ג). "וּבְּגִין כָּךְ תִּשְׁכַּח בְּאוֹרַיְיתָא חַמְשִׁין זִמְנִין יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְאַחֲזָאָה לְכָל בְּנֵי עָלְמָא חַסְדָּא דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, דְּאַפֵּיק יַתְהוֹן מֵאִינוּן חֵילִין דִּמְסָאֲבוּ" כל זכירה שלה מוציאה אותנו מאחד מחמישים שערי טומאה שהיו במצרים – "וְאָעֵיל לוֹן לְגוֹ חֵילִין דְּדַכְיוּ דְּהַיְינוּ חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּסוּכְלְתָנוֹ" – ומכניסה אותנו לשערי טהרה שהם חמישים שערי בינה. וצריך להבין למה כוחה של הזכירה הזאת כל כך גדול.
האירוע מתחיל ביציאת מצרים אבל הוא אירוע שמתמשך לדורי דורות. הוא ממשיך באותו דור עד כניסתם לארץ ישראל. "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה" (שמות ו ו). על ההתמשכות הזאת אנו קוראים בתורה "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם".
המצווה לזכור את יציאת מצרים היא לא רק בפסח, אלא בכל יום ובכל לילה משנות חייו של האדם. דכתיב: "זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא ה֛' אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ" (שמות יג ג). רש"י הסביר שהזכירה של יציאת מצרים צריכה להיות בכל יום. כך חזרה התורה ואמרה בספר דברים "לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" (דברים טז ג).
הזכירה הזאת מתקיימת בפסח בדיבור, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (יג, ח); "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (יג יד); "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח" וכו' (יב כו-כז). הדיבור בפסח נועד לחקוק את התובנות הללו לאות על ידינו ולזיכרון בין עינינו יום יום. כי העיקר הוא הזכירה.
הזכירה הזאת היא לא זכירה רגילה, היא זכירה שבה האדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, דכתיב "ואותנו הוציא משם", וגם לספר כך לילדים שלו. וצריך להבין למה הזכירה היא באופן המיוחד הזה.
גם על זכירת יציאת מצרים בכל שבת אומרת התורה כי שומר השבת צריך לראות את היציאה כאילו היא התרחשה איתו. "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יג-טו).
לא רק שבת היא זכר ליציאת מצרים, גם בכל תפילות החגים ובתפילות ראש השנה ויום הכיפורים אנו אומרים בתפילה "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם". בשבת אנו לא מזכירים בתפילה "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם", אבל בקידוש ליל שבת אנו אומרים "וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם".
מזכירים בקידוש שבת "זֵכֶר לְמַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית" בגלל הפסוק שנאמר בלוחות הראשונים "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, יא). לכן אנו אומרים בתפילת ערבית ומוסף "חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָאתָ. זֵכֶר לְמַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית".
ומזכירים בקידוש גם "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם" בגלל הפסוק בפרשת ואתחנן שאומר כי שבת היא זכר ליציאת מצרים. "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יג-טו).
הסיבה שמזכירים בקידוש השבת את יציאת מצרים היא מהגמרא (פסחים קיז ע"ב): "אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום". והסביר רשב"ם כי "צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. בין בכוס בין בתפלה של שבת". וכך לפי ה"כלבו" (סימן לה) מזכירים בתפילות שבת את שניהם ואומרים: "חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים".
בנוסח התפילות שלנו לא מזכירים יציאת מצרים בתפילת שבת רק "זכר למעשה בראשית". ותמה על כך בפסקי רי"ד למה לא מזכירים יציאת מצרים בתפילת ליל שבת. הרי הקידוש של שבת מתחיל בקידוש של התפילה שאומרים "ברוך אתה ה' מקדש השבת" ולא בקידוש על היין בבית שהוא אחר כך. הקושיה מתחזקת כשזוכרים את דברי המגן אברהם (סימן רע"א) שפסק כי עיקר הקידוש של שבת הוא בתפילה. מכאן הסיק המנחת חינוך (במצוה לא) כי עיקר הקידוש מהתורה הוא לא בתפילה אלא על היין (ועיין ביאור הלכה רעא).
וצריך להבין למה צריך כל אדם לזכור כל יום את יציאת מצרים באופן שכאילו הוא יצא ממצרים. למה חייבים לספר על היציאה ממצרים לילדים בכל שנה, ולכל אחד בשפה שלו? למה חייבים לעורר את הילדים לשאול על יציאת מצרים? למה צריך להניח תפילין כל יום ולחשוב על הכתוב בהם בעניין יציאת מצרים? למה הזכירה הזאת היא כל כך חשובה?
בספר דברים ראינו כי זכירת יציאת מצרים היא הסיבה לשבת. בשבת אנו מזכירים לעצמינו את יציאת מצרים ונדע מתוך כך שה' ברא את העולם וממשיך להחיות אותו כל יום מחדש – "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בעשר המכות וקריעת ים סוף ראינו כי ה' שולט על כל הבריאה כולה מהים וכל אשר בו עד השמש והירח וכל צבא השמים. כל המציאות נשמעת לדבר ה' בעשר המכות. בזכותם נבין ש"לית אתר פנוי מינה". שאין אתר פנוי מהאלוקות.
את הכוונה הזאת אנו מכוונים כל הזמן, ובמיוחד כשאנו מכוונים בשם "הויה" שמשמעותו שהוא מהווה את הכול, וזהו "זכר למעשה בראשית". ה' ברא את הכול והחיה ומחיה כל הזמן את כל המציאות כולה. כיוון שזו כוונה גבוהה מאוד אנו לא אומרים אותה בפה אלא במחשבה בלבד.
כשפרעה רואה שה' מפעיל מולו את כל כוחות הטבע הוא מבין שה' ברא את העולם, שאם לא כן לא היו נשמעים לו. "כי המופת הנפלא (של יציאת מצרים) מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול" (רמב"ן יג). ומה שרואה פרעה רואים כל העמים כולם ורואה גם עם ישראל כולו. לכן אומר ה' למשה פעמים רבות שביציאת מצרים מתגלה לעולם שם "הויה" שה' מהווה ומקיים את העולם "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח יח).
בעשר המכות הללו לומד פרעה ולומד כל העולם את כוחה של העוצמה האלוקית "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ". אין מי שיכול לעמוד מול העוצמה האלוקית. על כן אומר לו ה' "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט יד). אין מי שיכול לעצור את ה' מלקיים את הבטחתו להוציא את ישראל ממצרים.
אחרי ארבעים שנה במדבר גם בני ישראל מבינים שאם הם רוצים להישאר במדבר ולהתעלם מהתוכנית האלוקית, ה' יכול לפעול ביד חזקה. ההבנה הזאת גלומה בשם אדנות שאנו אומרים בכל פעם שמזכירים את שם ה'. בשם זה אנו מכוונים כי ה' אדון על כל העולם וגם עלינו.
היראה הזאת לא סותרת את האהבה הגדולה לה' יתברך. לכן ה' אומר למשה בלוחות האחרונים "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" (דברים ה כו). אלה הלוחות האחרונים שבהם אומר ה' למשה כי שמירת שבת היא זכר ליציאת מצרים.
ההבנה שקיבלנו ביציאת מצרים מלווה אותנו בכל החיים. גם בימינו אנו מבינים שה' מנהל אותו כרצונו, הוא מזריח את השמש והוא מוריד את הגשמים. הוא גורם לארץ ישראל להיות שוממה ב-1880 שנות הגלות והוא גורם ישראל לארץ ישראל לתת פריה בעין יפה מיוחדת בעת קיבוץ הגלויות.
ההבנה שקיבלנו ביציאת מצרים גורמת לנו להבין שאנו מנצחים את אויבינו כבר 72 שנים בזכות הבטחת ה' לאברהם "וירש זרעך את שער אויביו". אנו מבינים שהוא מברך אותנו והכלכלה שלנו פורחת בזכות ברכתו "והלוות גוים רבים ואתה לא תלווה". הוא מברך אותנו "והטיבך והרבך מאבותך" ומדינת ישראל זוכה לפריה ורביה גדולה שאין כמותה בשום אומה ולשון בעולם. אנו גם מבינים שהוא גם שמברך אותנו באריכות חיים מיוחדת בארץ ישראל "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", אריכות ימים הגבוהה ביותר מכל עמי התבל (על פי נתוני ה-OECD מדינת ישראל היא בחמישייה הראשונה בעולם באריכות ימים. אבל אם מחשבים רק את היהודים בארץ ישראל, העם היהודי בארץ ישראל הוא במקום ראשון בעולם).
ההכרה שה' פועל כל הזמן בעולם היא יסוד התורה כולה. "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד" (וראה עוד בחינוך מצווה כא). על ההבנה הזאת חוזר הרמב"ן כאן בפרשה ובמקומות אחרים רבים אחרים, כי זאת הבנה יסודית וחשובה שהיא היא תכלית זכירת יציאת מצרים.
האבן עזרא אומר כי השפעת יציאת מצרים צריכה ללוות אותנו בכל חיינו גם ברחמנות ובעזרה לגר ליתום ולאלמנה. אנחנו ניצלנו מעבדות פרעה ואנחנו צריכים לתת לעבדינו לנוח. "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". ומה הטעם למצווה? "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". כמו שאנחנו נחנו מעבודתנו ביציאת מצרים, כך "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה יד).
לכן בחגים יש לנו מצווה מיוחדת לשמח את הגר, היתום והאלמנה. "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". ואם יקשה עלינו לשמח אותם מכספנו, נזכור את המצב הגרוע שלנו כשהיינו עבדים "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים טז).
לכן אנו צריכים להעניק מתנות לעבד ולאמה שמשתחררים. "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים טו יג). כמו שאנחנו יצאנו ממצרים בכלי כסף זהב ושמלות, כך "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (דברים טו).
לכן אנחנו צריכים לתת הלוואה לעני ולא לקחת ממנו משכון בתוך ביתו. "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ" (דברים כד י), ולא נעשוק את שכרו של העני שעבד אצלנו "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" (דברים כד טו). נעשה משפט הוגן לגר ליתום ולאלמנה "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" – הכול בהידור ובהבנה שלמה של "וזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם" (שם יח).
במשנה (ברכות יב, ב) "אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - בלילות, וחכמים אומרים: ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך - להביא לימות המשיח". לפי דעת חכמים יזכרו את יציאת מצרים גם בימות המשיח וזה נלמד מהמילה "כל". ולפי דעת בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה זוכרים יציאת מצרים גם בלילות וזה נלמד מהמילה "כל".
בגמרא מוסבר כי לפי דעת בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה לא יזכרו את יציאת מצרים לימות המשיח: "תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים, וְכִי מַזְכִּירִים יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם' (ירמיה כג). אָמְרוּ לוֹ, לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת עִקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ". ובגמרא הביאו גם פסוק מישעיהו "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ". "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת" - זוֹ שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת. "וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ" - זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם. "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה, עַתָּה תִצְמָח" (ישעיה מג).
מכאן משמע שלפי חכמים יזכרו את ניסי יציאת מצרים כטפלים לזכירת ימות המשיח, אבל לפי בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה לא יזכרו אותם כלל. לדעת הרמב"ם הלכה כמותם, שהרי אנחנו מזכירים יציאת מצרים בלילות (רמב"ם הלכות קריאת שמע א' ג'. אמנם הצל"ח סובר שהרי"ף והרא"ש לא הביאו כלל הא דרבי אלעזר בן עזריה וכנראה הם סוברים כמו חכמים, וכל מה שאנו מזכירים היום בלילות הוא מדרבנן). איך לפי בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה אפשר לבטל מצווה מהתורה לעתיד לבוא ולבטל את המצווה לזכור יציאת מצרים, במיוחד שהיא מצווה כל כך חשובה?
ותירץ הרשב"א כי כוונת המצווה של זכירת יציאת מצרים היא שנקבע בנפשותינו כי ה' מנהל את העולם ושולט על המים ועל כל החי בהם. על הכינים ועל כל בעלי החיים. על דֶּבֶר ועל כל המחלות. על הגשמים, על הרוחות, על השמש והירח ועל החיים. להבין ולהפנים שאף מלך לא יכול לעצור את ה' מלקיים את הבטחתו ושבועתו.
"דַּע כִּי אֵין הַכַּוָּנָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע רַק לִזְכֹּר בַּפֶּה הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ הָאֵל יִתְבָּרֵךְ שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם אַחַר שֶׁהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה פְּרוּכִים בְּלִי כֹּחַ וְתַחַת סִבְלוֹת מֶלֶךְ קָשֶׁה וְעַם רַב, וְעִם הַזְּכִירָה נִקְבַּע שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ הַמַּשְׁגִּיחַ וְהַיָּכוֹל שֶׁלֹּא יִמְנָעֶנּוּ מוֹנֵעַ בְּשׁוּם צַד. וְעוֹד שֶׁיִּתְחַזֵּק בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ מִדַּת הַבִּטָּחוֹן חִזּוּק רַב וְעַל כֵּן בָּאָה הָאַזְהָרָה עַל זֶה בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה בַּתּוֹרָה בִּזְכִירַת הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה".
את התכלית הזאת אנחנו מקיימים בהזכרת קיבוץ גלויות מ-102 מדינות מכל קצוות תבל. ולכן אין ביטול מצווה אם נזכיר את יציאת עם ישראל משיעבוד מלכויות במקום להזכיר את יציאת מצרים. "הֵנָּה גַּם הַתַּכְלִית הַהוּא שָׁמוּר בְּהַזְכִּירֵנוּ קִבּוּץ עַם מְמֻשָּׁךְ וּמְמֹרַט מֵעַמִּים רַבִּים נוֹרָאִים מִן הָאֲרָצוֹת הָרְחוֹקוֹת מִצָּפוֹן וּמַיִם. וְתִהְיֶה הַכַּוָּנָה הַהִיא יוֹתֵר חֲזָקָה בִּהְיוֹת הַזְּכִירָה בְּאוֹתוֹת וְנִסִּים יוֹתֵר חֲזָקִים. אִם כֵּן אֵין מִצְוָה מִתְבַּטֶּלֶת בָּזֶה כְּלָל" (הרשב"א בהשלמה למנחת קנאות, מובא בעין יעקב למסכת ברכות והביאו האברבנאל בספר ישועות משיחו חלק שני, עיון רביעי ד'. ובספר ראש אמנה יג).
על ההבנה הזאת היום דיבר הרבי מחב"ד בשיחה בכו' ניסן תשנ"א והסביר כי "ההנהגה הנסית של הקב"ה בהוציאו את בני ישראל מעבדות לחירות ביציאת מצרים איננה דבר חד-פעמי שאירע רק אז (ביציאת מצרים), אלא 'בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים' וכפי שאומרים בהגדה של פסח (בליל הסדר): 'לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אלא אף אותנו גאל עמהם'".
הרבי הסביר לשומעיו ולנו כי "גאולת מצרים פתחה את הדרך ונתנה את הכח לחירות וגאולה, ובאופן נסי, של בני ישראל במשך כל הדורות וכל הזמנים". לכן אומרים בברכה שאומרים בליל הסדר "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם".
הרבי אמר אז "כל אחד ואחד יכול לראות בגלוי שהנסים דיציאת מצרים משתקפים כעת בהנצחון בימינו אלו". הרבי דיבר על כניעת צורר היהודים סאדם חוסין שירה עשרות טילים מעירק על מדינת ישראל ואיים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. בפורים של אותה שנה הוכה סאדם חוסין ונכנע לקבוצת מדינות בהנהגת ארה"ב. הרבי מסביר שזה ממש כמו שהיה במצרים שהבכורים המצרים הכו את המצרים, כדכתיב "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו". גם כאן הכניעו העמים את צורר היהודים הגדול בלי שום מעורבות מצידנו.
ממשיך הרבי ואומר: "מזה ישנה התשובה ליהודים ששואלים איפה רואים נסים ונפלאות, ועד בדוגמת הנסים ונפלאות בעת יציאת מצרים ופורים? צריכים רק לפתוח את העינים ולהביט אל המאורעות האחרונים וכו'".
הרבי ממשיך ואומר באותה שיחה כי הנס של הכאת צורר היהודים סאדם חוסין והנס המופלא של יציאת יהודי רוסיה אחרי 70 שנות דיכוי קומוניסטי הם ניסים יותר גדולים מנס פורים. במיוחד שרובם של היוצאים מרוסיה עולים לארץ ישראל ומתחזקים בארץ ביהדות אחרי 70 שנים של ניתוק בכפייה מהיהדות על ידי הקומוניסטים.
"כשרואים את הנסים שהקב"ה עושה, מעורר זה ביהודי עוד יותר, את ההכרה שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, ושהוא עושה תמיד נסים לבני ישראל ו'הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם' של אלו ה'עומדים עלינו'. ובפרט שהניסים העכשוויים מזכירים ומחזקים את ההרגש אצל יהודי 'לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים', וש"לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אלא אף אותנו גאל עמהם' – גאולת מצרים היא ההתחלה וכוללת את כל הגאולות". לכן נותנים שבח והודאה, "יודו לשמך" "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה כו'".
מסיים הרבי ומתפלל "ויהי רצון שהקב"ה יעזור לכל אחד ואחד מישראל שיהיו לו את ה"עיניים לראות" וממילא "אוזניים לשמוע" ו"לב לדעת", לראות את "המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים הגדולים ההם", את הניסים הגלויים שקורים בכל יום, ובפרט בדור שלנו בני ישראל מוכנים כבר לכך, שהרי אנחנו כבר אחרי ארבעים שנה מאז שיצאנו לחרות משיעבוד מלכויות, ויש לנו כבר את ה"לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע" כמו שהיה לבני ישראל ארבעים שנה אחרי יציאה משיעבוד פרעה במצרים.
ואפילו אם עדיין ישנו יהודי שצריך להסביר לו עד שיראה את הניסים כיוון שהוא לא מבחין בקיומם לעת עתה, הרי זה בא באופן הכי קל, בדרכי נועם ובדרכי שלום ובשמחה ובטוב לבב, מספיק שיעוררוהו על כך פעם אחת.
ממשיך הרבי ומתפלל: "ויה"ר שלא יצטרכו לדבר ולספר אחד לשני אודות הנסים, כיוון שכל אחד ואחד יראה ורואה זאת בגלוי, מראה באצבעו ואומר 'זה', ומכיר ומודה לה' על הנסים, עד שהוא לא מתבייש לצאת בריקוד בגלל הנסים הגלויים. כיוון שהוא לא משכנע את עצמו שאין מה לרקוד ולהרעיש על הנסים שהקב"ה מראה, אלא אדרבה: הוא בא לידי הכרת האמת לאמיתו, א] שהקב"ה מראה נסים גלויים, וכן ב] שצריך להיות על כך בשמחה גדולה" (תקציר שיחת הרבי מחב"ד בכ"ו ניסן תשנ"א).
אנו בטוחים שתפילת הרבי עושה רושם גדול בשמים, ותפילה עושה מחצה, וגם אנחנו נעשה את המחצה השנייה ונשתדל לפקוח את עינינו לראות עין בעין את הניסים שה' עושה איתנו היום, ובזה אנחנו מקיימים את תכלית המצווה של זכירת יציאת מצרים.
ויהי רצון שנזכה במהרה לימים בהם "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו) ולימים בהם "לֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיהו כג, ז-ח).
