בפרשת דברים כתוב על המרגלים "וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם", וקשה כיצד לא האמינו בה' שקרע להם את הים והוריד להם את המן. וצריך לומר שמהפסוק משמע שהייתה להם אמונה חלקית. "וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם" – בזה לא מאמינים, אבל בדברים אחרים מאמינים. וצריך להבין היטב מהי אותה אמונה חלקית כדי שנדע להשלים אותה, שהרי כל דור שלא נבנה בימיו כאילו החריבו.
התשובה היא שהם לא האמינו שמי שעשה להם את הניסים עד כאן, ימשיך ויעשה להם את הניסים גם בהמשך. הם באמת רואים ענקים, עם גדול וערים הבצורות "אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ, עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם". ומשה אומר להם "לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם". כי ה' שעזר לכם במצרים יעזור לכם גם בעתיד. "ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם".
ממשיך משה ואומר לעם: אתם חייבים להבין כי אלוקים שהיה אתכם עד עכשיו לא עושה חצי עבודה, "וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה". איך אתם מעלים על דעתכם שה' יעזוב אתכם? "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ" (ישעיה פרק מט טו). ועל חוסר האמונה בגאולה העתידה לבוא עליהם נאמר "וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם" (דברים א כח-לב).
ועל זה נאמר במשנה (סנהדרין צ, א) "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס וכו'". חכמים שמו בראש הרשימה את אלה שמאמינים בתורה מן השמים אבל לא מאמינים שתהיה תחיית המתים. וכבר הסבירו חכמים שתחיית המתים היא אמת ומשל "על הגלות, כאדם מת שחוזר וחי, כך ישראל ישובו מן הגלות" (רש"י סנהדרין צב, ב).
מכאן שאלה שלא מאמינים בתחיית המתים לא מאמינים בקיבוץ גלויות ובירושת הארץ ואין להם חלק ח"ו לעולה"ב. ולכן "מרגלים - אין להם חלק לעולם הבא שנאמר וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה וימותו בעולם הזה במגפה בעולם הבא" (סנהדרין קט, ב). שלא היה להם ביטחון בגאולתם של ישראל.
התיקון לזה הוא להאמין "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם" (שמואל א יב כב). ואלוקים שהביא אותנו אל הארץ וקיים לנו את כל ההבטחות עד כאן לא יפסיק באמצע. "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיה פרק נה י). "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהילים פרק צד יד).
בשו"ע (סי' תקנא סע' טז) יש שתי דעות בעניין הרחיצה. "יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו". הכלל בשו"ע שהלכה כ"ויש" דהיינו שאין לאסור אלא רק בשבוע שחל בו ט' באב. ובשנה זוושחל תשעה באב ביום ראשון, אין דין שבוע שחל בו.
הרמ"א חולק ואוסר לרחוץ מראש חודש, שכתב: "ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך (ת"ה סי' ק"ו). ואפי' בערב שבת של "חזון" אסור לרחוץ כי אם ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן. ויש מקילים חפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת". המשנב"ר (ס"ק צז) כתב משם חיי אדם "דהוא הדין דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין למי שרגיל בכך כל השבת". ושם (בס"ק צו) כותב שגם חפיפת הראש תהיה בלי סבון.
וכן פסק ג"ע מרן הבא"ח (דברים טז) "נוהגין שלא לרחוץ כל גופו מר"ח עד ט' באב אפילו בצונן, והרגיל לטבול בכל ערב שבת יטבול גם בערב שבת חזון, וכן מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת חזון מי שרגיל בזה בכל ערב שבת, וכל רחיצה שהיא לרפואה מותרת בימים אלו אפילו בחמין". "וכן הסנדק מותר לטבול, ומי שראה קרי מותר לטבול אפילו ערב ט' באב, ורק יום ט' באב אסור לטבול לדעת מר"ן ז"ל". וכתב מרן הרב אליהו זצוק"ל "וגם מי שמחמיר כבא"ח, אם הוא מזיע מעבודתו - יכול לרחוץ בשבוע זה. ואם כבר רוחץ מזיעתו - טוב שירחץ לכבוד שבת".
ברמ"א (סי' תקנא סע' א) כתב "אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת, כי אם הכתונת לבד". וכתב המשנב"ר (ס"ק ו') שכיוון שטעמו של הרמ"א להתיר כותנות הוא הזיעה - הוא הדין גם לגרביים וכד' שמותר אפילו בשבת שחל בו ט' באב.
הגר"א חולק על הרמ"א ואומר שאיסור החלפת בגדים בשבת זו היא חומרא בעלמא. ומפורש במעשה רב (קנא) ומובא במשנה ברורה שבווילנה נהגו ע"פ הגר"א ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. וכ"כ היעב"ץ בשם אביו הגאון החכם צבי שצריך ללבוש בגדי שבת אפילו בשבת שחל בו ט' באב וכן אומרים על רבנו זלמן מלאדי בעל התניא (דברי נחמיה יו"ד שלג. ערוך השולחן ס"ק יא).
כף החיים (ס"ק יג) כתב שיש נוהגים שלא ללבוש בגדי לבן (שולחן גבוה, יפה ללב ח"ג ב). אמנם למעשה מנהג ירושלים ומנהג הרבה קהילות ישראל שלא לשנות מאומה, וללבוש בשבת זו בגדי שבת כרגיל. וללבוש גם טלית של שבת כמו כל שבת ושבת (כה"ח. נהר מצרים, נתיבי עם).
הקובר מתו בחול המועד, אע"פ שצריך להתחיל אבלות, אין הוא יושב "שבעה" עד אחר הרגל. אבל הוא צריך לנהוג אבלות בצנעה (שו"ע או"ח תקמ"ח ד. וכן יו"ד שצט ב). לדעת הרמ"א כך הדין גם בשבת של ט' באב שנדחה, חלה על כל אחד אבלות שבצנעה, ולכן לדעתו (תקנג) "אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות" אחרי חצי היום, כי זה דברי תורה.
מקשה עליו המג"א: אם לדבריך חלה על כל אדם אבלות בצנעה, יש לאסור לימוד תורה גם לפני חצות. אלא מכאן הוא מסיק שפסק הרמ"א לעניין תשמיש הוא (לשו"ע מותר ולרמ"א אסור), וזו חומרא בלבד, ולדעתו לא ילמד תורה כיוון שיכול ללמוד בדברים המותרים בט' באב.
לדעת הרבה פוסקים מותר ללמוד בשבת דברי תורה. כך פסק הט"ז (ס"ק ט) והגר"א (ס"ק ט) שאיסור לימוד תורה בשבת הוא חומרא בעלמא. כן פסקו הבא"ח (סע' י"ח) הברכ"י (ס"ק ג), הלבוש והמשנה ברורה שם. ויש לסמוך על המקלים בגלל חשיבות לימוד תורה.
כתוב בגמרא (תענית כט ע"ב) "ט' באב שחל להיות בשבת, וכן ערב ט' באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו". הטור (תקנב) הביא את דעת רב שר שלום שכתב "אבל אנו אין אנו רגילין כך. ואפילו בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת משום חורבן הבית" וכ"כ אבי העזרי. אבל הטור חולק עליהם וכותב "ונראה לי דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל, הוא אסור. כדמוכח במ"ק דכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבל - אסור לעשותו בשבת". וכך נהג אביו הרא"ש ז"ל, וכך הלכה (שו"ע תקנב י).
המג"א אומר שאמנם אוכל כמו שלמה בשעתו אך צריך לאכול בצער ובדאבון לב ולא עם חברים וכד'. אך הברכ"י המשנה ברורה וכף החיים כתבו שאוכל כדרכו גם בכמות האוכל וגם עם חברים, ויכולים לעשות זימון בשבת זו כי אין בה שום דבר של אבלות.
מי שלא מעוניין לאכול בשר ויין לא חייב לאכול כשלמה בשעתו. וגם למי שלא רגיל בכך מותר לאכול בשר. ואפילו לא רגיל לאכול בשר ועכשיו רוצה - יאכל. ואם אדם נמנע מאכילת בשר בגלל ט' באב הרי זה "אבלות" ואסור לעשות כן. אך אם נמנע כדי שלא יכבד עליו - מותר.
הגמרא שואלת האם בכיפור, שלא אוכלים בו, נכון לקדש ולברך על היין ואחר כך ישתה ילד קטן את היין. ומשיבה הגמרא שלא עושים כן כדי שלא ילמד הילד לשתות בליל כיפור וימשיך כן גם כשיהיה גדול, אם לא יהיה במקום שמישהו יכול לתקן אותו (עירובין מ ע"ב). ומכאן למדו לא לעשות הבדלה במוצאי שבת של תשעה באב ולתת אחר כך לילד קטן לשתות את היין, שלא ילמד לעשות כן כשיגדל (ועיין תו"ס פסחים קז ועירובין שם).
הרמב"ן סובר שלא עושים הבדלה כלל אחרי יום ראשון. לדעתו די בכך שמבדיל בתפילה ב"אתה חוננתנו" ואחר כך יברך "מאורי האש" במוצאי שבת. ואין אומרים ברכת הבדלה אחרי הצום, שכיוון שנדחה - נדחה. ורבים נהגו כך. וכן סובר הרדב"ז (בסימן תרמב). ומובא בנהר מצרים. ועיין לשד"ח "בין המצרים" (סימן ב' אות ו'). וכתב כה"ח (תקנו ה') שכן הלכה ופסק שלא להבדיל ביום א' בערב מדין ספק ברכות להקל (עיין שו"ע רצט ו'). אבל אנחנו נוהגים להבדיל כדלקמן.
השו"ע (תקנ"ו) פסק כדעת הטור והרא"ש "ליל ט' באב שחל באחד בשבת, כשרואה הנר אומר: בורא מאורי האש; ואין מברך על הבשמים. ובליל מוצאי ט' באב מבדיל על הכוס ואינו מברך, לא על הנר ולא על הבשמים". וכן נוהגים הלכה למעשה שבמוצאי שבת אחרי קדיש תתקבל מברכים "בורא מאורי האש" בלבד. וביום ראשון בלילה מבדילין על הכוס ומברכים "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל" בלבד. ולא אומרים ספק ברכות להקל, כי כן נהגו.
מי שאוכל בתשעה באב, ילד או ילדה וכן כל חולה או מינקת וכד', צריך לעשות הבדלה על כוס לפני שאוכל. וכיוון שכבר ברכו "מאורי האש" בלילה, יברך רק "הגפן" ו"המבדיל", אפילו אם הוא אוכל ביום או אפילו אחרי הצהריים לקראת השקיעה. ובכל מקרה לא מברכים על בשמים, שהם נועדו לתענוג.
גם למי שמותר לאכול בתשעה באב, אין היתר לשתות יין בתשעה באב אלא אם כן אין לו ברירה. ולכן עדיף לעשות הבדלה על מיץ מענבים סחוטים. שהרי למיץ ענבים קנוי יש קצת דין של יין. וכן כתב בשו"ע "יין מגתו דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים, נהגו לאסור" (סי' תקנב סע' ב). ולכן הטוב ביותר שיקנה ענבים ויסחט אותם ביום שישי ויעשה בהם הבדלה בט' באב, שהרי מבדילין על היוצא מן הענבים. וזה עדיף ממיץ ענבים שעברו עליו יותר משלושה ימים.
ואם אין לו ענבים, טוב שיקנה מיץ ענבים ויבדיל עליו. ואם אין לו - יבדיל על יין. ואם אין לו - יבדיל על בירה שהוא "חמר מדינה". וכן תעשינה הנשים שצריכות לאכול. וגם נשים שנהגו בכל השנה לא לעשות הבדלה - במקרה זה מותר להן.
לדעת הרמ"א יביאו בערב שבת נעליים לבית כנסת, וביום שבת אחר הצהריים יבואו לבית כנסת כהרגלם ואחרי "ברכו" יחליפו את נעלי העור לנעלי ט' באב. אבל החזן שאינו יכול להחליף אחרי "ברכו" כיוון שהוא מתפלל, יאמר "ברוך המבדיל" ויחלוץ נעליו קודם "ברכו". אך יש אומרים שלא נכון להקדים לפני שבת להתכונן לצום, שהרי אולי יבוא משיח בערב שבת?
ולכן אנחנו לא מכינים נעלי תשעה באב לפני שבת. רק ממתינים בבית במוצאי שבת עד אחרי צאת הכוכבים, אוכלים סעודה שלישית עד השקיעה. כיוון שמותר לאכול עד הרגע האחרון ואין חיוב להוסיף כמו תוספת שבת או יוה"כ. ולא עוד, אלא שאם מותר לאכול עד בין השמשות אסור לאדם להחמיר על עצמו כיוון שהוא גורם אבלות בשבת.
אחרי האוכל יברך ברכת המזון וישב בביתו. וילמד עד צאת הכוכבים. ואז יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", יחלוץ נעליו, יחליף בגדיו לבגד חול שלא התכבס ויבוא להתפלל (ועיין מג"א תקנג אות ג. ומקור לדברים הגמרא בפסחים דף נד: שבין השמשות אסור באכילה אע"פ שהוא דרבנן. משמע שלפני כן מותר. ועיין רש"י עירובין מא ד"ה "מבעוד יום" שצריך לאכול מבעוד יום ומקבל תענית עליו משגמר לאכול ואע"פ שהוא שבת. עכ"ל. וצע"ג).
גם נשים חייבות בדיני ט' באב. ולכן בצאת הכוכבים יאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ויחלצו נעליהן ויחליפו לבגדים שלבשו כבר, יתפללו כדרכן ויברכו "בורא מאורי האש". ואסור להן להדליק אור לפני שאומרות "ברוך המבדיל" או "אתה חוננתנו".
מי שמקדים והולך לבית הכנסת לפני צאת השבת, יש שאוסרים עליו לקחת את ספר הקינות בגלל הכנה משבת לחול, ויש מתירים. אבל אם מעיין בו בשבת ללמוד ולדעת את משמעות הקינות והתפילה - מותר לדעת כולם לטלטל אותו בשבת במקום שיש עירוב.
מדרבנן כל נער צם גם בהיותו בן שתים עשרה ויום אחד, אף שאינו בר מצווה. ואע"פ שחובת חינוך בתענית חלה רק ביום כיפור ולא בט' באב, נהגו הנערים והנערות לצום קודם הגיעם למצוות. ומותר לחנך את הילדים הקטנים לצום שעה או שעתיים מדין חינוך, כיוון שאין בזה סכנה (ערוך השולחן תקנד ב).
ופשוט הוא שמדין השתתפות בצער הציבור יש לחנך את הקטנים יותר שלא לאכול ממתקים ומעדנים וכיו"ב. כמו כן צריך לחנך את הילדים בגיל שמבינים, בנים ובנות, שלא לנעול מנעלים (עיין בכל זה יומא פב. מהר"ם בן חביב. משנה ברורה סימן תקן סע' ה וכה"ח אות ט).
כתב השו"ע (סי' תקנד הלכה ה') "עוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור". וכן יולדת שהיא כבר ל' יום אחר הלידה - צריכה לצום. ולפני כן לא תצום. ולדעת הרמ"א "נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה". וגם לדעתו מי שמקל לא הפסיד.
ומניקה שאם לא תאכל לא יהיה לילד מה לאכול, יכולה לאכול כרגיל. "כי שינוי חלב מזיק לתינוק" (ברכ"י תקנ"ד ה'). וכמה החמירו חכמים שלא יישא אישה מינקת חברו כדי שלא יגרום לה להפסיק את הנקת התינוק שאינו שלו, ועל כן צריך להשתדל שלא לגרום הפסקת ההנקה אלא בזמנה. וצריך להדגיש שמדובר במניקה בפועל ולא ב"מניקה" 24 חודש אחרי הלידה (מהרש"ם דעת תורה תקן א').
אמנם אם היא חולה שאין בה סכנה - לא תצום. וכך כתב שם בשו"ע (סע' ו') "חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן".
וכשמותר לאכול להנ"ל, מותר לאכול כרגיל בלי הפסקות, שלא כמו ביום כיפור. אמנם לא יאכלו מעדנים וכד', ובוודאי לא בשר ויין אם אינם צריכים להם למחלתם. גם כשמותר לאכול אסורים הם ברחיצה, בסיכה, בלבישת מנעלים וכד' אם אינם צריכים להם להירפא ממחלתם.
בשו"ע (תרי"ח) כתוב שחולה שמותר לו לאכול ביום כיפורים אומר "יעלה ויבא" בברכת המזון. וכן כתב הרמ"א: "מי שאכל בט' באב יאמר 'נחם' בברכת המזון" (תקנז). וכיוון שהשו"ע לא הביא את ההלכה הזו פסק כה"ח לא לומר "נחם" בתשעה באב מחשש הפסקה (כה"ח תקנ"ז יא). אך הבן איש חי כתב (דברים כז) שצריך לומר "נחם" בברכת המזון אם אוכל אחרי חצות היום בתשעה באב. "חולה האוכל בט' באב אם היתה אכילתו מזמן מנחה גדולה יאמר 'נחם' במקום 'רצה והחליצנו'. ואומר 'ותבנה ירושלם עיר הקודש במהרה בימינו. בא"י מנחם ציון בבנין ירושלם'".
בליל ט' באב וביומו אין יושבים על כיסא. כאמור בשו"ע (סי' תקנט סע' ג): "ליל ט' באב ויומו, יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפלת מנחה". ומזמן מנחה, דהיינו חצי שעה אחר חצות, אפשר לישב על כיסא ובתפילה אומרים דברי נחמה.
כתב השו"ע (סי' תקנה): "ויש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו. הגה: ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל לשכב בב' כרים לא ישכב כי אם באחד; ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר: ויקח מאבני המקום (בראשית כח, יא) שראה החורבן (מרדכי דמועד קטן). מיהו עוברות שאינן יכולין להצטער, אינן חייבות בכל אלה (תוספות). וימעט אדם מכבודו ומהנאתו בתשעה באב בכל מה שאפשר".
אחר חצות היום מזכירים בכל התפילות פסוקים של נחמה. ונוהגים לרחוץ את הבית אחר חצות היום ולא לובשים מנעלים ולא קוראים תהלים ולא לומדים גמרא וכד' שזה אסור מדינא דגמרא. ומעולם לא הותר.
מסופר על הרב החיד"א שהיה בקונסטנטינופול וראה נשים שמנקות ומסיידות את הבית בט' באב אחר חצות היום בשמחה. והתפלא מאוד, כיוון שהוא זמן תענית. ודרש להם ברבים לאסור. אחר זמן ראה הרב שתי נשים מדברות ברחוב מצביעות עליו ואומרת בצער כי הרב דרש בבית הכנסת שלא יבוא יותר המשיח. הרב החיד"א הזדעזע מאוד ושאל מי אמר כך בשמו. אמרו לו: שאמרת שאין לחדש הבית לקראת ביאת המשיח בט' באב אחר חצות.
מיד הלך הרב החיד"א ואסף את הציבור בבית הכנסת ודרש להם, דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי. לכו לבתיכם ואמרו לנשיכם שהמשיח בוא יבוא. ויכולות הן לנקות הבתים ולסיידם פעמיים, ולהכין אוכל למוצאי הצום ולחזק האמונה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
ספרדים נוהגים לומר "עננו" בכל התפילות ואשכנזים נוהגים שהציבור אומר "עננו" רק במנחה, ושליח ציבור גם בחזרה בשחרית (ט"ז תקנ"ז ס"ק ב ומשנ"ב). ולגבי "נחם", הפוסקים כרמ"א אומרים "נחם" רק במנחה, וכן נוהגים הספרדים. ויש נוהגים לומר "נחם" בכל התפילות. ומנהג חסידי בית אל בלילה לא לומר "נחם". בבוקר יאמר "נחם" רק הש"ץ בחזרה, ובמנחה כולם אומרים.
אע"פ שאפשר לברך ברכת הלבנה קודם ט' באב אין מברכים כך, כדי לברך אותה בשמחה במוצאי ט' באב, שהרי צריך לברך ברכת הלבנה בשמחה (עיין שו"ע תכו סעיף ב). יש אומרים שצריך לחלוץ נעלי הגומי ולברך ברכת הלבנה, כדי שיהיה בשמחה. אבל בימינו אין צורך בכך, כיוון שנעלי הגומי של ימינו חשובים הם.
ומנהג טוב הוא להבדיל בבית הכנסת ולאכול משהו, או לכל הפחות לרחוץ פניו, כדי לסמל מה שאנו אומרים "שגם הם עתידים להתחדש כמותה" שזו ברכה לעם ישראל שגם הם יתחדשו. ויברכו בשמחה.
ראוי ללמוד בתשעה באב פרשת התוכחה (פרשת בחוקותי - ויקרא פרק כו יד – מו). פרשת המרגלים בספר במדבר (מפרק יג א' עד פרק יד מה). וכן בספר דברים (פרק א א-מו). על האזהרה מהגלות (דברים פרק ד כה-לא). פרשת הקללות (כי תבא - דברים פרק כח טו-סט). תיאור הגלות בפרשת ניצבים (דברים פרק כט ט-כח). אזהרה לבחור בטוב ולא ברע (דברים פרק ל טו-כ). אזהרה מהסתר פנים (דברים פרק לא טז-כב). פרשת האזינו (דברים פרק לב א-מב). גלות עשרת השבטים (מלכים ב פרק יז א-מא). חטאות מנשה שגרמו לחורבן (מלכים ב פרק כא א-יז). גלות המלך יהויכין (מלכים ב פרק כד ח-כ). חורבן הבית הראשון (מלכים ב פרק כה א-כו).
ישעיהו פרקים. א א-לא. ה. ט ז-כ. כב א-יט. כח. לג ז-יד. נ א-י. נז א-יג. נח א-יד. נט. סד. סה א-כה. סו א-כד. פרקים מספר ירמיהו שלא עוסקים בגלות הגויים ולא פרקים שעוסקים בנחמה (מגן אברהם תקנד ג ומשנה ברורה שם). ובגמרא תענית כו. גיטין נו. סנהדרין צו. ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה. ובמדרש איכה רבה.
ויהי רצון שנזכה לשמוח בבית המקדש בבניינו, כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, במהרה בימינו אמן
