פרשת קורח עוסקת באחד התיאורים הקשים והלא נעימים שבהתנהגות דור המדבר. רבי יהודה הלוי אומר 'אשרי מי שחטאיו ספורים'. לדור המדבר לא היו הרבה מעידות, אך למעידות המועטות שלהם היו השלכות שלא הצטמצמו רק לדורם אלא לדורות עולם, כמו חטא העגל וחטא המרגלים שקראנו בפרשת שלח לך.
בדרך כלל המעידות היו בטענות כלפי ההנהגה האלוקית על הקשיים בדרך ממצרים לארץ ישראל - "למה העליתנו ממצרים". בפרשת קורח עיקר הקפידה הייתה כנגד משה ואהרון. הם טענו נגד משה "כי תשתרר עלינו גם השתרר", דבר שהיה שקר מוחלט, שהרי התורה העידה על משה רבנו שהוא איש עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. אלא, כשלאדם יש נגיעה הוא יכול גם לשקר בריש גלי.
למעשה, המחלוקת הזאת הייתה אמורה לפרוץ כשהחליפו הלווים את מקומם של הבכורות בעבודת המקדש כאשר חנו בהר סיני ולא כאן לאחר שעברו כמה מסעות מהר סיני. מדוע בחר קרח את העיתוי דווקא עכשיו? מסביר הרמב"ן, אכן סיבת המחלוקת היתה כבר קודם, אלא שעדיין קורח לא מצא מקום בלבבו לחלוק על משה והרגיש שהציבור לא יגרר אחריו. מי יאמין לקרח לאחר שמשה רבנו התפלל על עם ישראל בחטא העגל שלא יענשו ובזכותו הקב"ה סלח להם ונבנה המשכן ושרתה השכינה.
קרח המתין להזדמנות שבאה לו לאחר חטא המרגלים שנגזרה עליהם הגזירה שלא יכנסו לארץ וימותו במדבר והייתה בלב העם מרירות על משה. הוא ניצל את שעת הכושר לחלוק על משה אפילו בדברים שקרו בעבר.
חז"ל גילו ששורש הבעיה היה לא מתוך שהם היו באמת 'ליבראלים' ולא מתוך דאגה לכך שהעבודה תחזור לבכורי ישראל ותהיה נחלת כלל ישראל, אלא הייתה כאן נגיעה אישית. קרח חשב שהוא צריך להיות ראש הלווים, אך אם יטען טענה כזאת על עצמו מי פתי ישמע לו, לכן בא במסווה של דאגה לכלל ישראל וחלק על הכהונה. כלפי חוץ הוא משתמש בטיעונים שבנקל יגררו וימשכו את העם אחריו כמו שוויון - 'כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו' (יש להבין, להבדיל מהיום, שענייני ממון והנאות העולם הזה תופסים מקום מרכזי ועל ידם מפתים את ההמונים, באותו דור, הנושאים הרוחניים משכו את הציבור והעניין של קרבת אלוקים תפס מקום מרכזי). כאן חז"ל לימדו אותנו שנגיעה אישית יכולה להעביר את האדם על דעתו, על ישרותו ועל צדקותו.
מפרשה זו אנו לומדים לדורות, שבכל מקום שיש בחירות להנהגת הציבור, למרות שהנואמים בעלי כשרון רטורי רב, והם מדברים גבוהה גבוהה על שוויון וצדק חברתי, יש לדעת מהו המניע העיקרי שלהם, האם לא כבודם או קידומם האישי גורם, וכל הדיבורים משמשים רק עילה.
צריך תמיד לבחון את האדם שרוצה להיות מנהיג ציבור אם הוא אמין, אם יש בו ישרות, אם יש לו יחסי אנוש תקינים, והאם הוא באמת ראוי להנהיג את כלל ישראל. אם עם ישראל ידע כלל זה ויבחר אנשים מתאימים בעלי כישורים אלו, ממילא הנהגת הציבור תהיה נאותה ונקיה מנגיעות אישיות ותפעל לטובת הציבור באמת.
