מעין גנים / אות זכרון ונס

במנין שבט ראובן נאמר "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"[א].

מפרש רש"י "ויהיו לנס, לאות ולזכרון למען אשר לא יקרב איש זר לחלוק עוד על הכהונה". רש"י מכוון למה שנאמר בפרשת קרח, בהמשך לציווי לקחת את מחתות הנחשת של מאתים וחמשים מקריבי הקטרת שנשרפו ולעשות אותם ציפוי למזבח, "וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל...זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ"[ב]. אם כן, ה"נס" הכתוב אצלנו הוא-הוא האות והזכרון הכתובים בפרשת קרח, ומוסבר[ג] שנס הוא דבר גבוה ובולט (כמו "וכנס על הגבעה") וכן האות והזכרון גלוי ונראה לכולם.

יש להתבונן בשלש הלשונות הללו, אות זכרון ונס, המופיעות בסדר מתפתח (תחלה כתוב "אות", אחר כך "זכרון" ולבסוף "נס")[ד].

על הגובה בשאול תחתית

כאמור, לפי רש"י (ורוב המפרשים) המלים "ויהיו לנס" מתייחסות רק למאתים וחמשים השרופים, הכתובים בסוף הפסוק, ולא לאלו שנבלעו באדמה הכתובים בתחלת הפסוק. אבל חז"ל מפרשים ש"ויהיו לנס" מתייחס (גם) לקרח ועדתו שנבלעו באדמה, וביחוד לפסוק הבא "ובני קרח לא מתו", דהיינו שבני קרח לא מתו על-ידי שנעשה להם מקום גבוה, "כיון שנבלעו קרח ועדתו נמצאו בניו עומדין כתורן הזה של ספינה שנאמר ויהיו לנס"[ה]. כך מפרש גם רש"י על הפסוק "ובני קרח לא מתו" – "הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם" (אלא שרש"י לא מקשר זאת בפירוש למלים "ויהיו לנס"). דהיינו ש"ויהיו לנס" נדרש לאחריו ולפניו: "באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס ובני קרח לא מתו"[ו].

נס הוא דבר גבוה, ולכן הוא משמש (בעיקר בלשון חז"ל) למשהו על-טבעי, היוצא מדרך הטבע. הירידה לשאול תחתית היא למטה, אך בזכות התשובה של בני קרח שאמרו ""משה אמת ותורתו אמת"[ז] הם היו 'על הגובה' גם בגיהנם. בעומק, גם במצב שהאדם יורד למטה-מטה הוא יכול לפגוש את ה'. אדרבה, דוקא בירידה לשאול פוגשים את ה' יותר ממקום אחר: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ"[ח] – כמה שאעלה אל-על ("אסק" פירושו אעלה) אתה עדיין "שם", רחוק ממני, גבוה עד אין-סוף, "גבוה מעל גבוה" (כאשר המלה "שמים" עצמה נדרשת בפסוק זה כמו שָׁם בלשון רבים), אבל אם "אציעה שאול" אז "הנך", הנה אתה ממש כאן! כשאדם עולה לשמים הוא לעולם לא יהיה גבוה, ככל שיעלה הוא ירגיש יותר את אפסיותו וריחוקו, עד כמה הוא נמוך וקטן, כל גילוי והארה נעשה קטן ביחס לגילוי נעלה ממנו. אבל כשנמצאים למטה פוגשים את ה'עצמות'.

בני קרח הם אסיר ואלקנה ואביאסף[ט] – מהם יצאו המשוררים בבית המקדש ושמואל הנביא השקול כנגד משה ואהרן. והנה מה שנאמר "לא מתו" משמע שיש בהם צד של חיים נצחיים, כמו שנאמר "יעקב אבינו לא מת"[י] ו"משה לא מת"[יא] (צדיקים בודדים שנאמר עליהם כך).

להאזין ולראות בשלש רמות

נחזור לביטויים אות זכרון ונס. בפשטות, אלו שלש דרגות של ראיה, תיקון חוש הראיה (פרשת פינחס קוראים בחדש תמוז שהחוש שלו בספר יצירה הוא ראיה), אך יש רמז יפה: אות זכרון נס ראשי תבות אזן, "אזן מלין תבחן"[יב], חוש השמיעה. כאשר קורה משהו מיוחד בעולם, 'נס' יוצא דופן, צריך גם לראות, לשים לב, וגם לשמוע בהתבוננות פנימית ("דערהער" בלשון החסידות[יג])

אות, זכרון ונס מקבילים לשלישיה המפורסמת של מורנו הבעל שם טוב, עולמות, נשמות, אלקות: האות הוא דבר חידוש הקורה במציאות, בעולם; זכרון הוא מה שהנשמה זוכרת, שייך למוחין-שכל; ואילו נס הוא גילוי אלקות נטו, לגמרי למעלה מהטבע.

נקביל את שלשת המושגים גם למערכת הספירות:

הפעם הראשונה שכתוב "אות" בתורה היא בהקשר של ברית, ברית הקשת שכרת ה' עם נח, "לאות ברית"[יד]. גם בהמשך פעמים רבות "אות" הולך יחד עם "ברית"[טו], כמו הביטוי "אות ברית קדש" (שאומרים בברית מילה). הברית בקבלה שייכת לספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם" (הצדיק שומר הברית). זכרון הוא דעת, מוחין[טז]. נס הוא כבר כתר, למעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת.

ועוד, היסוד מקבל מהנצח ומההוד, כאשר הנצח הוא "עומק רום" וההוד "עומק תחת". כאשר היסוד, האות, מקבל מההוד הוא נקרא זכרון – זוכרים משהו, מודים שכך היה ומודים במוסר-ההשכל היוצא מהדבר (בחינת "זוכר הברית"). לעומת זאת, כאשר היסוד מקבל מהנצח הוא נקרא "נס", לשון גובה[יז].

מלכויות זכרונות ושופרות

השלישיה "אות זכרון נס" מזכירה את השלישיה המפורסמת בתפלת ראש השנה, מלכויות זכרונות ושופרות (ראש השנה מופיע בהמשך הפרשה, "יום תרועה יהיה לכם"), בדרך הבאה:

ההשוואה בולטת ב"זכרון" – מקביל לברכת זכרונות.

"אות" שייך לברכת מלכויות. הוסבר שאות שייך ליסוד, אך היסוד משפיע למלכות הנקראת בעצמה אות ומופת ("כמופת הייתי לרבים"[יח]). כלומר, האות הוא המלך, או הצדיק המשפיע במלך[יט] (כאשר היחס בין הצדיק המשפיע למלך המקבל הוא כיחס בין המלך לעם, והרמז: צדיק מלך = אין מלך בלא עם. מלכות מתוקנת כוללת צדיק מלך ועם[כ]).

"נס" שייך לברכת שופרות. רמז מובהק לדבר בפסוק "עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר"[כא] –  רואים את הנס ויחד עם זה שומעים את קול השופר. מכאן רמז נוסף למה שהתבאר שיחד עם הראיה צריך להיות שמיעה, השמיעה מפנימה את הראיה, ללמוד את מוסר ההשכל שבראיה (בשופרות נמצא העם של המלך: השופר מקבץ את כל העם, "וכל העם רואים את הקולת", עם = נס).

לסיכום[כב]:

יהי רצון שנראה איך בכל דבר בעולם יש אות-זכרון-נס, וגם מי שחטא ונפל עד לגיהנם יגיע על-ידי תשובה לבחינת נס, 'על הגובה'.