אנו עומדים בימים שבין פסח לשבועות ובהשגחה פרטית אנו קוראים בפרשתנו על פסח, ספירת העומר ושבועות.
בשבוע שעבר ציינו שספירת העומר היא מצוה מאד 'קלה', לעומת פסח שעוטף את האדם בשבעה ימי חג, הכנות ומצוות רבות, ולעומת שבועות שגם הוא חג שאסור בעשיית מלאכה, ספירת העומר מסתכמת בספירה יומית וזהו.
מה קורה בין פסח לשבועות, וכיצד זה משתקף בספירת העומר? האם אנו סופרים מפסח או סופרים לקראת שבועות? והאם הספירה הזו היא ירידה והתרחקות או בעצם עליה והתקדמות?
מה בעצם קרה לנו בפסח? בפסח היה גילוי אלוקות גדול שגרם לנו להצליח לצאת ממצרים – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם".
מיד לאחר החג הראשון של פסח אנו מתחילים לספור את ספירת העומר. לפי מה שאמרנו, אפשר לומר שהספירה היא בעצם הרושם שנשאר לנו מהגילוי הגדול. ואכן, זה מה שאנו מוציאים בפינו – 'היום יום אחד... היום שני ימים...', אנו סופרים כמה זמן עבר מאותו גילוי ובכך מנסים לשמר, לשחזר ולחוות אותו מחדש.
אמנם, כדאי לשים לב שבעוד שבפה אנו סופרים את ההתרחקות שלנו מפסח, את העבר, הרי שבליבנו אנו זוכרים את העתיד ומחשבים שאם היום שני ימים, הרי שבעוד ארבעים ושבעה ימים נגיע אל היעד – חג השבועות ומתן תורה.
אז מה אנו עושים בספירת העומר – מתרחקים מהגילוי שהיה או מתקרבים אל הגילוי שעתיד להיות?
נקרא יחד סיפור המופיע במסכת שבת, שהתבוננות בו תעזור לנו להבין טוב יותר מה אנו עושים בספירת העומר.
ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא בא שטן ואמר לפניו: "רבונו של עולם, תורה היכן היא?" אמר לו: "נתתיה לארץ". הלך אצל ארץ אמר לה: "תורה היכן היא?" אמרה לו: "א-להים הבין דרכה וגו'". הלך אצל ים ואמר לו: "אין עמדי". הלך אצל תהום, אמר לו: "אין בי". שנאמר: "תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי". אבדון ומות אמרו: "באזנינו שמענו שמעה".
חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם! חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה". אמר לו: "לך אצל בן עמרם". הלך אצל משה, אמר לו: "תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא". אמר לו: "וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה?!". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "משה, בדאי אתה!", אמר לפניו: "רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי?!" אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך". שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי וגו'".
ה' נתן את התורה לבני האדם, אך השטן מנסה בכל דרך לומר שהתורה לא ירדה לארץ והיא נשארה בשמים. ואכן, הוא חוזר לה' וזו מסקנתו. אך ה' מפנה אותו למשה רבינו שאומר לו – 'וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה?". נשים לב שמשה לא עונה כמו כולם שהתורה לא פה, אלא רק שהוא אינו ראוי לקבל אותה.
אך על תשובה זו גם ה' בעצמו תמה, האם משה הפך לשקרן חלילה? הרי הוא נתן לו את התורה!
תשובתו של משה תלמד אותנו כיצד יש להתייחס להארה גדולה שאנו מקבלים מה', וכך נבין את המסע שאנו עורכים מהגילוי הגדול של פסח ועד נתינת התורה בחג השבועות.
משה כלל לא מתנער מקבלת התורה, באמת ה' נתן לו אותה, אבל הוא לא מוכן להחזיק טובה לעצמו ובעצם לומר עליה שהיא 'אצלו' ו'שלו' - "רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי?!"
מה זה מלמד אותנו בעבודת ה' ובעבודה בספירת העומר?
כולנו יוצאים ממצרים פעמים רבות. הכוונה היא שאנו שקועים בעייני העולם הזה ופתאום אנו 'נדבקים' ומתלהבים על מצוה מסויימת או עניין מסויים בעבודת ה'. כאשר באמצע החיים משהו בקדושה סוחף אותנו זו יציאת מצרים וה'גילוי שכינה' שבנפש.
מה קורה לאחר ההארה הגדולה שהיתה לנו?
בדרך כלל אנו רוצים להאמין שהארה זו היתה ממש חלק ממנו, המבחן לכך הוא כמה אנו מצליחים לחזור ולעורר אותה מחדש, גם לאחר שהיא הסתיימה. אנו מנסים, ובהתחלה נראה שאנו מצליחים להיזכר בה ולעורר אותה, אך ככל שעוברים הימים נראה שהיא הולכת ופוחתת עד שהזכרון שלה כבר לא מצליח לרגש אותנו.
נשמע מוכר? אלו ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר – בפסח היתה הארה גדולה וככל שחולפים הימים אנו הולכים ומתרחקים ממנה, עד שלאחר חמישים יום היא נעלמת לגמרי.
הניסיון לעורר את עצמנו מחדש משול לאדם המנסה להרים את עצמו מהשערות... ה' האיר עלינו ובזכות זה יצאנו ממצרים, אך להוציא את עצמנו משם איננו יכולים, כי אנו שקועים שם לגמרי.
מה עושים עם זה?
בתחילה, כאשר אנו מבינים שלבד לא נצליח, אנו מנסים לשכנע את עצמנו שאם נאמר שרק ה' יכול להרים אותנו ולא אנחנו, נצליח לבסוף להתרומם. אבל זה רק 'טריק' שלא עובד, משום שאנו עדיין מנסים לעשות זאת לבד, ורק אומרים לעצמנו שזה באמת ה'.
אז איך מתרוממים?
התשובה היא שקודם כל אנו צריכים להבין שכמה שנתאמץ, העליון ישאר עליון והתחתון ישאר תחתון, אנו נשאר למטה וה' יהיה למעלה. זוהי תשובתו של משה - "רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי?!"
משה יודע שהוא קיבל תורה, הוא מרגיש שה' נתן לו הארה גדולה, אבל יותר מכך הוא יודע שהיא עדיין 'נשארה למעלה', כמה שהוא ינסה להתאמץ ולחוות אותה, היא נשארת שייכת לה'.
בפסח באמת היתה הארה, ה' התגלה וזה סחף אותנו לגמרי עד שיצאנו ממקומנו ובאנו אליו, ומשום כך זו גם החוויה שלנו, אך אם נשאר רק בחוויה זו ספירת העומר תצטייר לנו כזכרון של העבר שהולך ופוחת עד שנגמר.
תשובתו של משה כבר שייכת לחג השבועות ומציירת ספירה שונה לגמרי.
בשבועות קודם כל ה' למעלה, "על הר סיני", ואנו למטה, "בתחתית ההר". רק לאחר ההבנה הזו אפשר באמת לעלות – "עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה".
כך בעבודת ה' – ככל שאנו מפנימים שלא נצליח 'להרים את עצמנו מהשערות', שההארה הגדולה שקיבלנו לא שייכת לנו באמת, כך נצליח להפנים שה' אכן רוצה לתת לנו אותה, ובעצם להפוך אותנו לחלק מהשעשוע שלו עם עצמו.
הסתכלות זו משנה לנו את ספירת העומר – ככל שאנו מתרחקים מהארת פסח ו'מתייאשים' מכך שהיא שייכת לנו באמת, כך מחלחלת בתוכנו ההבנה שאנו בעיקר מתקרבים לשבועות בו ה' מגלה לנו שאף-על-פי שאין ביכולתנו לעורר את ההארה בתוכנו, הוא רוצה ומאוד מעוניין לתת לנו אותה.
כך אנו עובדים יחד עם שתי סוגי הספירה – בפה אנו מתרחקים מהארת פסח ומתייאשים – יאוש טוב – מההצלחה שלנו להיות מוארים לבד, ובלב אנו מתקרבים לשבועות ומפנימים שה' מאוד מעוניין לתת לנו את ההארה שלו ועוד יותר – אותו בעצמו!
נזכה לגלות בתוכנו את ניצוץ משה-משיח, בו ה' בוחר וקורא על שמו את התורה – "זכרו תורת משה עבדי", ושכל ימי הספירה הבאים עלינו לטובה יהוו הכנה טובה לקבלתה בשמחה ובלי להחזיק טובה לעצמנו כלל.
