כאשר אדם רוצה לשמח את חברו ונותן לו מתנה או דבר טוב אחר - החבר שמח על שני דברים: ראשית החבר שמח על כך שהוא קיבל משהו טוב, ושנית החבר שמח מתשומת הלב, מכך שאוהבים אותו ורוצים בו. גם ה', כאשר הוא מעלה אותנו לארץ ישראל, ונותן לנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה - הוא רוצה שנשמח לא רק בכך שקיבלנו דברים טובים, אלא בעיקר נשמח בכך שהוא רוצה אותנו ושמח בנו.
בפרשת הביכורים כתוב "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". ה' נותן לך דברים טובים, אל תשכח מי נתן לך אותם. השמחה שבביכורים היא בעיקר השמחה הראשונה - השמחה בטוב שה' נותן לנו, אלא שצריך לזכור שה' נתן לנו את כל הדברים הטובים הללו, ולהודות לו.
אחר כך, בפרשת האבנים שבהר עיבל, שוב מדובר על השמחה בעבודת ה'. "וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלוקיך". השמחה בהר עיבל לא דומה לשמחה של הביכורים. אין שם משהו שה' נתן לנו ואנו שמחים בו, אלא אנו שמחים בכך שאנחנו עם של ה', והוא נותן לנו תורה ומצוות, וזה מה שאנו מביעים מיד בכניסה לארץ. כלומר ה' רוצה שלא נשמח רק בארץ וביבול שהוא נותן לנו, אלא נשמח בעצם זה שהוא האלוקים שלנו, והוא רוצה בקשר איתנו ונותן לנו תורה ומצוות. לכן יש מצווה מיוחדת לשמוח בהר עיבל לאחר שכותבים את כל התורה על האבנים.
לבסוף, הפסוק המפורסם ביותר לעניין השמחה בעבודת ה' מופיע בפרשתינו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". אפשר לפרש את הפסוק הזה בשתי צורות: א. כשהיה לך טוב לא עבדת את ה', לכן לא מגיע לך הטוב הזה. ב. בגלל שהיה לך כל טוב - לכן לא עבדת את ה'.
כלומר אם אדם מקבל משהו טוב מחברו או מהוריו, ושמח רק במה שהוא קיבל ולא שמח כלל על הקשר - זה לא יפה, וזה יכול להשכיח ממנו את הקשר, ובסופו של דבר לא יהיה לא קשר ולא דברים טובים. על האדם לא רק לזכור שה' נותן לו את הדברים הטובים ולשמוח בכך, אלא לשמוח בעיקר בכך שה' אוהב אותנו ורוצה בנו. לכן כתוב "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" - השמחה בה' צריכה להיות יותר מאשר השמחה ב'רוב כל' - בכל הדברים שאנחנו מקבלים מתוך הקשר עם ה'.
אם כן, בביכורים אנחנו שמחים בטוב שה' נותן לנו, אבל זוכרים שה' נותן לנו את הטוב הזה; בהר עיבל אנחנו שמחים בקשר עם ה', ובכך שהוא אוהב אותנו ונותן לנו תורה ומצוות; ובקללות כתוב גם לשמוח בטוב שה' נותן לנו, וגם לשמוח בכך שה' הוא האלוקים שלנו, אבל שהשמחה העיקרית תהיה בה', והשמחה בכל הטוב תהיה חלק מהשמחה בה'.
היחס בין ראש השנה לסוכות דומה ליחס בין השמחה בהר עיבל לשמחה בביכורים: בחג סוכות אנחנו שמחים בכל הטוב שה' נתן לנו, שהרי חג סוכות הוא חג האסיף, והוא זמן אחרון להביא ביכורים (בברכה). לעומת זאת בראש השנה אנחנו מתפללים רק על המלכת ה', ולא על הצרכים שלנו. אנחנו כאילו אומרים שעכשיו לא מעניין אותנו מה יהיה איתנו, אלא מעניין אותנו שה' הוא המלך שלנו, ושהוא ירצה שנהיה עבדים שלו. לכן גם כאשר אנחנו מתפללים על החיים שלנו, אנחנו לא מתפללים עליהם כי אנחנו רוצים בהם, אלא מתפללים שה' ירצה בהם - "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים".
לכן השמחה בראש השנה היא מכוסה ולא גלויה כמו בסוכות - "וגילו ברעדה". השמחה לא גלויה, אלא העבודה. אנחנו באים לפני ה' "אם כעבדים", ואומרים לו שאנו רוצים שהוא יהיה האדון שלנו. הוא יחליט מה טוב לנו ומה לא, והוא יחליט האם נחיה או לא. אנחנו אומרים רק שהוא האדון שלנו, ואנחנו מקבלים עלינו את מלכותו ברצון.
אחר כך, לאחר שאנחנו מדברים קודם כל על המלכת ה', ועל כך שה' הוא האדון שלנו, ואנחנו רוצים שהוא ירצה אותנו - לאחר מכן באה השמחה הגלויה בחג סוכות. כעת, גם כאשר אנחנו שמחים בכל הטוב שה' נותן לנו, זה לא בא על חשבון הקשר עם ה', אלא להיפך: זה חלק מהשמחה בה', שרוצה אותנו ונותן לנו את כל הטוב הזה.
