מי שרוצה לתאר בעיני רוחו את ירושלים בזמן הגאולה, יצטרך לתאר את ירושלים עם "עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה" (ישעיה ד ה). האור המתמיד המופלא הזה מעיד על השראת השכינה לנו ולכל באי עולם. "עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ".
אנו רואים את הפלא הזה במשכן. כך בפרשתנו: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר: כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה" (במדבר ט טו). אבל באמת זה לא כל כך פשוט, יש פה חיבור של שני קצוות רחוקים לכאורה זה מזה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
כך מגלה שלמה המלך את התמיהה הגדולה בעת חנוכת המקדש. "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א ח כז). בית המקדש הוא לא הבית שלנו שאנו מתפללים בו אל האלוקים. בית המקדש הוא בית שנמצאת בו שכינת ה', ואלוקים מזמין אותנו להתארח בביתו ולהתפלל יחד אתו. על זה שואל שלמה המלך: איך ייתכן שלבית המקדש ייכנס האלוקים, שהוא רם ונישא כל כך? הרי כל הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, כל היקום על כל מיליארדי הגלקסיות שלו ועל כל טריליוני הכוכבים שלו לא מספיק גדול להכיל את האלוקים. איך ייתכן אפוא שהוא ייכנס לבית המקדש, שהוא יהיה ביתו?
אפילו נבוכדנצר הרשע מבין קצת את גודלו העצום של האלוקים ואומר: "וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין, וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא וְדָיְרֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ" (דניאל ד לב). כל דיירי העולם לא נחשבים מולו. כרצונו הוא עושה בכל צבא השמים ובכל דיירי הארץ, ואין מי שיוכל למחות ולומר לו מה עשית. אם כן, איך ייכנס ה' לתוך בית של בשר ודם?
התשובה לשאלתו של שלמה היא שאלוקים, בניגוד לאדם, יכול להחליט שהוא שם את עינו ואת לבו בבית המקדש. "הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". מהמקום הזה התפילות עולות אל ה' לשמים: "וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ".
השאלה הזאת של שלמה והתשובה בצִדה חייבת להישאל בכל פעם שעוסקים בקדושה כל כך עליונה. חייבים להבין שזה לא מובן מאליו שאנחנו יכולים בכלל לדבר אל האין-סוף. חייבת להיות שאלה על כך, ואחר כך לבוא התשובה. וזה מה שאמרו חז"ל: "וְכַן שְׁנֵי כְתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה עַד שֶׁיָּבֹא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְיַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם". שזו המידה השלוש-עשרה משלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. והיא משמשת בעיקר את כל נושא השראת השכינה במשכן ובמקדש.
הפעם הראשונה שחכמינו דרשו את המידה הזאת מתייחסת לסתירה לכאורה בין מה שנאמר בסוף ספר שמות לבין מה שנאמר בסוף פרשת "בהעלותך". בסוף שמות נאמר: "וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה֔' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד" (שמות מ לד). ואילו בסוף פרשת "נשא" נאמר: "וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו" (במדבר ז פט).
הרי שני כתובים המכחישים זה את זה בשאלה האם משה נכנס לאוהל מועד או לא. בא הכתוב השלישי ומכריע בניהם ואומר שמשה לא יכול להיכנס לאוהל מועד בשעה ששכן עליו הענן. "כִּֽי שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה֔' מָלֵ֖א אֶת הַמִּשְׁכָּֽן". אבל בשעה שהענן זז מההיכל ועבר לקודש הקדשים – היה יכול משה להיכנס להיכל, לאוהל מועד.
גם במקדש הראשון לא יכלו הכהנים להיכנס לבית המקדש. "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'". שלמה מתפלל אל ה' כ"ד תחינות כדי שיוכל להיכנס לבית המקדש, ואת הרשות לזה הוא מקבל רק אחרי שהוא מזכיר את חסדי דוד הנאמנים.
שני השלבים הללו בגישה אל הקודש הם הכרחיים. קודם חייבים להבין שה' גדול מעל כל אלוהים. אין-סוף ברוך הוא. ואחר כך מבינים שהוא זה שמרשה לנו להיכנס אליו. וכשמבינים שזו רשות מיוחדת, נכנסים בחיל וברעדה, ובשמחה שאין למעלה ממנה על הזכות המופלאה הזאת.
לפי זה, איך נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים שנמצא שם הענן? שנאמר: "כי בענן אראה על הכפורת". ובאמת בגמרא (יומא ד ע"ב) מספר רבי זריקא כי רבי אלעזר הקשה שני כתובים זה על זה. כתיב "וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה֔' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן". וכתיב "וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד יח). עונה רבי אלעזר: "מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה והביאו בענן". דבי רבי ישמעאל מסבירים אחרת: "נאמר כאן 'בתוך' ונאמר להלן 'בתוך', 'ויבאו בני ישראל בתוך הים'. מה להלן שביל, דכתיב 'והמים להם חמה' - אף כאן שביל".
התשובה לשאלה של רבי זריקא עונה גם על השאלה איך הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים שבו היה הענן ביום הכיפורים, שהרי בקודש הקדשים היה הענן. שנאמר "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז ב). התשובה, לפי רבי אלעזר, צריכה להיות שאלוקים לוקח את הכהן הגדול ומביאו לתוך הענן בקודש הקדשים. מתרחש כאן משהו אלוקי לגמרי. לפי רבי ישמעאל הקב"ה עושה לכהן הגדול שביל בתוך הענן בקודש הקדשים.
מקום נוסף שבו חכמינו מדברים על שני כתובים המכחישים לכאורה זה את זה הוא בדיבור ה' לעם ישראל. פסוק אחד אומר: "אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם" (שמות כ יט). ופסוק שני אומר: "וַיֵּ֧רֶד ה֛' עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר" (שמות יט כ). האם הדיבור היה מהשמים או מהר סיני?
"כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? הכריע השלישי 'מִן־הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת־קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל־הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת־אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ' (דברים ד לו). דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהן מן השמים, וכן הוא אומר: 'ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו'" (תהלים יח י. מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ט. כדאי לשים לב שרבי ישמעאל לשיטתו ביומא ד ע"ב).
גם על הדיבור של ה' למשה בבית המקדש יש "שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם". כך מביא רש"י (במדבר ז פט) את דברי חז"ל ששואלים. "כתוב אחד אומר: 'וידבר ה' אליו מאהל מועד' (ויקרא א, א), והוא חוץ לפרכת. וכתוב אחד אומר 'ודברתי אתך מעל הכפרת' (שמות כה, כב) שהוא בקודש הקדשים. בא השלישי והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפורת. שנאמר בסוף פרשת הנשיאים: 'וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו'" (במדבר ז פט).
גם בקניית מקום המקדש ובשייכותו אנו מוצאים שני כתובים המכחישים זה את זה ושלישי שמכריע. כך שאלו חז"ל על מקום המקדש, האם הוא שייך לכל השבטים, דכתיב: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם". או שהוא של שבט אחד, דכתיב: "באחד שבטיך". בא הכתוב השלישי והכריע. "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות". והלא לא נקנה אלא בחמישים שנאמר "ויקן דוד את הגורן והבקר בכסף שקלים חמשים"? מה תלמוד לומר "שש מאות"?
"אלא שהיו דמיו שש מאות זהובים ונתן חמשים מכל שבט ושבט. נמצא משלו חמשים לבד על שבט יהודה ונמצא שני כתובים כאחד, 'באחד שבטיך' ו'מכל שבטיכם'" (ועיין עוד בפסיקתא זוטרתא ויקרא מו: ובילקוט שמעוני תורה פרשת בא רמז קצד).
החצי הראשון של הפרשה מדבר על השראת שכינה בישראל ועל הנסיעה הפלאית של עם ישראל לארץ ישראל. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". הפרשיות הללו מופרדות בנו"נים הפוכים מהפרשות שלפניהן ושלאחריהן. כי מיד אחרי העלייה הגדולה יש נפילה גדולה מאוד של עם ישראל, שמתחילה במתאוננים.
כל מי שקורא את הפסוקים על התלונות שמתחילות את הנפילה רואה שהתורה לא פירטה על מה הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים. כנראה שזה לא משנה. העם מחפש על מה אפשר להתלונן – ומתאוננים. העיקרון הזה מסביר את דבריו התמוהים של משה שאומר לקב"ה: אין לך יכולת להשביע את רצונם של בני ישראל. "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?" (במדבר יא כב).
התשובה של ה' מעמידה את משה בקושיה גדולה. "הֲיַד ה' תִּקְצָר?". ובאמת, האם משה רבנו בשאלתו באמת חשב שיד ה' תקצר? משיב על כך "אור החיים" הקדוש, שמשה חשב כי אי-אפשר להשביע את רצונו של מתלונן. גם אם תיתן לו את כל העולם, הוא ימצא סיבות להתלונן. "כי לא יסתפקו כולם במין בשר הניתן להם ותרעומתם עומדת לעד" ("אור החיים" על במדבר פרק יא פסוק כג).
במציאות כזאת מובן הכעס הגדול של ה' על ישראל: "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". מובן גם רפיון הידיים המבהיל של משה שאומר: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".
אי-אפשר להתמודד עם בכיינות ועם עין רעה שרואה בכל דבר כאילו הוא רע. התכונה הרעה הזאת מתפשטת ומגיעה בסופו של דבר למרים ולאהרן, שמתלוננים על משה רבנו בעצמו ורואים בו את הצד השלילי במקום לראות את הצד החיובי. ה' כועס עליהם והם מקבלים צרעת. העין הרעה ממשיכה להתפשט ומגיעה למנהיגי ישראל המרגלים, שמרגנים באהליהם ואומרים: "בְּשִׂנְאַ֤ת ה' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ". תכלית יציאת מצרים הייתה להשמידנו כיוון שה' שונא אותנו, והמצרים כנראה לא היו מספיק רעים בעיניו. לכן הוא מביא אותנו לארץ ישראל.
חכמינו אמרו שהקלקול של העין הרעה והדיבור הרע הוא נורא מכל. הקב"ה לא יכול לסבול אותה. "ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם". ולכן "אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - כאילו כפר בעיקר". ולהבין כמה קשה דיבור מקולקל: "תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים" (ערכין טו ע"ב).
התיקון לקלקול הקשה הזה מגיע מכל מי שעוסק בגאולתם של ישראל, והוא מחייב את כולנו. כך אומרת המשנה: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע" (אבות ה יט).
אחרי הלימוד שמשה רבנו לומד בסנה, הוא הופך להיות בעל עין טובה שאין כדוגמתה. הוא מצליח ללמד על ישראל זכות אחרי חטא העגל ואחרי חטא המרגלים. הוא מגן על כלל ישראל אחרי חטא קורח, הוא מוסר נפש בשבילם ואומר: "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". מסתכל בעין טובה ומובילם אל הארץ הטובה.
גם דוד המלך מופלא בתחום הזה. חייו התחילו בנידוי גדול ממשפחתו. "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהילים סט ט). גם כשהוא בא להציל את ישראל מיד גוליית, אחיו רואה בו רק רע: "וַיִחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ" (שמואל א, יז כח). לא יאומן. גם חמיו שאול רודף אחריו ורוצה להרוג אותו, ודיירי הזיפים עוזרים לו לתפוס ולהרוג את דוד. "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד: בְּבֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ".
במקום לבכות, דוד מלא ברכות לה'. ובגמרא (ברכות ז ע"ב) תמהו למה דוד אומר מזמור כשבנו מורד בו. אבל באמת אפשר לשאול את השאלה הזאת כמעט על כל חיי דוד, איך הוא שר ולמה הוא לא מקונן: "'מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ'. קִינָה לְדָוִד מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב. קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ, שָׂמַח. אַף כָּאן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, 'הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ', הָיָה עָצֵב. אָמַר, שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, דְּלָא חַיִיס עָלַי? כֵּיוָן דְּחָזָא דְּאַבְשָׁלוֹם הוּא, שָׁמַח, מִשּׁוּם הָכִי אָמַר, 'מִזְמוֹר'". חייבים להודות שזה כישרון מיוחד להסתכל על המציאות בעין טובה ולומר שירה במצב כל כך קשה שבו המלך האב צריך לברוח מבנו שמורד בו.
חכמים לא הסתפקו בכך שהם היללו את דוד. הם אמרו לנו שכל אדם חייב לאמץ את העין הטובה. "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה" (ברכות סב). וכל מי שאומר כי מודים לה' רק על הטוב – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. כך למדו חכמינו בגמרא (ברכות ד ע"ב): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אֲבִינָא: כָּל הָאוֹמֵר 'תְּהִלָּה לְדָוִד' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא". זה הפרק שבו דוד פותח ואומר: "אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהילים קמה). מי שרוצה במלכות בית דוד באמת, מי שרוצה בגאולה באמת צריך לקרוא את ספר תהילים ולאמץ לעצמו את המחשבות הטובות של דוד, את הדיבור שלו ואת העין הטובה שלו.
חכמינו אומרים שדוד המלך הפך את עם ישראל מעם של צדיקים רכלנים לעם שמסתכל בעין טובה ומדבר טוב ומנצח. "אָמַר רַבִּי אַבָּא בַר כַּהֲנָא, דּוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד כּוּלָן צָדִיקִים הָיוּ וְעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ בָּהֶם דִּילְטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִין לַמִלְחָמָה וְהָיוּ נוֹפְלִין וְהוּא שֶׁדָוִד אוֹמֵר, (תהלים נז) 'נַפְשִׁי בְתוֹךְ לְבָאִים אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם'. נַפְשִׁי בְתוֹךְ לְבָאִים זֶה אַבְנֵר וְעֲמָשָׂא. שֶׁהָיוּ לְבָאִים בָּתּוֹרָה. אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים - זֶה דוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל, שֶׁהָיוּ לְהוּטִים אַחַר לָשׁוֹן הָרָע. בְּנֵי אָדָם שִׁינֵיהֶם חֲנִית וְחִצִים - אֵלּוּ בַעֲלֵי קְלִיעָה, כִּדִּכְתִיב, (שמואל א כג) 'הַיַסְגִרוּנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ הַיֶרֶד שָׁאוּל' וְגוֹ'. וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָה - אֵלּוּ הַזִּיפִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים נד) 'בְּבֹא הַזִּיפִים וַיֹאמְרוּ לְשָׁאוּל' וְגוֹ'. בְּאוֹתָה שָׁעָה אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה שְׁכִינָתְךָ לֵירֵד בָּאָרֶץ סַלֵק שְׁכִינָתְךָ מִבֵּינֵיהוֹן. הַדָא הוּא דִכְתִיב, (שם נז) 'רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ'. אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶן דִּלְטוֹרַיָא הָיוּ יוֹרְדִין לַמִלְחָמָה וְנוֹצְחִין. הוּא שֶׁעוֹבַדְיָהוּ אָמַר לְאֵלִיָהוּ, (מ"א יח) 'הֲלֹא הוּגַד לַאֲדֹנִי אֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַהֲרוֹג אִיזֶבֶל אֶת נְבִיאֵי ה' וְגוֹ'. וַאֲכַלְכֶּלֶם לֶחֶם וַמָיִם'. אִם לֶחֶם לַמָה מַיִם וְאִם מַיִם לַמָה לֶחֶם? אֶלָּא מְלַמֵד שֶׁהָיוּ הַמָּיִם קָשִׁין לוֹ לְהָבִיא יוֹתֵר מִן הַלֶּחֶם. וְאֵלִיָהוּ מַכְרִיז בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל 'וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה'' וְכָל עַמָא יָדְעִין. וְלָא מְפַרְסְמִין לְמַלְכָּא". כך שינה דוד את דרכם של הצדיקים הרכלנים לצדיקי אמת שרואים טוב ומדברים טוב ולבסוף מנצחים את אויביהם. "וַיְדַבֵּר דָּוִד לה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב כב א).
אחרי דוד, שבנה את מלכות ישראל, אנו רואים גם את רבי עקיבא מלמד אותנו כיצד להביא גאולה דרך העין הטובה המיוחדת שלו. גם הוא מלמד את עם ישראל לאחוז במידה הזאת. "אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר, 'כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב'". כל מה שעושים מן השמים, לטוב עושים. והגמרא מביאה מעשה מפורסם: "כִּי הָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, וַהֲוָה בַּהֲדֵיהּ חַמְרָא וְתַרְנְגוֹלָא וּשְׁרָגָא. מָטָא הַאי דּוּכְתָא, בָּעָא אוּשְׁפִּיזָא, וְלָא יְהָבוּ לֵיהּ. אָמַר, 'כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב'. אָזַל בָּת בְּדַבְּרָא. אָתָא אַרְיֵה אַכְלֵיהּ לְחַמְרֵיהּ. אָתָא שׁוּנְרָא אַכְלָה לְתַרְנְגוֹלָא. אָתָא זִיקָא כַּבְיָהּ לִשְׁרָגָא. אָמַר, 'כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב'. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אָתָא גַּיְסָא שַׁבְיֵהּ לְמָתָא. אָמַר לְהוּ, הַיְנוּ דְּאַמְרִי, 'כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב'".
רבי עקיבא הלך בדרך עם תלמידיו והיו אתו חמור, תרנגולת ונר דולק. ביקש להתארח בעיר מסוימת ולא נתנו לו. הלך וישן בסביבות העיר. בא אריה וטרף את החמור, חתול טרף את התרנגול ורוח כיבתה את הנר. אמר באותה שעה: "כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב". בלילה באו גייסות רומאים והחריבו את העיר, אמר לתלמידיו ראו כמה חסד גמל אתנו הקב"ה שגירשו אותנו מהעיר, שנטרפו החמור והתרנגול וכבה הנר, כך ניצלנו מהגייסות.
וצריך לדייק כי אנשי העיר שגירשו את רבי עקיבא נענשו, כי מבחינתם עשו רע. רבי עקיבא בחר בכל חייו לראות איך מפיקים מכל דבר את הטוב. להסתכל על הצד האלוקי שבכל דבר. המשנה אומרת שזו לא חסידות של רבי עקיבא בלבד, זו חובה במסגרת "ואהבת את ה' אלוקיך – בכל מאדך".
את הדרך הזאת ממשיכים כל גדולי ישראל שעוסקים בגאולה, ובראשם האר"י הקדוש "הנה צריך האדם בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקו בתורה, או כשמתפלל התפלה, להיותו שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב". וזה פירוש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". שהיית צריך לשמוח בעבודת ה' כאילו יש לך במצווה זו את הכול. והיה אומר על העצבות שהיא מידה מגונה מאוד, "ובפרט הרוצה להשיג חכמה ורוח הקדש, ואין דבר גורם מניעת ההשגה, אפי' אם יהיה ראוי אליה, כמו מדה של העצבות" (שער רוח הקודש דף ח עמוד ב).
כך מלמד אותנו הנביא זכריה איך בונים את ירושלים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'".
מי שרוצה ללכת בדרכו של מרן הרב אליהו זצוק"ל, חייב לקבל על עצמו לראות דברים בעין הטובה, לחשוב מחשבות טובות. לדבר רק דיבור טוב. כך ממשיכים את דרכיהם של אבות האומה. כך מנצחים את כל השונאים והאויבים. כך בונים את ירושלים. כך בונים את בית המקדש. כך מביאים גאולה לעולם. אמן ואמן.
