בתחילת הפרשה מסביר רש"י, שמשה רבנו כינס את בני ישראל ביום מותו על מנת להכניסם בברית. נשאלת כאן השאלה: הרי עיקרה של הברית כתובה בפרשת 'כי תבוא', כפי שכבר מוזכר בחז"ל, על הברית שהקב"ה כרת עם כלל ישראל בערבות מואב, מלבד הברית אשר נכרתה בסיני. אם כן, לצורך איזו ברית הוצרך משה לכנסם שוב?
אומר ה'אור החיים' הקדוש, שבברית זו יש חידוש שלא היה בברית הקודמת. בברית הקודמת משה רבנו אמר לכלל ישראל שידעו שכל המאורעות הם לפי מעשיהם – אם עם ישראל ילך בדרכה של תורה תהיה סייעתא דשמיא בכל התחומים, אך אם ילכו בשרירות ליבם תבואנה צ"ט הקללות הכתובות בפרשת 'כי תבוא'.
בפרשת 'נצבים' משה רבנו מכניס מימד חדש, מימד של ערבות, כפי שאומרים חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". את יסוד הערבות הם קיבלו על עצמם לאחר שנכנסו לארץ, לאחר שקיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל. ומהי הערבות? הערבות היא אחריות של כל אחד מישראל על חברו, ואם הוא יכול למחות בפני חברו ולמנוע ממנו עשיית חטא ולא עושה זאת, הוא נענש על אי המניעה. זו סגולתה של ארץ ישראל שיכולה לאחד את עם ישראל מפרטים בודדים לחטיבה לאומית אחת. עד שלא קיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל, לא היה מושג של ערבות.
וכאן נוסף הענין של "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". דהיינו, אדם שחוטא בסתר, אי אפשר להעניש על כך את האחרים שהרי אינם יודעים, אך ב"נגלות", במקרים שיש ביד אחרים להוכיח ולמנוע את העבירה והם אינם עושים זאת, הם נענשים על כך.
המדרש בספר 'שופטים' שואל : מדוע עמ"י, כשיצא למלחמה נגד הנבלה שנעשתה בפילגש בגבעה, ניגף פעמיים, הרי הם עשו דבר נכון ?! מסביר המדרש, שהקב"ה אמר 'בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם אתם מוחים?' עצם המחאה על הנבלה – נכונה, אך כאשר יש ענין יותר חמור שגם עליו היה להם למחות ולא מחו, כשהעשן של פסל מיכה היה מתערב עם עשן המערכה וכולם היו 'סובלניים' ו'מתחשבים בזולת', זהו עיוות.
מכאן אנו לומדים, שגם אם מוחים על דבר מסוים, אך לא מוחים על משהו שהוא יותר חמור, המחאה הופכת לקטרוג.
לעיתים אנו עדים לכך שהציבור בצדק מתעורר למחות על עוולות מסוימות, אך אם באותה שעה מתרחש דבר חמור יותר, ואין מוחים על כך אף אם מוחים על דברים אחרים, המחאה הזאת נחשבת לקטרוג והקב"ה בא בתביעה גם על זה. לכן יש לדעת, שתמיד יש לפעול בפרופורציה נכונה, לדעת מהו הדבר החשוב ביותר שעליו יש למחות בראש ובראשונה, ורק אח"כ למחות גם על דברים פחות חשובים ומהותיים.
רק על ידי חיזוק ההתיישבות והאחיזה בכל מרחבי ארצנו נזכה לשלום אמת ולביטחון.