"תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה" (סנהדרין כ ע"ב). ודווקא בסדר הזה (רמב"ם מלכים א א). פרשיות התורה שאנחנו קוראים בשבועות הללו הן בדיוק באותו סדר. "שופטים" עוסקת במינוי מלך, שופטים ושוטרים, נביא וכל זרועות הממלכה. "כי תצא" עוסקת במחיית עמלק ובקלקול הפנימי שהוא מביא. "כי תבא" מדברת על הבאת המעשרות והביכורים למקדש, "ושמחת בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ", ועוברת למצווה המיוחדת של תרגום התורה להפצה בין האומות בשבעים לשון. ממש בית המקדש.
הופעת עמלק קשורה לכל הקלקולים שנמצאים בפרשת "כי תצא", אונס, מפתה ומוציא שם רע. אשת יפת תואר שמביאה ל"שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה". שמביאה ל"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה". שמביאה ל"כִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת". ועל כך אומר רש"י בשם התנחומא: "אם שקרת במדות ובמשקלות - הוי דואג מגרוי האויב" – זהו עמלק.
רבי יוסף חיים זיע"א, הבן איש חי, שיום ההילולא שלו חל השבוע, המשיל את הופעת עמלק לכפרי שהתארח בבית אחיו העשיר. בחדר שישן בו הכפרי הייתה מוצבת מַרְאָה, ואולם הכפרי לא ידע את טיבה והתפלא לראות בה אדם לא מוכר הנמצא בחדרו. בצהריים שאל העשיר את אחיו הכפרי למה הוא עצוב וכועס. השיב הכפרי כי בחדרו יש מישהו מאוד מאוד עצבני וכעוס, והוא לא מבין על מה הכעס.
הבין העשיר במה מדובר ואמר לאחיו: דע לך שהאיש שבחדר שלך מתפייס בקלות. תחייך אליו ותראה שהוא לא יכעס עוד. החליט הכפרי להאיר פנים לאיש שבחדרו, ובאמת ראה שהאיש הכועס הזה החל להאיר פנים, לשחוק ולחייך.
עמלק הוא המראה שלנו. אם אנחנו מרמים במסחר; אם יש בנו אונס ומפתה ומוציא שם רע; אם אנחנו ברפידים וברפיון ידיים; אם שואלים "היש ה' בקרבנו אם אין" – "ויבוא עמלק".
עם זאת, אומר הבן איש חי, עמלק זה לא ממש אתה כמו במשל. החולשה שלך מביאה את עמלק, אבל הוא באמת הרבה הרבה יותר רע. משהו אחר לגמרי. רבי יוסף חיים זיע"א כותב כי חשוב מאוד להבין את דרכי הפעולה של היצר הרע שלנו אל מול הרע של עמלק במיוחד בימים אלו, על מנת שנוכל לתכנן נכון את צעדינו לקראת העתיד, וכך הוא כותב:
"עתה קודם ביאת המשיח מוכרח להיות שני מהלכים שהם כנגד רגל ימין וכנגד רגל שמאל. והאדם צריך לשקול בפלס במחשבתו וחכמתו את שני מהלכים אלו, הן של הימין הן של השמאל. שלא ילך בהם כאשר ישאנו הרוח, אלא יביט את הנולד ויתבונן להיות מהלכו כראוי. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך'. כי תחלה חשבתי שהתבוננתי במחשבתי על דרכי קודם הילוכי בהם. ועל ידי כך 'אשיבה רגלי אל עדותיך', שלא אכשל באיזה דבר" (בן איש חיל ב, שיחה לשבת שובה א).
מצד אחד יש התחזקות גדולה של טהרה בעולם, "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ"; "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ"; "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם"; "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". מצד שני יש התגברות חיצונית של הטומאה, שמנסה להפריע לצמיחת הקדושה בישראל ובעולם.
התגברות הקדושה היא פנימית, ולכן היא מתוארת כמילת הלב והחלפת לב אבן בלב בשר. התגברות הטומאה היא חיצונית, והיא מנסה לייאש את האדם מלהמשיך בתהליך הצמיחה והגאולה. אבל הצמיחה היא פנימית, ולכן הטומאה לא מצליחה אלא אם כן היא תצליח לייאש את האדם או את עם ישראל.
אומר הבן איש חי, כי הקליפה הזאת שמנסה לעצור את הקדושה היא קליפת עמלק שמנסה לעצור את תהליך הגאולה גם במהלכים גשמיים וגם באמצעים רוחניים. וכשמתבוננים רואים כי עמלק מתעורר בכל פעם שעם ישראל מתחזק בדרכו להיות "עם גדול", כפי שה' הבטיח לאברהם. כשאומרים "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו", מתכוונים ליצר הרע של עמלק שמופיע בכל זמן שעם ישראל הולך וגדל.
עשיו מופיע לראשונה על במת ההיסטוריה כשנולד יעקב. כשיעקב הולך לבנות את בית ישראל, רודף אחריו אליפז (סבא של עמלק) להורגו. כשעם ישראל יוצא ממצרים ומתעתד לקבל תורה, בא עמלק להילחם וקופץ לאמבטיה רותחת – העיקר להשמיד את ישראל ולשבור את מעמדם בעיני שאר העולם. כשישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל דרך ערד – הוא נלחם לעצור אותם ומצליח זמנית. כשמלכות ישראל קמה בימי שאול ודוד – בא אגג העמלקי להילחם בישראל, ושאול לא ממש מצליח להשמיד אותו.
כשעם ישראל הולך להקים את הבית השני – בא המן האגגי להשמיד, להרוג ולאבד. כשמדינת ישראל בדרכה לקום – בא היטלר להשלים את מלאכת המן. ועכשיו באה אירן ומכריזה שהיא לוקחת על עצמה את תפקידו של המן – אין זה כי אם משהו גדול שעומד להגיע לישראל.
כיוון שעמלק הוא ראשית גויים, הוא משפיע רע על אחרים. כך אנו רואים כי בתחילת הקמת הבית השני, התנגדות הסנבלטים לבניין ירושלים מתעצמת במקביל להתחזקות ישראל ובניין ירושלים. הם מעלילים עלילות בפני דריווש, מתחברים למשפחות של הכהן הגדול, משלמים לעשירי יהודה ושוכרים נביאי שקר – הכול בשביל לרפות את ידי נחמיה ובוני ירושלים.
הרע שמתלבש בעם ישראל בתקופת בניין הבית השני הוא גם רע רוחני. כשהיהודים חוזרים לארץ ישראל הם מביאים אִתם הרבה קלקול רוחני. "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם". חילולי שבת, נשים נוכריות, עושק. הגמרא מספרת על מאמץ רוחני גדול שעושה עזרא הסופר להשבית את היצר הרע. מאמץ שנושא פירות ובסופו הוא מכרית את יצר הרע של העבודה זרה מישראל.
גם נחמיה מצליח. למרות כל ההתנגדויות הוא לא סוטה מדרכו, ולבסוף נבנית חומת ירושלים. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת" (נחמיה ו טז). כך הם נעלמים מהמפה.
כך קורה לפרעה שרואה את עם ישראל מתעצם. כשבא משה ואמר "פָּקֹד פָּקַדְתִּי", הוא מכביד את העבודה ולא נותן לפועלים היהודיים תבן. דתן ואבירם מתחילים לארגן מרד מול משה. כל עלייה של עם ישראל גורמת לפרעה להעלות עוד את רף הקושי שהוא מקשה. פרעה מתעצם בעקשנות, משה לא מוותר, ובסופו של דבר פרעה וחילו טובעים בים וישראל ממשיכים בדרכם.
המאבק הזה הוא לא רק מאבק גשמי. כשישראל ממשיכים להתקדם ומנצחים את סיחון ועוג, שולפים הרעים את נשק יום הדין – הנשק רוחני. בתחילה קושרים בלעם ובלק קשר לקלל את ישראל, וכאשר הדבר לא עולה בידם הם מקריבים את בנות מדיין מתוך מטרה להחטיא את ישראל, ולרגע נראה כאילו הם מצליחים.
חכמי הקבלה אמרו כי בלעם ובלק ביחד מכילים את חלקי השם של עמלק. "עם" מבלעם ו"לק" מבלק. ללמדך שגם הרע של החטא המנסה לקלקל את ישראל - שורשו בעמלק.
הרוע הרוחני שמנסה להכשיל את ישראל נקרא יצר הרע "צפוני". והגמרא אומרת, כי הרוע הזה הצליח להחריב את בית המקדש הראשון והשני. "אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי" - שֶׁנָּתַן אֶת עֵינָיו בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְהֶחֱרִיבוֹ, וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ. "וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן" - שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי וְהֶחֱרִיבוֹ, וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ.
"וְעָלָה בָאשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ" - שֶׁמַּנִיחַ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמִתְגָּרֶה בָהֶן בְּיִשְׂרָאֵל. "כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת" - אָמַר אַבַּיֵי, וּבְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹתֵר מִכֻּלָּן.
הרוע הזה מחפש דווקא את עם ישראל ודווקא את תלמידי החכמים, כשם שהוא מחפש את בתי המקדש, והגמרא מביאה על כך מעשה: "כִּי הָא מַעֲשֶׂה דְּאַבַּיֵי, שַׁמְעֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּקָאָמַר לְהַהִיא אִיתְּתָא, לְמָחָר נִיקְדוֹם וְנֵיזוֹל בְּדוּכְתָּא פְלָן, אָמַר, אֵיזִיל אַפְרְשִׁינְהוּ מֵאִיסוּרָא. אָזַל בַּתְרַיְיהוּ תְּלָתָא פַּרְסֵי בְאַגְמָא, כִּי הֲווּ פָּרְשֵׁי מֵהֲדָדֵי, שַׁמְעִינְהוּ דְּקָאָמְרֵי, אוֹרְחִין רְחִיקָא, וְצַוְותִין בְּסִימָא, אָמַר אַבַּיֵי, אִי מַאן דְּסָאנֵי לִי הֲוָה, לָא הֲוָה מָצֵי לְאוּקוּמֵיהּ אַנַפְשֵׁיהּ. אָזַל תָּלָה נַפְשֵׁיהּ בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא, וַהֲוָה קָא מִצְטַעֵר. תַּנָּא לֵיהּ הַהוּא סָבָא, כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ - יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ".
אביי שמע מישהו שאומר לאשה שאיננה אשתו: מחר נלך בדרך ביחד מעיר לעיר. אמר אביי: אם שניהם ילכו יחד בדרך מבודדת הם יחטאו, אלך אחריהם ואמנע אותם מאיסור. הלך אחריהם שלוש פרסאות בדרך עד שהגיעו לפרשת דרכים ונפרדו ללא חטא. אמר אביי לעצמו: אם אני הייתי במקום האיש הזה – הייתי חוטא. הלך וישב בצער על פתח הדלת עד שבא זקן אחד ואמר לו: אל תצטער. היצר הרע שלך לא מעיד על קטנותך, "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ - יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ".
מסביר הבן איש חי, כי באמת תלמיד חכם משתדל להתנקות מהיצר הרע, מהתאוות ומרדיפת הבצע, ועם השנים הוא מצליח להתנקות. כמו שאמר דוד המלך "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהילים פרק קט כב בבא בתרא יז ע"א).
אבל הטומאה החיצונית מנסה לטמא, לקלקל ולהחטיא בעיקר את הצדיקים הגדולים. לכן היה הכהן הגדול נזהר ביותר בליל כיפור שלא לנמנם אפילו רגע אחד. וכך הביא רבי חיים ויטאל בשער הכוונות (דרושי יום הכיפורים הקדמה) על האר"י הקדוש: "גם היה נוהג מורי ז"ל להיות ניעור כל ליל יוה"כ ועוסק בתורה. ונלע"ד הטעם הוא כדי שלא יראה קרי בליל יוה"כ ח"ו".
הקרי הזה לא בא מחמת תאווה שקיימת אצל האר"י הקדוש או הכהן הגדול ביום הכיפורים. היא באה מהס"מ בכבודו ובעצמו. "לכן נוהגים ליל יוה"כ אחר ערבית לומר ד' מזמורים ראשונים דספר תהילים כי יש בהם ש"י תיבות שהם קרי, ובר"ת וס"ת של אלו המזמורים עם ד' כללות הם מנין סמא"ל ויכוין ע"י ר"ת וס"ת להשליך מעליו סמא"ל כי מצדו בא הקרי" (מחברת הקודש). וכשאדם נזהר בליל כיפור מנמנום כדי שלא יחשוב מחשבות ניאוף – גם הס"מ לא יכול להידבק בו.
כמו שראינו אצל פרעה, שבתחילה הוא מתגבר והולך ולבסוף הוא נופל, כשם שראינו בימי בית שני, שבתחילה האויבים התגברו והלכו ולבסוף נפלו, כך יהיה בגאולה העתידה. וכך מספרים לנו כל הנביאים, כי אלוקים מעביר את רוח הטומאה מן הארץ "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם". כך מלמדת הגמרא (סוכה נב ע"א), שלעתיד לבוא יהיה מספד גדול על שחיטת היצר הרע וביטולו מן העולם.
"כִּדְדָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְרַבִּי אִלָעִאי, לֶעָתִיד לָבֹא מְבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֵּצֶר הָרַע וְשׁוֹחֲטוֹ בִפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים. צַדִּיקִים - נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, רְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. הַלָּלוּ בוֹכִין, וְהַלָּלוּ בוֹכִין. צַדִּיקִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים, הֵיאַךְ יָכוֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר הַגָּבוֹהַּ הַזֶּה?! רְשָׁעִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים, הֵיאַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּעֲרָה הַזֶּה?! וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (זכריה ח) "כִּי יִפָּלֵא בְעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה וְגוֹ' גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא".
לכאורה היה צריך יצר הרע להיראות בעיני הצדיקים כמו חוט ובעיני הרשעים כמו הר. שהרי הגמרא אומרת שיצר הרע בתחילתו הוא קטן, וככל שמוותרים לו יותר הוא הופך להיות אורח ובן בית ובעל הבית. "אָמַר רַבִּי אַסִי, יֵצֶר הַרָע, בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל בּוּכְיָא, וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ה) 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, וְכַעֲבוֹת הַעֲגָלָה חַטָּאָה'".
ומסביר הבן איש חי, כי היצר הרע הפנימי באמת מתבטל והולך עם השנים ועם העבודה הרוחנית. אבל ההתנגדות החיצונית רק הולכת ומתגברת ככל שהאדם הולך וגדל. וחייב אדם להבין את שני המהלכים של שני היצרים הרעים הללו, שכל אחד מהם פועל בדרך הפוכה. ובמיוחד בדור של ימות המשיח, שעם ישראל מתעצם והולך מבפנים והיצר הרע הולך ומתעצם מבחוץ. אפשר לראות חטאים ולא להבין שהם חטאים שבאו מבחוץ וסופם כליה. כשמבינים את היסוד החשוב הזה יודעים איך להתייחס אל הרע ואל החוטאים.
כתב הבן איש חי כי צריך ללמוד על שני הכוחות הללו "עתה קודם ביאת המשיח" (בן איש חיל ב, שיחה לשבת שובה א). כיוון שחז"ל לימדו אותנו ש"בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו' ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת. בית וועד יהיה לזנות" וכו' (סוף מסכת סוטה). תהליך של ירידה רוחנית גדולה שראינו במו עינינו. ובמסכת סנהדרין (צח ע"א): "אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שמתמעט והולך - חכה לו, שנאמר ואת עם עני תושיע וגו'. אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר - חכה לו, שנאמר "כי יבא כנהר צר רוח ה' נססה בו", וסמיך ליה "ובא לציון גואל".
עד כדי כך ירבו הצרות הרוחניות, עד שהגמרא מביאה את דברי עולא שאומר "ייתי ולא איחמיניה וכן אמר רבה ייתי ולא איחמיניה. רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". עולא ורבא מפחדים שזכויותיהם בלימוד תורה לא יגנו עליהם בעת הצרות הגשמיות והרוחניות של ימות המשיח. לעומתם אומר רב יוסף: שיבוא, ואני מוכן לשבת בצל הגללים של החמור שלו.
למה רב יוסף לא מפחד? כי הוא יודע שכל החטאים הללו שבאים על עם ישראל הם לא מהם. "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" – הכול זה מטומאת אומות העולם שמנסות לטמא אותם ולקלקל אותם. זאת הסיבה שבגללה ביום הכיפורים, יום שבו מסלקים את רוח הטומאה הגדולה הזאת, מעבירים את כל החטאים לשעיר שלוקח אתו את כל חטאי ישראל. בא לומר כי כל החטאים הללו שייכים לו ולא לעם ישראל.
שהרי אם יבוא יהודי מרוסיה לפני בית-דין של מעלה, וישאלו אותו למה הוא אכל דברים שאינם כשרים ולא שמר שבת, יאמר לפני בית הדין: ראו את אבותי ואבות אבותי שהיו מוסרים נפש על שמירת שבת ולימוד תורה, על מאכלות כשרים ועל כל תרי"ג המצוות. עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם. והנה לפני שני דורות בא סטאלין והשליך אל ארץ גזרה כל מי שלמד תורה ולימד תורה. סגר את כל בתי המדרש ואת כל הישיבות ובתי הכנסת. וכך אני לא יודע דבר על יהדות. האם אני אשם או סטאלין אשם? יביאו את סטאלין מהגיהינום שבו הוא נמצא, והוא ייאלץ להודות על האמת, וישליכו עליו את כל העוונות של אותו יהודי וכל צאצאיו שלא למדו תורה בגללו.
כך יהיה גם עם יהודים שיצאו ממחנות ההשמדה והשליכו את הכול אחריהם. הם יבכו ויאמרו בבית-דין של מעלה: ריבונו על עולם, מאות ואלפי שנים שמרנו על קלה כבחמורה. אלפי שנים לא הפרנו את הברית שכרת עם אבותינו. עד שבא היטלר והחריב את הכול ושרף קהילות שלמות בתאי הגזים ושרף גם את נשמתנו. האם אנחנו אשמים או הוא? גם בנינו לא אשמים, שהם לא למדו וכפרו בגלל אותה קליפת רוע.
כמו שהיה בימי קדם כך יהיה גם בימות המשיח. כל קליפת הרוע הזו תלך ותתמעט עד שתעלם. כל הנביאים כולם מתנבאים כי בימות המשיח אלוקים מפעיל כוח מאוד משמעותי, שלפעמים פועל במקביל לכוח הטומאה שמנסה לגדול ולהרים ראש. הכוח הזה הוא כוח העברת הטומאה מן הארץ. כל אחד מהנביאים מתאר את התהליך הזה במילים שלו. משה אומר כי אחרי שה' ישיב את שבותנו מכל הארצות הוא יקיים בנו: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל).
גם הנביא יחזקאל מבשר לנו כי אחרי קיבוץ גלויות אלוקים יזרוק עלינו "מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (אחד משמות היצר הרע הוא "לב האבן" האטום שלא מרגיש כלום).
גם מלאכי (ג) מתנבא על כך ואומר "כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה". וישעיהו (ד) אומר: "אִם רָחַץ אֲ-דֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר". וכן אומר מיכה (ז): "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם".
רוח הטהרה הזאת עוברת מעם ישראל לכל העולם כולו. ולכן במקביל לקיבוץ גלויות ולבניין ירושלים מציפה רוח הטהרה הזו את האומות. כך הסביר הרבי מחב"ד זצוק"ל ולימד לראות בהסכמי פירוק הנשק הגרעיני בין המעצמות את תחילת התקיימות הנבואה של "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה פרק ב ד).
כאשר הקב"ה מטהר את בני ישראל, הוא הופך את לב האבן ללב בשר ומתקן גם את לב האומות: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ". ותאוות הרצח העולמית הולכת ופוחתת.
בימינו רואים איך כוח הקליפה קורס שלב אחרי שלב. בתחילה קרסה גרמניה הנאצית על כל גרורותיה באירופה. אחר כך קרסה הרשעה במלכות הכפירה של רוסיה וגרורותיה, והכול משמים, בלי נקיפת אצבע שלנו. הכוח הזה קורס בשלישית בימים אלו במדינות ערב השונאות שקורסות בזו אחר זו, וגם כאן כאילו מעצמן בלי שום נקיפת אצבע של ישראל. חכמינו מלמדים שכל זה קורה בזכות רוח טהרה שהקב"ה מעביר בארץ בעשרת ימי תשובה, ובמיוחד ביום כיפור. עוד הם מגלים לנו, כי כל מאמץ שאנו עושים להתגבר על יצר הרע שבלבנו בימים אלו – מעורר את רוח הטהרה הכללית שמטהרת את העולם.
כך ממשיך להסביר רבי יוסף חיים זיע"א את שתי הרגליים שבהן מתקדמת הגאולה בימות המשיח. על הראשונה אנו מתפללים ומשתדלים בחודש אלול, קמים מוקדם ומטהרים את עצמנו מיצר הרע שבתוכנו. אחרי שעשינו את עבודתנו בחודש אלול, אנו מתפללים להכחדת הרוע העולמי. ובאמת בעשרת ימי תשובה הקב"ה מטהר את העולם מהרוע הזה, ובמיוחד ביום כיפור. "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז ל).
