צפו בשיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו:
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה
פרה אדומה בימינו
וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם
כמעט בכל שנותיהם במדבר אחרי חטא המרגלים, בני ישראל מסתובבים בין קָדֵשׁ לקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. שניהם נמצאים באזור הנגב. קָדֵשׁ נמצאת במדבר צין על גבול ארץ אדום. אומרים ששמה נשמר ב"אל קדיסיה" בצפון מזרח פטרה. קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ נמצאת במדבר פארן צפונית לאילת. אומרים כי שמה נשמר ב"עין קדיס" ליד עין קודיראת מדרום לניצנה.
מצד אחד מרמז השם קָדֵשׁ בשניהם על קדושה, הקב"ה מושיב אותם בקָדֵשׁ 19 שנה כדי לרפא אותם ולהכין אותם לכניסה לארץ ישראל: "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם" (דברים א מו). מצד שני, אנחנו יודעים שהרבה דברים שקשורים בשתי הערים הללו קשורים דווקא בנפילות. "וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה קָדֵ֖שׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (דברים כג, יח). והדברים צריכים ביאור.
עיון בכתובים מלמד שקדש וקדש ברנע היו יכולות להיות שיא הקודש ויכולות להיות גם נפילה. בפרשת חוקת מוזכרת העיר קָדֵשׁ ארבע פעמים, פעם אחת על מיתת מרים "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". פטירתה יכולה להיות "מיתת צדיקים מכפרת", אבל בפועל לקחו אותה בני ישראל למריבה וייאוש. "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'" (במדבר כ, ד-ה).
גם החזרת מי באר מרים שנעשתה על ידי משה ואהרון הייתה יכולה להיות אירוע של קידוש השם, וזה לא קרה "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". בגלל ההפסד הזה נקרא קדש לדורי דורות בשם "מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן".
כך נקשרה מיתת משה ואהרון תמיד לקדש "וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־ מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן" (דברים לב, נא). כך גם במיתת אהרן (במדבר לג לח). כך קורא להם גם הנביא יחזקאל אחרי כאלף שנים "וְהָיָ֨ה גְב֜וּל מִתָּמָ֗ר מֵ֚י מְרִיבַ֣ת קָדֵ֔שׁ נַחֲלָ֖ה עַל־ הַיָּ֥ם הַגָּדֽוֹל" (יחזקאל מח כח).
העובדה שהמים בקדש באו מכוח המכה של משה ולא מכוח הדיבור מביאה קלקול גדול מול אדום. הפסוק אומר "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". ודרשו חכמים: כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו (בראשית רבה סה ב). כשאנשי אדום רואים כי אין הקול קול יעקב, הם מפעילים את הידיים ידי עשו. וזה הסיפור של אדום שבא בחרב מיד אחרי שאנו משתמשים במטה ולא בדיבור.
עם ישראל מנסה לטשטש את הטעות הזו ומספר לאדום כי עם ישראל השתמש ב"הקול קול יעקב" ונגאל ממצרים "וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ" (במדבר כ טז ורש"י שם). אדום לא מקבל את הסיפור על השימוש בקול יעקב שהיה לפני כ-40 שנה. הוא אומר לו: רק עכשיו השתמשתם בידיים ולא בקול. ולכן אני אשתמש בידיים שלי "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ יח ורש"י שם). עם ישראל מצטווה לא להילחם עם אדום במצב הזה. הוא מקפל את עצמו ומקיף את כל ארץ אדום.
על הכוח הכפול של קָדֵשׁ אנו שומעים כבר בפעם הראשונה שהיא מוזכרת בתורה, בדרך של ארבעת המלכים שנלחמים במלכות הרשע של סדום ועמורה. הם נלחמים במלכויות רשע אחרות בעולם. בתחילה בענקים שישבו בארצות אדום עמון ומואב, אחר כך בעמלקים שישבו בעיר קָדֵשׁ. "וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר" (יד, ז).
לכאורה מדובר באירוע חיובי, אבל יש פה גם צד שלילי. ארבעת המלכים הללו רוצים להיות המנהיגים החדשים של העולם המתקדם. במסלול הזה אברהם הוא מתחרה רציני, עמי כנען אומרים לו "נשיא אלוקים אתה בתוכנו" לכן רוצים ארבעת המלכים לסלק את אברהם מדרכם (עיין בראשית רבה מב ג).
גם הבירור של יצחק וישמעאל מתרחש בקָדֵשׁ. לשם מגורשת הגר ושם היא התבשרה על לידת ישמעאל שעתיד להיות פרא אדם (בראשית טז, יד). "וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי־שָׁמַ֥ע ה֖' אֶל־ עָנְיֵֽךְ: וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן: וַתִּקְרָ֤א שֵׁם־ה֙' הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַחֲרֵ֥י רֹאִֽי: עַל־כֵּן֙ קָרָ֣א לַבְּאֵ֔ר בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י הִנֵּ֥ה בֵין־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֥ין בָּֽרֶד".
גם המלחמה של האבות בתרבות האונס שכל כך נפוצה בספר בראשית מתרחשת סביב העיר קָדֵשׁ. בספר בראשית אנו נפגשים פעמים רבות בתרבות הזנות של כולם, בקדש אנו פוגשים את הניאוף והרשע של אבימלך מלך פלישתים שגונב נשים מתחת בעליהן והורג אותן. לפניו עשה כך פרעה, כי זה היה הנוהג במצרים. לפניהם עשה כך שכם בן חמור שחטף את דינה ואנס אותה. ובאותה תקופה עושים כך אנשי סדום ועמורה שצרים על הבית של לוט כדי לאנוס את האורחים שלו. כל אלה ממשיכים את תרבות "בני האלוקים" שהיו חוטפים נשים "מכל אשר בחרו". גם מתוך חופתן.
אחת המכות הקשות שמקבלת קליפת הזנות הזו מתרחשת ליד קָדֵשׁ. שם אברהם מתמודד עם אבימלך שעושק את שרה, "וַיִּסַּ֨ע מִשָּׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אַ֣רְצָה הַנֶּ֔גֶב וַיֵּ֥שֶׁב בֵּין־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גָר בִּגְרָֽר: וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל־שָׂרָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיִּשְׁלַ֗ח אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ גְּרָ֔ר וַיִּקַּ֖ח אֶת־שָׂרָֽה" (בראשית כ, א). שם אבימלך מקבל מכה קשה ומבין שהזנות והאונס אינן הדרך הנכונה, לא לו ולא לממלכתו.
גם קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ מוזכרת חמש פעמים בנקודת המבחן שהייתה יכולה להיות תיקון גדול. מקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ נשלחו המרגלים שהיו יכולים להביא בשורה גדולה, חיובית וטובה, בשורה שמביאה לירושת הארץ בניסים גדולים. בפועל הפכה קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ להיות אבן נגף לעם ישראל לדורותיו. "וּבִשְׁלֹ֨חַ ה֜' אֶתְכֶ֗ם מִקָּדֵ֤שׁ בַּרְנֵ֙עַ֙ לֵאמֹ֔ר עֲלוּ֙ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶ֑ם וַתַּמְר֗וּ אֶת־פִּ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְלֹ֤א הֶֽאֱמַנְתֶּם֙ ל֔וֹ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹלֽוֹ" (דברים ט, כג וכן במדבר לב, ח. דברים א, ב. דברים א, יט. דברים ב, יד). המשמעות היא שעלינו לחזור ולתקן את הקלקול הזה של אהבת הארץ, עלינו להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחם הכנוס של קדש וקדש ברנע.
מהלכות פרה אדומה
תפקיד הפרה האדומה הוא להביא קדושה באמצעות טהרה מטומאת מת. שכל הטמאים האחרים יכולים להיטהר בטבילה במי מקווה או מי מעיין, אבל הטמאים בטומאת מת צריכים שיזו עליהם פעמיים, ביום השלישי וביום השביעי, ואחר כך הם טהורים מטומאת המת.
הטהרה הזאת חשובה לצורך כניסה לבית המקדש או אכילת קדשים וטהרות. והעובדה שאנחנו לא נטהרים היום מטומאת מת היא הבעיה הגדולה ביותר שיש היום לאנשים לעלות למקום המקדש בהר הבית, או להקריב קרבנות ולאכול קודש או תרומה.
חכמינו לימדו אותנו כי "טהרה מביאה לידי קדושה" (ירושלמי שבת א ג) בכל אורחות חיינו. ולכן פסק הרמב"ם שחשוב מאוד לכל אדם להיטהר אפילו אם הוא לא נכנס למקדש. וכך כתב "אע"פ שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם. והן הנקראים 'פרושים'.
ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים. וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות. וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה. שנאמר 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם'" (סוף הלכות טומאת אוכלין פרק טז הלכה יב. ועיין עוד ברמב"ם סוף הלכות מקוואות).
בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות הלכות חלה) כתוב כי "בימי אמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בארץ ישראל כי היה להם אפר פרה כדאמרינן (נדה דף ו א) 'חבריא מדכו בגלילא'. וכן הוא מביא גם בפסקיו (חולין ח ד) ותקופת האמוראים הייתה כ-300–400 שנה לאחר החורבן. הם השתמשו באפר הפרה האדומה כי הם רצו לחיות בטהרה שמביאה לידי קדושה.
ובדברי החיד"א מובא דבר פלא שכתב: "ואני בעניותי פשיטא לי דרבינו האר"י זצ"ל היה נטהר באפר פרה על ידי אליהו ז"ל ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא, והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה ולא שמעתי, לבי אומר לי שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ לרוב ענוותנותו. (מדבר קדמות מערכת א' אות כ"ו).
שריפת הפרה האדומה היא לא רק עבור אדם שנטמא בטומאת מת. היא גם עבור כלל ישראל. כך אמרו חכמינו "תבוא פרה ותקנח צואת בנה". שכפרת פרה אדומה היא על חטא העגל של כלל ישראל. כך שאלו חכמינו למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרה אדומה, והשיבו שכשם שפרה אדומה מטהרת ומכפרת, כך מיתת צדיקים מכפרת ומטהרת, ובוודאי הכוונה לכלל ישראל.
לכן בפרשת פרה, שקוראים בה את תחילת פרשת חוקת, מפטירים בנבואת יחזקאל על המים הטהורים שה' זורק על כלל ישראל שעולים לארץ ישראל. "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה" וכו' (יחזקאל לו).
ובאמת, למה אנחנו עוסקים בהלכות אלו שאינן הלכה למעשה? שהרי כבר אמר הרמב"ם כי את הפרה העשירית יעשה מלך המשיח, אם כך למה לנו לעסוק בכך? אלא שכמה סיבות בדבר. הראשונה היא "ונשלמה פרים שפתינו" – כשאנו עוסקים בהלכות אלו יש לנו בחינה של מעשה. שהדיבור בשפתינו הוא כמו הקרבת הקרבנות. כך אנחנו אומרים קרבנות כל יום כאילו הקרבנו. וכך אנחנו לומדים מהלכות אלו על מנת שיחשבו כאילו נטהרנו בפועל.
ומלבד זאת, בספר "פרה אדומה כהלכתה" שכתב הרב עזריה אריאל ממכון המקדש הוא מציע לפני תלמידי חכמים את הדעה כי אפשר בימינו להכין אפר פרה אדומה, להיטהר ולטהר את עם ישראל. וחייבים לעסוק בהלכות אלו ולבררן כי שמא ואולי הלכה כמותו (והרבה הלכות בשיעור זה מתוך ספרו).
ומלבד זאת, בוודאי "מהרה יבנה מקדש" ונצטרך להיטהר כולנו ולהתקדש, וצריכים אנו כבר היום להכין את עצמנו ליום הגדול והקדוש הזה שבו ה' מטהר אותנו ומתקיים בנו "לפני ה' תטהרו".
כתב הרמב"ם (הלכות פרה אדומה פרק א) "מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ארבע, ואם היתה זקנה כשירה אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר ותפסל". ומקורו במשנה פרה (א א). והסביר התפארת ישראל שם כי אין הכוונה בת שלוש כמו שאומרים בימינו. אלא "מתחילת כניסתה לשנת ג'". דהיינו שנתיים ויום אחד. ולדעת המנחת חינוך צריך שנתיים ושלושים יום (מצוה שצז).
ממשיך הרמב"ם "ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר 'ויקחו אליך פרה' ולא עגלה, לא מצאו אלא עגלה, פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה ולוקחין אותה מתרומת הלשכה".
"פרה אדומה היא פרה שצבע שערותיה נקרא אדום בלשון התורה שהוא בורדו כתום או חום ממוצע. אבל לא חום בהיר ולא חום הנוטה לשחור" (פרה אדומה כהלכתה ב ג). בפרה הזאת שערה אחת שחורה או לבנה לא פוסלת. אבל שתי שערות שחורות או לבנות – פוסלות, ובוודאי יפסלו אם יש יותר שערות שחורות או לבנות. אם שתי השערות השחורות או הלבנות רחוקות זו מזו הן לא פוסלות. עד שיהיו ממש צמודות (רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק א).
"היו קרניה או טלפיה שחורים – אפשר לקלף אותם ובלבד שלא יהפוך את הפרה לבעלת מום. ש"כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה שנאמר אשר אין בה מום". "גלגל העין והשינים והלשון - אין מראיהן פוסלים בפרה".
המגדלים את הפרה צריכים לשים לב שהיא לא תהיה ליד פרים זכרים. שההלכה אומרת כי פרה שנרבעה – פסולה (רמב"ם שם הלכה ז). כמו כן צריך להקפיד שלא תהיה טריפה, ולכן צריכים להקפיד שלא יהיו מסמרים וכד' באוכל של הפרה, שדברים מעין אלו גורמים טריפה על ידי שנוקבים את הכרס או את המעיים של הפרה.
אם שמו עול על הפרה, אע"פ שלא עבדו בה פסולה. אמנם אם הכניסו אותה לדוש ולא דשו בה – כשרה. וכן כל עבודה שעושים עם הפרה פוסלת אותה, אלא אם כן זה לצורכה. ולכן "רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, ועבר בה את הנהר, קפל עליה את המוסירה, נתן טליתו עליה, נתן עליה כסות של שקים – פסולה. קשרה במוסרה, אם היתה מורדת וצריכה שמירה – כשירה. ואם לאו – פסולה. שכל שמירה שאינה צריכה - משוי הוא. עשה בה סנדל - שלא תחליק, פירש טליתו עליה מפני הזבובין - כשירה, זה הכלל כל שהוא לצורכה – כשירה. לצורך אחר – פסולה.
ואם נפל על הפרה קרש ולא על דעת בעל הבית והוא לא שמח בו – לא נפסלת בכך. ואפילו נפל עליה עול מהגג על ידי הרוח – לא נפסלה כיון שלא נעשה על דעת בעל הבית. וכן אם הפרה דשה תבואה מאליה – כשרה. אבל אם הכניס את הפרה שתינק מאמא וגם תדוש – פסולה".
ואע"פ שצריך להיזהר מכל הדברים הללו מקטנותה של הפרה, מותר לקנות פרה מגוי ולא חוששים שהוא חרש בה או שם עליה עול, או הניח עליה את בגדו וכד'. וכולנו מכירים את הסיפור על דמה בן נתניה, הגוי מאשקלון, שלא רצה להעיר את אביו ולמכור לחכמים אבן לחושן במחיר יקר, ובזכות כיבוד הורים שלו זכה ונולדה לו פרה אדומה.
בימינו יש הרבה גויים בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם שמנסים לטפח זנים של פרות שיש בהן פרות אדומות, ומדי פעם נולדות להם פרות אדומות כשרות. וצריכים לזכור כי צריך לשמור אותן עד גיל שנתיים ושלושים יום כדי שיהיו כשרות, והכשרות שלהן היא לא לעד כי הן משחירות והולכות עם השנים.
חכמינו אמרו כי למרות שהפרה הראשונה נעשתה על ידי אלעזר הכהן ולא על ידי אהרון הכהן, שנאמר "וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו" (במדבר יט ג) – כל הפרות האדומות האחרות יכולות להיעשות גם על ידי כהן אחר. "אף כהן הדיוט כשר לשרפת הפרה, שנאמר 'ונתתם אותה אל אלעזר הכהן' ועדיין אהרן היה קיים, ומפי השמועה למדו זו (הפרה הראשונה) נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט" (רמב"ם שם א יא).
את שחיטת הפרה עושים מחוץ למחנה, שנאמר: "וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". עם זאת צריך הכהן להזות מדמה לכיוון קודש הקדשים שבע פעמים, שנאמר "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים". לכן שורפים ושוחטים את הפרה האדומה בהר הזיתים שהוא מול קודש הקדשים והוא מחוץ למחנה. אם הר הזיתים יהיה חלק מירושלים יצטרכו למצוא מקום באותו קו בהרים שאחריו שצופים אל מול קודש הקדשים.
הכותל המזרחי של הר הבית נבנה נמוך, כדי שהכהן יוכל לראות את הפרוכת שלפני קודש הקדשים. "כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוין ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם" (מידות ב, ד). ומסתכל מהר הזיתים אל קודש הקדשים: מעל החומה המזרחית של הר הבית, ואח"כ דרך ארבעה שערים שעמדו בקו ישר: השער מזרחי של עזרת הנשים, שער נקנור, פתח האולם, ושער ההיכל (יומא טז ע"א).
את הפרה היו שורפים בתוך בור כמו גת של יין. "ועצים מסודרים היו שם ארזים אלונים וברושים ועצי תאנה חלקה" ואת העצים היו מסדרים בצורה מיוחדת "ועושין מערכה כמין מגדל ומפתחין בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן" (רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג הלכה ב).
מקום שריפת הפרה היה בנוי על גבי חלל תת-קרקעי. חכמי ישראל חששו שמא תטמא הפרה מקבר אדם שנשכח. לכן הם היו שורפים את הפרה על משטח סלעי אשר תחתיו יהיה חלל ריק, כך שהאפר לא יקבל טומאה מקבר שכוח. "לחצוץ מפני קבר התהום" (תוספתא פרה פ”ג ורמב”ם הל’ פרה אדומה ג,א). עוד היה במקום "בית טבילה" לשימוש הכהן השורף את הפרה (משנה ז).
בהנחה כי אבן השתייה שאנו מזהים היום היא אבן השתייה המקורית, ממש מול קודש הקדשים, באותה נקודת גובה שממנה ניתן לראות את פתח בית המקדש מצויה היום חצרה של הכנסייה הקתולית "דוֹמינוּס פְלֵויט". במקום נערכו חפירות ארכיאולוגיות לפני כ-45 שנה, ובהן נמצאו שרידים של מנזר עתיק. מתחת לשרידים של חצר המנזר נמצא בור מים ענק. ליד החצר נמצאה בור כמו גת מאותה תקופה.
אל תוך בור הגת הזה משליכים "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה". "שני תולעת" הוא צמר שצבוע באדום של תולעת שני. "ואח"כ נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים. ואומר לעומדים שם: עץ ארז זה? עץ ארז זה? עץ ארז זה? אזוב זה? אזוב זה? אזוב זה? שני תולעת זה? שני תולעת זה? שני תולעת זה? שלש פעמים על כל אחד ואחד, והן אומרין לו 'הין הין הין' שלש פעמים על כל אחד ואחד" (רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג).
לאחר שהאש נכבית, כותשים את כל מה שנשאר מהשריפה ולא הפך לאפר כגון עצמות, עד שנוצר אפר. את האפר שנוצר מהשריפה, מחלקים לשלושה חלקים: חלק אחד ניתן בחיל והוא נשמר לדורות. החלק השני ניתן למשמרות הכהנים, והוא מיועד לטהר את הכהנים; והחלק השלישי ניתן בהר הזיתים, שנאמר "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא".
כדי לטהר עם אפר הפרה את טמאי המת מזים עליהם פעמיים מים חיים עם מעט אפר פרה שמניחים במים החיים. שנאמר: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר" (במדבר פרק יט יא).
יש כמה שאלות מעשיות לפני שדנים בשריפת פרה אדומה בימינו, ודן בהן הרב עזריה אריאל בספרו "פרה אדומה כהלכתה". אחת מהן היא שאין היום בית מקדש ואי אפשר להזות את דם הפרה מול קודש הקדשים.
ובאמת צריך לזכור כי היו מקריבים קרבנות גם כשלא היה בית המקדש קיים. וכך בגמרא (מגילה י ע"א): "אמר רבי אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים. ואמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית". פירוש: בזמן שעלו עולי הבית השני נעצרה בנית הבית השני במשך 18 שנה (רש"י עזרא ד כד). בתקופה הזו לדעת רבי אליעזר היו עושים קלעים ממחצלות במקום ההיכל ולדעת רבי יהושע אפשר להקריב על המזבח למרות שאין בית המקדש קיים.
לפי דברי רבי יהושע שהלכה כמותו אפשר להזות אל נוכח פני המקום שבו היה צריך להיות בית המקדש, כיוון שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. והרי המקדש כאילו הוא קיים, למרות שהכתלים שלו לא קיימים, הקדושה קיימת.
ובאמת מדברי האברבנאל בפרשתנו משמע שבגלל הסיבה הזאת הפרה האדומה נשרפת מחוץ למחנה כי "הפרה אדומה יהיה ענינה לרמוז על האומה בהיותה בטומאה שאין ראוי שתכנס למקדש, ולכך צוה שתהיה שחיטתה מחוץ למחנה, ומשם תהיה הזאת דמה כי לא יכנס דמה למקדש להזאת כהזאת דם פר החטאת" (במדבר פרק יט).
ויהי רצון שיהיה עיסוק זה בחינת "ונשלמה פרים שפתינו", ונזכה מתוכו לטהרת פרה אדומה, לקדושה ולהשראת שכינה בתוכנו כדכתיב "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם". אמן ואמן.
סיפורים
זהירות מחומרות יתירות
סיפר הרב אריאל גיא, רב קהילה בפריז: יש דבר ששמעתי מהרב מרדכי אליהו זצ"ל והוא מלווה אותי בכל שנות עבודתי כרב קהילה. כשסיימתי את לימודי הרבנות שלי, שימשתי את הרב בחדרו בימי שישי. הייתי יושב עם הפנים אל הקיר ולא הייתי רואה את פניו של הנכנס, רק שמעתי את השאלות ואת התשובות.
באחד מהימים הללו שיתף אותי הרב זצ"ל: אני מבקש בכל כיפור שהקב"ה יסלח לי על כל מיני דברים. בכל שנה אני מבקש סליחה מהקב"ה על כך שאסרתי נשים כשלא צריך.
אמרתי לרב: אולי התרת נשים כשלא צריך? השיב הרב: כשאני מתיר, אין לי ספק שזה מותר. אבל כשאני אוסר, אני לא תמיד בטוח שזה אסור, לפעמים אני מפחד להתיר אז אני אוסר. לכן אני מבקש מחילה מהקב"ה אם אסרתי נשים שלא הייתי צריך לאסור.
הסיפור המיוחד הזה מלווה אותי כבר 25 שנה. הרב רצה להראות לי שאדם שמורה הלכות לאנשים, צריך ממש לפחד לאסור את המותר כמו שהוא מפחד להתיר את האסור.
הרב הביא כדוגמה את הסיפור של יהושע בן נון שמת ערירי בלי בנים בגלל שביטל את עם ישראל מפריה ורביה לילה אחד. הסיפור היה בעת המלחמה על העי, שם השאיר יהושע את העם במצור על העיר למרות שלא היה בו צורך בלילה. ואע"פ שברור כי בעת מלחמה אנשים מתבטלים מפריה ורביה, פה הם ביטלו פריה ורביה לחינם. לכן נענש. מכאן למדנו עד כמה חמור לגרום למישהו ביטול פריה ורביה לחינם.
סיפר הרב מרדכי אליהו זצ"ל: היה לי בבית הדין הרבני הגדול משפט שהתחיל עוד בזמן מרן הרב קוק זצוק"ל. אדם קנה קבר בהר הזיתים בחלקה של האשכנזים והיה מסוכסך עם אשתו. אחרי שקנה את הקבר עשה תנאי עם חברה קדישא שלא יקברו את אשתו לידו.
האישה שראתה כך שינתה את שמה לשם אחר וקנתה מחברה קדישא את הקבר שליד בעלה. כאשר בעלה גילה מה שעשתה הוא הגיש תביעה לבית הדין הגדול נגד החברה קדישא שמכרו לאשתו קבר לידו למרות התנאי שלו. התיק הגיע אלי ושאלתי את האישה מדוע היא רוצה להיקבר דווקא על ידו, שתיקבר במקום אחר. השיבה האישה: אדוני הרב חושב שאני אשתוק לו? הוא עשה לי צרות בחיים שלי, אני אעשה לו צרות במיתה שלו, אני אשב על ידו.
הבנתי את הראש שלה, וחשבתי איך לענות לה באופן שתיפתר הבעיה, על כן אמרתי לה: אם את קבורה לידו, הוא ימשיך לעשות לך צרות כמו שעשה לך צרות כשהיית נשואה לו, ודעי כי אם את נקברת לידו לא תוכלי להיפטר מהצרות שלו לעולם. לנצח הוא יעשה לך צרות בעולם העליון.
לא! צעקה האישה. אני לא רוצה צרות ממנו לנצח. לא רוצה להיקבר לידו. וכך נפתרה הבעיה.
(מתוך כרך י"א מסדרת "אביהם של ישראל" שיצא זה עתה לאור)
תשובה כהלכה
תמונות טהורות. שמעתי שיש דעה שאסור שבחדר ילדים ובספרים שלהם יהיו תמונות של חיות טמאות. מה הסיבה לסבור כך?
אין איסור, רק הנהגה טובה שהנהיג הרבי מחב"ד. כשם שתמונות של צדיקים משפיעות לטובה, כך להבדיל תמונות של חיות לא טהורות משפיעות להיפך.
חיים בבית החיים. האם מותר לאישה בהיריון להיכנס לבית עלמין?
לא מומלץ.
טהרה פרטית. האם יש בעיה לבנות מקווה טהרה פרטי בבית?
לפי צוואת רבי יהודה החסיד לא בונים מקווה בבית. לא כולם מקפידים על כך, אבל מי שרוצה להיזהר לא יבנה את המקווה בבית ממש אלא בחוץ. או שיאפשר גם לאחרים לטבול בו. בכל מקרה נדרשת זהירות גדולה מסכנת טביעה, לכן צריך לדאוג שהמקווה יהיה נעול ללא גישה לילדים.
מובאות
הטהרה מטומאת מת חשובה לצורך כניסה לבית המקדש או אכילת קדשים וטהרות. והעובדה שאנחנו לא נטהרים היום מהטומאה הזאת היא הבעיה הגדולה ביותר שיש היום לאנשים לעלות למקום המקדש בהר הבית, או להקריב קרבנות ולאכול קודש או תרומה
שריפת הפרה האדומה היא לא רק עבור אדם שנטמא בטומאת מת. היא גם עבור כלל ישראל. שכפרת פרה אדומה היא על חטא העגל של כלל ישראל. ולכן נסמכה פרשת מיתת מרים לפרה אדומה, שכשם שפרה אדומה מטהרת ומכפרת, כך מיתת צדיקים מכפרת ומטהרת
