התורה מתארת את הסיבות למבול: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". הקב"ה רואה ומחליט להביא מבול. רש"י מביא בשם חז"ל כי מדובר בבני השרים והשופטים שהיו גוזלים את הנשים כשהן כלות, לבושות יפה ביום חופתן, ומנצלים את המעמד שלהם על מנת לחטוף אותן.
מדובר בגזל ובחמס שפוגע ברגע הכי גדול של הזוגיות והופך אותו לאבל (סנהדרין קח ע"א. וראה מהרש"א שם). על זה אמר ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו ז). הרס הזוגיות גרם לאנשים לקחת בני זוג ובנות זוג ממין שאינו שלו "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ".
גזלת הנשים על ידי שליטים ממשיכה גם אחרי המבול. פרעה מרשה לעצמו לגזול את שרה (בראשית יב), וכשאבימלך נענש על חטיפת שרה הוא לא מבין איזה איסור הוא עשה וקורא לעצמו צדיק: "וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג" (בראשית כ יד). לכן גם בנו מרשה לעצמו להמשיך את המנהג הזה וחוטף את רבקה (בראשית כו). גם בשכם נוהגים במנהג הרע הזה וחוטפים את דינה, והכול בסדר. "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן" (בראשית לד יא). אנשי סדום משתכללים ומנסחים את העוול הזה כחוק (בראשית יט).
האמת היא שהראשון שקבע את העוול הזה כחוק היה בתואל מלך ארם (ילקוט שמעוני חיי שרה רמז קט). אחריו המשיכו לממש את חוק העוול הזה ביוון, והיוונים החילו את החוק הזה גם על בנות העם היהודי. יהודית בת יוחנן כהן גדול לא מסכימה להיכנע לחוק המושחת הזה, ועל כן נאלצים יהודה המכבי ואלעזר החשמונאי אחיה לצאת לקרב על כבודה. בסופו של דבר הם הביאו גאולה לעם ישראל והביאו לעולם את אורות חנוכה, "נר איש וביתו" (משנה ברורה תרע ס"ק י.).
החוק הברברי הזה הופסק באירופה בתקופת המהפכה הצרפתית. בני האדם הבינו שמדובר ברשע מזוקק. מושל הוא לא בעל דם כחול, ואין לו זכות לעשות בנשים ובגברים שתחת מלכותו כחפצו. סוף סוף הכיר העולם שהערכים של בני חשמונאי נכונים יותר, והאור מוסיף והולך.
בימינו יש כאלה שמנסים להחזיר את התרבות לקלקול של ימי קדם. כזה היה אבו בכר אל בגדדי, מנהיג דאע"ש, שרצה להקים חליפות אסלאמית עולמית שבה החוקים יהיו חוקי המבול וחוקי יוון העתיקה. בכל מקום שחייליו כבשו הוא החל בחטיפת נשים ובמכירתן. באכזריות, בעבדות, בפראות. ברוך המקום שהרגו.
התיקון בתיבת נח הוא תיקון הזוגיות. כל הבאים לתיבה הם רק זוגות של זכר ונקבה, רק כאלה שלא דבקו במינים אחרים. המבול ארך שנה תמימה לא רק כדי למחות את אלה שמחוץ לתיבה, לשם כך די בכמה ימים. השהות המשותפת במשך שנה בתיבה נועדה לחזק את אלה שבתוך התיבה, שיהיו יותר ערבים זה לזה. שיבינו שיש להם אחריות הדדית. שיבנו עולם יותר מתוקן שבו כל מין דבק רק במינו. במשך שנה בתיבה הם לומדים שהיחד שלהם הוא קיום העולם, והפירוד והפזילה לצדדים מביאים מבול וחורבן לכולם.
על מעלת שלום הבית אומרת הגמרא (שבת כג ע"ב): "אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. נר ביתו וקידוש היום - נר ביתו עדיף משום שלום ביתו". כשיש לאדם מעט כסף והוא צריך להחליט מה עדיף, נר שבת שמיועד לשלום בית או נר חנוכה שמיועד לקידוש השם ולפרסומי ניסא, פשוט לרב ששלום בית עדיף. כמו כן פשוט לו כי נר ביתו עדיף על יין לקידוש, למרות שעיקר מצוות קידוש היא מהתורה, "זכור את יום השבת לקדשו" – משום שלום ביתו.
מה יש בנר שמועיל לשלום? "שבני ביתו מצטערין לישב בחשך" (רש"י). בשעה שכמה מבני הבית מתאספים לסעודה ויש חשיכה - מתרבה המריבה, ואע"פ שהצער הזה לא הורס את הבית, הרי דבר מצטרף לדבר ומביא בסוף אסון גדול. במקום אחר מסביר רש"י שגם כשאדם נמצא לבד בלי אור, אין שלום בנפשו. "ובמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה" (רש"י בשבת כה, ב ד"ה הדלקת). ובשבת אנו צריכים את מנוחת הנפש.
הרמב"ם בהלכות חנוכה מסביר מפני מה שלום בית דוחה את המצוות החשובות הללו. "שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו". והסביר הרמ"א (שו"ת הרמ"א ק) כי מסוטה למדנו שאם אישה טעתה והתייחדה עם גבר זר אף שבעלה הזהיר אותה על כך, לא אומרים לה שתשלם מחיר על הטעות, אלא מוחקים את שם ה' שכתוב על הקלף כדי להתיר את הספק ולהתירה לבעלה.
מסביר הרמ"א כי הטעם הוא ששלום בית הוא כמו כתיבת שם הויה. שכשמוחקים שם ה' "לשום צורך ותיקון - שרי. הלא ידוע לך מהלכות כתיבת ס"ת ותפילין אם נפל טיפת דיו על השם דמותר למחקו כדי לתקנו, והוא הדין בכאן". וכיוון שזה כתיבת שמו של ה' הרי "ונקתה ונזרעה זרע".
חכמינו במדרש מביאים הלכה למעשה שלמד רבי מאיר מהלכה זו. "רבי מאיר הוה יתיב ודריש, בלילי שבתא (רבי מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת בבית הכנסת) הוה תמן חדא איתתא יציבא (היתה שם אשה אחת יושבת), ושמעה ליה. תנתא מדרשא (נשתהתה דרשתו). אמתינת עד דיחסל ממדרש (המתינה עד שיסיים דרשתו). אזלה לביתה (הלכה לביתה) אשכחא בוצינא טפי (מצאה את הנר כבוי). אמר לה בעלה: אן הוית? (היכן היית?) אמרה ליה: אנא יתיבא ושמעה קליא דרושה (אני ישבתי ושמעתי את קול הדרשן) אמר לה בכעס: כן וכן לא אעיילת להכא (לא תיכנסי לכאן) עד דאזלת ורוקת באנפי דרושה (עד שתלכי ותירקי בפניו של הדרשן).
יתיבא שבתא (שבוע) קמייתא, תנינא, ותליתא (שלושה שבועות ישבה מחוץ לביתה ולא הלכה) אמרין לה מגירתא (שכנותיה) כדו אתון צהיבין (אתם מסוכסכים) אתינן עמך, לגבי דרושה (נלווה אותך אל הדרשן - רבי מאיר). כיון דחמי יתהון (כיון שראה אותם רבי מאיר) צפה ברוח הקודש. אמר להו: אית מנכון, איתתא דחכימא למילחש בעינא? (יש בכם אשה חכמה ללחוש לי על העין? שהיו נשים או גברים מומחים לשים טיפת רוק בעין כואבת והיא מתרפאת?) אמרין לה מגירתא: כדו את אזלת, ורוקת באנפיה, ותשרי לבעלך (אמרו לה השכנות, הנה יש לך הזדמנות ללכת ולירוק בפני רבי מאיר ולהיות מותרת לבעלך). כיון דיתבא קמי, אידחילת מיניה (כיון שישבה לפניו פחדה ממנו) אמרה ליה: רבי לית אנא חכימא למילחש עינא (אין אני חכמה ללחוש על העין). אמר לה: אפילו הכי רוקי באנפי שבע זימנין, ואנא מינשים (תירקי לי שבע פעמים על העין ואני מתרפא). עבדה הכין (עשתה כך) אמר לה: איזילי, אמרי לבעליך: את אמרת, חדא זימנא, ואנא רקית, שבע זימנין (אמרת לי לירוק פעם אחת ואני ירקתי שבע פעמים).
אמרו לו תלמידיו: רבי כך מבזין את התורה? לא היה לך, למימר לחד מינן למלחש לך? (היית אומר לאחד מאיתנו והיינו שמים לך רוק בעין הכואבת). אמר להו: לא דיו למאיר, להיות שווה לקונו?! דתני ר' ישמעאל גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקב"ה, ימחה על המים, בשביל להטיל שלום, בין איש לאשתו" (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ט). ויש כאן קל וחומר. אם כך עשה רבי מאיר לאישה שאינו שלו כדי להשכין שלום בית, כמה צריך אדם למחול על כבודו כדי לפייס את אשתו וכדי שאשה תפייס את בעלה. אפילו אם היו טעויות.
מרן הרב אליהו זצוק"ל סיפר פעם מעשה בעשיר אחד שהחליט לגרש את אשתו בלי סיבה, והם באו לפני לבית הדין. סיפר הרב: ישבתי ודיברתי עם העשיר, אך כל דבריי לא הועילו לשנות את החלטתו, וביקשתי מהם לבוא למחרת. הלכתי לחברו של אותו עשיר, שהיה מתחרה שלו במסחר, ואמרתי לו: אתה רוצה חודש מהעולם הבא שלי? והוא הסכים. ביקשתי ממנו שיבוא למחרת באמצע הדיון, וילחש באוזני "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", ואני אצעק והוא יברח, וכך היה. לאחר שיצא החבר של אותו עשיר, התחלתי לצעוק "לאיזה מצב הגענו, איזו חוצפה, לך מפה! לא נשמע כדבר הזה מעולם".
העשיר שרצה לגרש את אשתו החל לנסות להרגיע אותי, ולברר על מה כל הצעקות. אמרתי לו שאני נסער מדבריו של אותו אדם ואינני יכול לדון, שילכו עכשיו ויבואו בפעם אחרת. העשיר המשיך לשדל אותי כדי להבין מה אמר אותו אדם, ואני עשיתי עצמי כמתרצה ואמרתי: הוא אמר שאחרי שתגרש את אשתך, הוא ישלם לי דמי שידוכין כדי שיתחתן עם אשתך, הכיצד הוא אומר כן והיא עדיין אשת איש?
שלחתי אותם לביתם כדי שאוכל להירגע מהאיש שהכעיס אותי, והם לא שבו עוד לבית הדין. כנראה שכאשר הבעל שמע שהמתחרה שלו רוצה להתחתן עם אשתו, הוא התחיל למצוא בה מעלות רבות שהיו נסתרות מעיניו עד אותה שעה.
ההיתר לשנות ממידת האמת בשביל מידת השלום נמצא במדרש (רבה במדבר יא ז). אמרו חכמים: "גדול השלום שהקב"ה שינה בדבר מפני השלום" ששרה אמרה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח יב). והקב"ה אמר לאברהם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי".
עוד אמרו חכמים: גדול שלום ששינה המלאך שדיבר עם מנוח אבי שמשון מפני השלום, שלאשת מנוח אמר שהיא עקרה. "וַיֵּרָ֥א מַלְאַךְ־ה֖' אֶל־הָאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ הִנֵּה־נָ֤א אַתְּ־עֲקָרָה֙ וְלֹ֣א יָלַ֔דְתְּ" ועכשיו יבוא הנס "וְהָרִ֖ית וְיָלַ֥דְתְּ בֵּֽן" (שופטים יג). אבל כשמנוח דיבר עם המלאך הוא לא סיפר לו שכל העקרות כל השנים הייתה בגלל אשתו (ויקרא רבה ט ט).
"אמר ריש לקיש גדול הוא השלום שאמר הכתוב דברים של בדאי ליתן שלום בין יוסף לאחיו, בשעה שמת אביהן היו מתיראין שלא ינקום להן ומה אמרו לו (בראשית נ) 'אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף' ואין אנו מוצאים שצוה יעקב אבינו, אלא אמרו הכתובים דברי בדאי מפני דרכי שלום" (מדרש רבה דברים ה יד).
פעם שאל מישהו את הרב אליהו זצוק"ל על בחורה שהוא נפגש איתה לצורך שידוך ולא הסתדרו, ואחר כך הציעו את אותה בחורה לבחורים אחרים. כיוון שאותם בחורים ידעו שהוא נפגש בעבר עם הבחורה, הם שאלו אותו עליה וגם שאלו מי הפסיק את הקשר, וכשהיה אומר להם שהוא הפסיק, הם לא היו נפגשים איתה כי חשבו שהיא לא מספיק טובה. אמר לו הרב להגיד שהיא זאת שהפסיקה את הקשר. אחרי שיצא אותו בחור שאלתי את הרב האם לא מדובר בשקר, והשיב לי: באמת לא מעניין את הבחורים מי הפסיק את הקשר. מה שמעניין אותם הוא אם היא בחורה טובה. והיא באמת טובה. הבחור אומר להם שהיא טובה במילים "היא הפסיקה את הקשר".
עוד סיפר מרן הרב אליהו זצוק"ל על שקרים בשביל שלום בית: פעם אחת כששימשתי כדיין בבאר שבע, הגיעו זוג שהתקוטטו ביניהם, ובאו כמה עורכי דין מצד האיש וכן מצד האישה. כשהתחיל הדיון ביקשתי מעורכי הדין שיצאו החוצה, והם אמרו לי שהם חייבים להיות נוכחים, אך אני סירבתי. הם איימו שהם ייגשו לבג"ץ, ואמרתי להם, אם כן לכו כעת לבג"ץ. לאחר שהם יצאו, שאלתי את הבעל מה אירע, והוא אמר לי שאשתו זרקה עליו צלחת של סלט. שאלתי את האישה מה אירע, והיא אמרה שבעלה זרק עליה סיר מרק. שאלתי אותם מדוע זה קרה, והאישה סיפרה: בעלי חוזר מבית הכנסת בערב שבת ואומר "שלום עליכם", אבל הוא לא אומר "אשת חיל" חרף בקשתי. השיב לה הבעל: אני איש אמת ואת לא אשת חיל, איך אני אשקר בליל שבת? כשהאישה ראתה שהוא לא שר לה "אשת חיל" היא לא סידרה את השולחן ולא בישלה לו דבר. בסופו של דבר הם הגיעו לבית דין לגירושים. כשהסתיים הדיון ביקשתי מהמזכיר שיקבע להם תור למחרת להמשך הדיון. כשהגעתי לביתי התחלתי לעיין ב"אשת חיל" שחיברו שלמה המלך ע"ה, ותהיתי על מי הוא אמרו, האם על בת פרעה שהייתה אשתו ועשתה לו צרות, או על בת שבע אמו, ואמרו חז"ל שהוא התכוון על בת שבע אמו.
למחרת חזרו בני הזוג, וביקשתי שרק הבעל ייכנס. שאלתי אותו מי לדעתו נקראת "אשת חיל", והוא ענה: אמא שלי, כי היא אוהבת אותי, מכבדת אותי ומבשלת מאכלים טעימים. אמרתי לו: תתחיל לומר "אשת חיל" כל ערב שבת ותכוון על אמך, אבל אל תגיד לאשתך שאתה מכוון על אמך. הוא הסכים. אחר כך קראתי לאישה ואמרתי לה שהחל מהשבת בעלה יתחיל לשיר "אשת חיל", והיא תתחיל לסדר שולחן ולבשל ארוחות שבת. כך היה. הבעל התחיל לשיר "אשת חיל" בכוונה, והאישה התמוגגה והתחילה לבשל לו מאכלים טעימים ולהאיר לו פנים. כעבור שבועיים ראיתי את בני הזוג בבית הדין, ואמרתי בליבי שמא ההצעה שלי לא הועילה. שאלתי את הבעל ביחידות מה קרה והוא השיב: ב"ה אנחנו בסדר, אשתי התחילה לבשל ולסדר שולחן שבת ואני רואה שגם היא אשת חיל, האם אני יכול לומר "אשת חיל" גם על אשתי? אמרתי לו: תאמר גם על אשתך וגם על אמך.
חשוב מאוד להאיר את עיניהם של אנשים למעלת בני הזוג שלהם. הגמרא בתענית (כב ע"א) מספרת על "רַב בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה קָאִי בְשׁוּקָא דְּבֵי לֶפֶט, הֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, מִי אִכָּא בְהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי? אָמַר לֵיהּ, לֵכָּא". רבי ברוקא מחוזאה היה רגיל ללמוד עם אליהו הנביא. פעם היו בשוק של בית לפט. שאל רבי ברוקא את אליהו הנביא: האם מישהו בשוק הזה הוא בן העולם הבא? אמר לו אין.
"אַדְהָכִי וְהָכִי אָתוּ תְּרֵי אַחֲרִינֵי, אָמַר לֵיהּ, הַנֵי נַמִי בְנֵי עַלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ. אָזַל לְגַבַּיְּהוּ, אָמַר לְהוּ, מַאי עוֹבָדַיְּכוּ? אָמְרוּ לֵיהּ, אִינְשֵׁי בְדִיחֵי אֲנָּן, כִּי חָזִינָן אִינִשׁ דַּעֲצִיבָא דַּעֲתֵּיהּ מְבַדְּחִינָּן לֵיהּ. אִי נַמִי כִּי חָזִינָן בֵּי תְּרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַהֲדֵי הֲדָדֵי, טָרְחִינָן וְעָבְדִינָן לְהוּ שְׁלָמָא בַהֲדֵי הֲדָדֵי". תוך כדי הדברים באו שני אנשים אחרים ואמר אליהו הנביא לרבי ברוקא: אלו השניים הם בני העולם הבא. הלך לקראתם רבי ברוקא ושאל אותם מה מעשיהם. אמרו לו אנחנו אנשים שמשמחים אנשים אחרים. אם רואים מישהו עצוב - אנחנו משמחים אותו. ואם רואים שניים שהם במחלוקת, שני חברים או בעל ואשתו - אנחנו טורחים ועושים ביניהם שלום.
על זה אמרו כי אחד מהדברים שהאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, הוא הבאת שלום בין אדם לחברו (פאה פ"א). ויש נוסחאות "ובין איש לאשתו". ודקדקו בלשונם לומר "הבאת שלום" ולא "עשיית שלום", להורות שיש לעשות את כל המאמצים ולהביא עצות מרחוק ולשכנע בלשון רכה בכדי להשכין שלום בין אדם לחברו (תפא"י ח').
וכתב השל"ה הקדוש (שער האותיות אות ב' בריות יג) "בניי יצ"ו, באו וראו כמה גדול כח השלום, שאפילו לשונאים אמר הקדוש ברוך הוא פתחו להם בשלום, כמו שנאמר (דברים כ, י), כי תקרב אל עיר וגו'. ואפילו בזמן הזה אמרו רבותינו ז"ל (שביעית ד, ג), שואלין בשלום הגוים משום דרכי שלום, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום בעולם ואפילו גוי בשוק. ואמרו חז"ל (אבות ד, טו), הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב וגו'. מהו בשלום כל אדם? אפילו אתה רואה שלבו עליך הוי מקדימו לשלום, שאם אתה עושה כן תגרום לו שיאהבך.
ולא עוד, אלא אפילו שאינו נכנע להשלים עמך, הקדוש ברוך הוא מוסרו ומכניעו תחתיך, כענין שנאמר (דברים כ, יב), 'ואם לא תשלים וגו' ונתנם ה' אלהיך בידיך' וגו'. וכן מצינו בדוד עליו השלום שהיה רודף אחר שלום של שאול, כמו שנאמר, 'אני שלום וכי אדבר המה למלחמה', ושאול לא די שלא נתפייס לו שהיה רודפו כדי להרע לו, ומסרו הקדוש ב"ה ביד דוד במערה ובמעגל, ואף על פי כן לא עלתה בלבו של דוד להרע לו.
לפי שצריך לו לאדם להיות אוהב שלום ורודף שלום, כעניין שנאמר בקש שלום ורדפהו, בקשהו במקומך ורדפהו עם שונאך, בקשהו במקומך ורדפהו במקומות אחרים, בקשהו בגופך ורדפהו בממונך (פירוש: שלפעמים צריך האדם להיות ותרן בממונו כדי להתחזק במעוז השלום). בקשהו לעצמך ורדפהו לאחרים, בקשהו היום ורדפהו למחר. ואל תתיאש לומר לא אוכל להשלים, אלא רדוף אחר השלום עד שתגיעהו".
מלבד כל מה שכתבנו לעיל, לימדו חכמינו איך מביאים שלום, ואומרים כי בתחילה יש להשתדל שתהיה בבית פרנסה. כך אומרת הגמרא (ב"מ נ"ט ע"א): "אמר רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר (תהלים קמ"ז) 'הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ'".
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מביא סיפור מהגמרא (שבת כג ע"ב), ממנו לומדים שצריך לדבר לאישה בכבוד גדול. "דְּבִיתְּהוּ דְּרַב יוֹסֵף הֲוַת מְאַחֲרָה וּמַדְלֶקֶת לָהּ. אָמַר לָהּ רַב יוֹסֵף, תְּנִינָא (שמות יג) 'לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה'. מְלַמֵּד שֶׁעֲמּוּד הֶעָנָן מַשְׁלִים לֶעָמּוּד הָאֵשׁ, וְעַמּוּד הָאֵשׁ מַשְׁלִים לְעַמּוּד הֶעָנָן". אשתו של רב יוסף הייתה מדליקה נרות שבת סמוך לשקיעה שיהיה ניכר שהם לכבוד שבת. אמר לה בעלה: למדנו שעמוד הענן ועמוד האש היו חופפים זמן מסוים. וכך רמז לה שבזמן מסוים יכולות להיות גם קדושת יום שישי וגם קדושת יום שבת, ולכן יכולה להדליק נרות ביום שישי יותר מוקדם.
"סְבָרָה לְאַקְדוֹמָהּ, אָמַר לָהּ הַהוּא סָבָא, תְּנִינָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְאַחֵר". סברה אשת רב יוסף להדליק מוקדם מאוד. אמר לה זקן תלמיד חכם לא להקדים יותר מדי ולא לאחר יותר מדי. והיה אומר מרן הרב אליהו: רב יוסף לא אומר לאשתו "טעית". הוא מעיר לה בכבוד כמו שתלמיד צריך להעיר לרבו כשהוא רואה אותו טועה. וכך פונה אליה גם אותו זקן, שיש אומרים שהוא אליהו הנביא.
כך מובא בגמרא (גיטין ו ע"ב): "אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, הָא דְּאָמְרֵי רַבָּנָן, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, עִשַּׁרְתֶּן?! עֵרַבְתֶּן?! הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר! צָרִיךְ לְמֵמְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלוּ מִנֵּיהּ. אָמַר רַב אַשִׁי, אֲנָא לָא שְׁמִיעָא לִי הָא דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, וְקִיַּמְתִּיהָ מִסְּבָרָא".
"אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְהֶאֱכִילוּהוּ דָּבָר גָּדוֹל (שנאבד מהם אבר מן השחוטה ומפני אימתו חתכו עבדיו אבר מן החי והביאו תחתיו שלא יבין - רש"י), וּמָנוּ? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. הֶאֱכִילוּהוּ, סַלְקָא דַעְתָּךָ?! הַשְׁתָּא - בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָם, צַדִּיקִים עַצְמָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא בִּקְּשׁוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר גָּדוֹל, וּמַאי נִיהוּ? אֵבָר מִן הַחַי". הא למדת שגם צדיקים יכולים לטעות בדבר חשוב זה.
על סיפור פילגש בגבעה, שהסתיים בהרג של עשרות אלפי אנשים בעם ישראל, מספרת הגמרא כי הכול החל בסכסוך קטנטן בין האיש לפילגשו: "רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר, זְבוּב מָצָא לָהּ. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר, נִימָא (שערה) מָצָא לָהּ". אתה שואל את עצמך מה זה חשוב על מה הם רבו, האם על חוט שערה או על זבוב שהיה בצלחת. מסתבר שגם ה' דן בשאלה הקטנה הזאת. "וְאַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי אֶבְיָתָר לְאֵלִיָּהוּ. אָמַר לֵיהּ, מַאי קָעָבִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אָמַר לֵיהּ, עָסִיק בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. וּמַאי קָאָמַר? אָמַר לֵיהּ, אֶבְיָתָר בְּנִי, כָּךְ הוּא אוֹמֵר, יוֹנָתָן בְּנִי, כָּךְ הוּא אוֹמֵר. אָמַר לֵיהּ, חַס וְשָׁלוֹם, וּמִי אִכָּא סְפֵיקָא קָמֵי שְׁמַיָא? (הרי אין ספק בשמים מה היו העובדות) אָמַר לֵיהּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן. זְבוּב מָצָא - וְלֹא הִקְפִּיד. נִימָא מָצָא - וְהִקְפִּיד. אָמַר רַב יְהוּדָה, זְבוּב - בַּקְּעָרָה, וְנִימָא - בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, זְבוּב - מְאִיסוּתָא, וְנִימָא - סַכַּנְתָּא. אִכָּא דְּאָמְרֵי, אִידִי וְאִידִי בַּקְּעָרָה. זְבוּב - אוֹנְסָא, וְנִימָא - פְּשִׁיעוּתָא". הקב"ה בעצמו דן בשאלה חשובה זו כי בסופו של דבר אם לא עוצרים בחוט השערה עלולים להגיע לחורבן שבט מישראל.
ממשיכה הגמרא ואומרת: "אָמַר רַב חִסְדָּא, לְעוֹלָם אַל יָטִיל אָדָם אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה, הֵטִיל עָלֶיהָ בַּעְלָהּ אֵימָה יְתֵרָה, וְהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל הַמֵּטִיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת - גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְחִלּוּל שַׁבָּת".
ובסנהדרין (ז ע"א): "אָמַר רַב הוּנָא, הַאי תִּיגְרָא, דַּמְיָא לְצִנּוֹרָא דְּבִדְקָא דְּמַיָּא, כֵּיוָן דְּרָוַח - רָוַח". מחלוקת היא כמו נקב בסכר. אם לא עוצרים אותו הוא מתרחב והולך. "אַבַּיֵי קְשִׁישָׁא אָמַר, דָּמִי לְגוּדָא דְּגַמְלָא, כֵּיוָן דְּקָם - קָם". מחלוקת דומה לעץ רופף בגשר. אם לא מתקנים הוא מתרופף מכל מי שעובר עליו, לכן תתקן מהר ואל תחכה.
מכאן המסקנה: "הַהוּא, דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל, טוּבֵיהּ דְּשָׁמַע וְאָדִישׁ - חַלְפוּהָ בִּישְׁתָּא מֵאָה". מי ששומע בזיונו ושותק מרוויח מאה מחלוקות שלא יהיו בבית. "אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, קְרָא כְּתִיב, 'פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן', רֵישׁ מְאָה דִּינֵי".
עוד מלמדת התורה שחשוב שהבית ייראה יפה והאישה תיראה מכובדת. שכך מצינו בעשיית הכיור של המשכן (שמות לח, ח): "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". ואומר רש"י: "במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע; אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. וכיון שהמראות הללו עשו שלום בעם ישראל נעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה". כן מובא בגמרא על אשתו של אבא חלקיה, "נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא" מתייפה ומקבלת את פניו בבואו מן השדה והייתה תפילתה נשמעת יותר מתפילתו (תענית כג ע"ב).
ובגמרא (שבת כג ע"ב) למדנו ששלום בית מביא ברכה בילדים שיהיו תלמידי חכמים. "אָמַר רַב הוּנָא, הָרַגִיל בְּנֵר - הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים". והגמרא מביאה דוגמאות "רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנֵי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אָבִין נִגָּרָא, חֲזָא דְּהַוָא רָגִיל בִּשְׁרַגָּא טוּבָא, אָמַר, תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרָבֵי נָפְקֵי מֵהָכָא. נָפְקֵי מִינַּיְיהוּ רַב אִידִי בַר אָבִין, וְרַב חִיָּא בַר אָבִין". רב הונא היה לומד בפתח ביתו של רבי אבין, וראה שהיו מהדרים להדליק הרבה נרות שבת. אמר רב הונא: יצאו מכאן שני תלמידי חכמים. וכך היה ומאותו בית יצאו רַב אִידִי בַר אָבִין, וְרַב חִיָּא בַר אָבִין.
ממשיכה הגמרא ומספרת: "רַב חִסְדָּא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה חָלִיף וְתָנָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא דָּרַב שֵׁיזְבִי (לומד ליד פתח ביתו של החותן של רב שזיבי). חֲזָא דְּהַוָא רָגִיל בִּשְׁרַגָּא טוּבָא, אָמַר, גַּבְרָא רַבָּה נָפָק מֵהָכָא, נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי".
ויהי רצון שנזכה כולנו להשראת שכינה בבית ולילדים שמאירים את העולם. אמן.
