פרשת קרח תשעח
בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה
מהלכות גיור
על חשיבותו של הגיור אנו לומדים מאברהם ושרה, שהכניסו אנשים תחת כנפי השכינה. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים" (רש"י בראשית יב ה. וע' רש"י בראשית לב כג). ומעשה אבות סימן לבנים. על כן הזהירה התורה כמה וכמה פעמים שלא להונות את הגר. והרמב"ם כתב: "ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת עצמו שנאמר 'ואהבת את ה' אלהיך'. הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר" (רמב"ם דעות ו ד).
וצריך להיזהר מאוד שלא לגייר אלא מהכרה פנימית עמוקה, ולא מהתלהבות רגעית או בעקבות סיבה חיצונית. "צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הניסיונות האספסוף היו בהן תחלה" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יח). כולם היו מצרים שהתגיירו והצטרפו לישראל אחרי מכות מצרים, וגיורם היה בגלל התלהבות רגעית ולא מהבנה אמיתית ושורשית.
כך נגרמו צרות מהנשים שגייר שלמה המלך ונשאן. נפילתו של שלמה, שבר גדול וקרע במלכות ישראל. "ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר (מתגיירין בגלל סיבה צדדית) ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו" (רמב"ם שם). לכן צריך מאוד להיזהר כשמגיירים אנשים שיהיו גרי אמת וצדק ולא גרים גרורים.
כדי להימנע מגרים שאינם אמיתיים הדריכו אותנו חז"ל לנהוג עם הבאים להתגייר באופן של שמאל דוחה וימין מקרבת. "תָּנוּ רַבָּנָן, גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה, אוֹמְרִים לוֹ, מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר? אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּווּיִים, דְּחוּפִים, סְחוּפִים, וּמְטוֹרָפִים, וְיִסּוּרִין בָּאִים עֲלֵיהֶם? אִי אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי, וְאֵינִי כְדַאי, מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת". וכל זה כדי שיפרוש אם אינו ראוי. "וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת, אוֹמְרִים לוֹ, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָאתָ לְמִדָּה זוֹ, אָכַלְתָּ חֵלֶב - אִי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת - אִי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה, עַכְשָׁיו; אָכַלְתָּ חֵלֶב - אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת חִלַּלְתָּ שַׁבָּת - אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה" (יבמות מז ע"ב).
כך עשתה נעמי, שהרחיקה שלוש פעמים את רות ואת ערפה שביקשו להתגייר. "וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה". בפעם הראשונה אומרת להן נעמי: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי: יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה".
שתי כלותיה לא מקבלות את הדחייה וממשיכות ללכת איתה. "וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ". נעמי מנסה לדחות אותן פעם שנייה, הפעם באריכות ובטעמים הגיוניים. "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים: שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים: הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'". בפעם הזאת ערפה משתכנעת "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ".
נעמי, שרואה כי שני הניסיונות הראשונים לא השפיעו על רות, מנסה בפעם השלישית: "וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ". אבל רות עומדת על שלה ואומרת לנעמי בנחרצות: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר". רות גם נשבעת לנעמי לא לעזוב אותה ואת דתה: "כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". כאן מרפה נעמי ולא מנסה עוד לשכנע את רות לעזוב. "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ" (רות א יח).
מכאן למדו חכמים כי אחרי שלב ההרחקה, מקרבים את הגרים האמיתיים. "וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה - אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל, מלין אותו מיד" (יבמות מז ע"ב). רבי אליעזר מסביר לנו שלמדנו זאת מנעמי שנאמר בה: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ". ומה הטעם שמגיירים אותו מיד? "שהויי מצוה לא משהינן". לא משהים את המצווה של גיור מי שראוי לכך (ראה שו"ע יו"ד רסח ב).
וצריך חכמה גדולה כדי לדעת כמה להרחיק ומתי לקרב. שלא להרחיק יותר מדי ולא לקרב מהר מדי. "ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם ואח"כ בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ב).
כן למד הראב"ד מאברהם ושרה (בעלי הנפש סוף שער הטבילה) כי ב"ד נצטוו לגייר את הגרים. ולכן מברכין בטבילתו ואומרים: "וצונו", וכן דעת הרשב"ץ (זוהר הרקיע על המצות כ"ח) כי זו מצווה ממה שאמרה הגמרא "דשהויי מצוה לא משהינן". וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה רסח ז) לגבי גיור קטן "שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו".
אמנם בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן צב) מסתפק בדבר ומכריע שיש בזה מצווה רק על הגר עצמו, ובית הדין מצווים לעזור לו לקיים את מצוותו. וכן כתב באגרות משה (קסב) "דאם לעצתי תשמעו אין צריך להכניס זרע נכרים כי אין בזה שום צורך ותכלית ורק כשבא מעצמו להתגייר לשם שמים צריך לקבלו".
ודבר זה צריך שיקול דעת גדול. שהרי "עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים" (בכורות ל ע"ב. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ח). ועם זאת צריך עבותות אהבה. איך עושים זאת?
חכמינו מספרים שהלל ושמאי היו חלוקים בשאלה מה הדרך לקיים את ההלכה הזאת. "מַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ, כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ, שְׁתַּיִם - תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ, שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ, וְשֶׁבְּעַל פֶּה, אֵינִי מַאֲמִינִךָ גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִנְזִיפָה". הסביר רש"י כי שמאי הוציאו בנזיפה כיוון ש"גר שבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו".
לעומת זאת הלל גייר אותו. "בָּא לִפְנֵי הִלֵּל - גַּיְּירֵיהּ. יוֹמָא קַמָּא אָמַר לֵיהּ, אַ"בֵּ גִּ"דָּ. לְמָחָר אַפֵּיךְ לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, וְהָא אֶתְמוֹל לָא אָמַרְתָּ לִי הַכִי? אָמַר לֵיהּ, לָאו עָלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ? - דְּעַל פֶּה נַמִי סְמוֹךְ עָלַי". והסביר רש"י שם: "וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד - שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו". כי יש הבדל בין כופר שלמד ולמרות זאת הוא כופר לבין עם הארץ שלא למד. וכיוון שמתגייר הוא בבחינת מי שלא למד – הוא התנגד לתורה שבעל פה. וידע הלל שלאחר שיסביר לו הוא יקבל, לכן גיירו (רש"ש שם).
הגמרא מספרת שלושה סיפורים על הלל ברוח זו, ללמדנו שזו הייתה דרכו, וחכמים מציינים שצריך ללמוד מדרכו: "תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְותָן כְּהִלֵּל, וְאַל יְהֵא קַפְּדָן כְּשַׁמַּאי". שהרי בזכות זה קירב הלל את שלושת הגויים הללו תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה ולא טרדה אותם מן העולם.
כדרכו של רש"י מפרשים גם התוספות (יבמות כד ע"ב), שאומרים על הנוכרי שבא להתגייר בשביל להיות כהן גדול "בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים". וכן בעניין הגיורת שבאה להתגייר בשביל להינשא לתלמיד של רבי חייא, שהתגבר על יצרו בזכות מצוות ציצית. "באת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר" (מנחות מד ע"א). גם כאן היה בטוח רבי חייא שסופה לעשות לשם שמים.
בכל הגיורים הללו שבהם המגייר בטוח שסופו "לעשות לשם שמים", צריך זהירות וביטחון גדול "שאחר שילמדנו יסמוך עליו". ומכאן למד הבית יוסף (יו"ד רסח) "ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין". לדעת שבסופו של דבר המתגייר ישמור תורה ומצוות.
ומכיוון שמדובר כאן לא בדיון על מה שקרה בעבר, אלא בהערכה מה יקרה בעתיד, צריך הרבה חכמה והתבוננות בחינת "חכם עדיף מנביא", לדעת שהמתגייר הזה בסופו של דבר לא יחזור לסורו. לכן נפסקה הלכה שגיור נקרא "דין" וצריכים לשבת בו דיינים. והם צריכים להיזהר מכל מה שנזהרים דיינים. ובעיקר אסור שיהיו על הדיין המגייר לחצים כלשהם, שהרי "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים פרק טז יט). וגם חכמים וצדיקים באמת יכולים להטות את ליבם, בגלל לחצים כלכליים.
לכן מתנגדים רוב ככל רבני ישראל לכך שעל גבי הדיינים המגיירים יהיו ממונים אנשים שלא מחויבים לתורה ומצוות, שישלמו את שכרם של הרבנים ויפטרו וימנו אותם כרצונם. על כגון זה כתב האגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן קו): "וברוב הפעמים ואולי גם כל הפעמים הרי הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם שהוי כ'אנן סהדי' שאין מקבלין המצות בודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים".
ממשיך האגרות משה וכותב: "ובעוונותינו הרבים נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבעלי הבתים עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה, ובודאי בשביל זה עשו רבני האלאנד (הולנד) תקנה שלא לקבל גר וגיורת אלא בהסכמת כל הרבנים". וכך עשו גם הקהילות הספרדיות בארה"ב ובארגנטינה ובמקסיקו, שלא מגיירים אלא בארץ ישראל. וכתב על כך שו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן קכט): "ומשבח אני בזה מנהג הספרדים שאין מקבלין בקהלותיהם גרים". כיון שיש בזה לחצים גדולים ועלולים הרבנים לטעות בכך.
למדנו כי לכתחילה לא מגיירים אלא לשם שמים. ובגמרא נדונה השאלה מה יקרה אם גיירו אדם שלא לשם שמים אלא מחמת יראה או לשם אישות (יבמות כד ע"ב): "אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים לשום עבדי שלמה - אינן גרים דברי ר' נחמיה. שהיה רבי נחמיה אומר אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר אינן גרים עד שיתגיירו בזמן הזה. בזמן הזה ס"ד? אלא אימא כבזמן הזה. הא איתמר עלה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כולם גרים הם". למדנו שלא מקבלים גר כזה לכתחילה ואם נתגייר – הרי זה גר.
כן פסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז): "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן".
בגמרא בבלי לא נאמר שמקרבין אותם, אבל בגמרא ירושלמי (קדושין מב ע"א) כתוב על הגרים הללו "רב אמר הלכה גרים הם ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם". וברמב"ם כתוב שלא מקרבים אותם ולא דוחים אותם. "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה בימי דוד שמא מן הפחד חזרו ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם" (הלכות איסורי ביאה פרק יג טו).
על כן פסק הגר"מ זילברשטיין שליט"א בספרו "חשוקי חמד" (שבת לא) על אישה שהתגיירה בבית דין לגיור, ובדעתה לא היה אז לקיים מצוות כהלכה, אלא באופן רדוד, כגון לשמור שבת, לא בכל פרטיה ודקדוקיה כי אם באופן שטחי, וכמו כן לא חשבה להיות לבושה כדת ישראל ויהודית, וכך גם בשאר המצוות. אח"כ היא נישאה ליהודה, וילדה בן וקראה שמו נתנאל. לאחר לידת הבן היא נתחזקה ונסעה למקום שגרים בו יהודים שומרי תורה ומצוות בדקדוק ובלב חפץ, ונתגיירה שם שנית בבית דין של ת"ח חרדים, כי חששה לקבלת המצוות שלה שבבית דין הראשון. וגם הבן נתגייר שנית והכניסה אותו לישיבה קדושה להתעלות בתורה ומצוות והבן הגיע לפרקו, והוא מסתפק איך לכתוב בכתובה, האם נתנאל בן יהודה, או שמא יש לחוש שהגרות הראשונה לא חלה מאחר ולא התכוונה לשמור תורה ומצוות כהלכתה, ודינו כגר ולא כיהודי, ויש לכתוב את שמו בכתובה נתנאל בן אברהם אבינו ע"ה.
ובתשובה הביא את הגמרא על שלושת הגרים של הלל, ואת דברי רש"י שם. וכתב: "גיורת זו שלפנינו התעוררה מעצמה להתחזק בתורה ושמירת מצוותיה, לכן אעפ"י שמתחילה לא חשבה לקיים מצוות כהלכה אבל הוכיח סופה על תחילתה שנכנסה לתורת ישראל ברצינות והיא חפצה בלבה פנימה להתייהד, והגרעין הפנימי נטה להתקרב לבורא עולם. ולכן בנוגע לשם שבכתובה אפשר לסמוך על סברא זו ויקרא שמו בישראל נתנאל בן יהודה כי הדברים נוטים שהתכוונה להתקרב לתורה, כל זה רק בנוגע לשם החתן בכתובה".
ממשיך הרב זילברשטיין וכותב כי האגרו"מ (יו"ד ח"ג תשובה קט) דן בכעין שאלתנו ומסיק דהוי גירות מספק. אלא שדבריו אמורים כשלא התנהגה בדיני התורה, אבל בשאלתנו הגיורת שמרה תו"מ אך רק באופן רדוד. וכן פסק בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן כו) "ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות".
עד עתה דנו במקרה שבו נוכרי רוצה להתגייר שלא לשם שמים ואנו לא רוצים לגייר אותו ושוקלים מה יהיה בדיעבד. יש שואלים מה קורה כשאנו רוצים לגייר מישהו לתקנת עם ישראל. האם מותר לנו לגיירו?
בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק ה סימן טו) הביא את דברי הרב בן שמעון זצוק"ל בספרו "נהר מצרים" שכתב: "אכן בנדון שאיש ישראל נלכד באהבת בת הנכר וישב עמה כמה זמן ואי אפשר שיתפרדו, ויש גם שהולידו בנים ובנות מן הנכרית, ואח"ז נוססה באיש רוח טהרה לגייר את אשתו הנכרית והיא גם היא תחפוץ להתגייר שלא תחפוץ להתפרד מבעלה או מבניה, כאשר בעוה"ר ענין כזה הוא חזון נפרץ בזמן הזה - אנחנו מקבלים לגייר את האשה והבנים, והגם שכל מבין יודע סיבת גירות האשה, וזה מכמה טעמים: האחת להציל את האיש מאיסור נשג"ז (שהוא חי עם גויה), וגם לטהרת זרעו מכאן ולהבא כי ולד שפחה כמוה כידוע. וגם לגייר את בניו אשר הוליד".
וממשיך ה"ציץ אליעזר": "שנית כי חוששים אנחנו שאם לא נקבל אותה להתגייר ילך החבל אחר הדלי וח"ו ישתמד וימיר דתו הבעל כי יהיה אחרי זה אנוס בדבר למען ישא אותה בדת הגויים למען תכיר הממשלה את בניו ליורשי נכסיו אחריו, כי בלי נשואין אין הממשלה מכירתם לבנים יורשים כפי החק. ועוד כמה טעמים שאין פה מקום ביאורם. ועל כן אנחנו מעלימין עין ומקבלים אותם, ואחר שנתגייר משיאים אותם זה לזו בחופה וקידושין וכתובה כדת משה וישראל ואת הבנים נגייר אותם כדינם, וכן עשו גם הדורות שקדמונו.
"וכאשר כתב כ"ז רב אח"ג בספרו נוה שלום הל' גרים סעי' ב' יעו"ש בדבריו המצודקים, וכ"כ בספרו הנד"מ תע"ל ח"ג סי' כ"ט ול' יעו"ש וכן עשינו פעמים רבות, כי לדאבון לבב אין ביכלתנו להעמיד דגל הדת על תלה, וזאת אנחנו עושים בנדון כזה שאנחנו מתנים ומבארים להאשה המתגיירת שאפי' אם הבעל אשר עמה לא יחפוץ לשאת אותה אחרי זאת ויעזבנה לנפשה, היא מקבלת הדת מרצונה, ואין סיבת גירותה תלוי בסיבת נישואיה עמו, והיא אומרת כן, ואף על פי שאנחנו יודעים דברים שבלב, אין אנחנו מדקדקים הרבה, ועת לעשות לה' הפרו תורתך כתיב עכ"ל".
מקור לדבריו אפשר למצוא מגיור עבדים, גיור אשת יפת תואר וגיור קטנים. שאנחנו מגיירים עבדים לצורך כלכלי של יהודי שקנה אותם לצורך עבודת שדהו (שו"ע יורה דעה - סימן רסז ג) "אומרים לו: רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים, או לא. אם רצה, מודיעין לו עקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר, ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים". ואם לא רצה להתגייר – "מגלגל עמו כל י"ב חדש. יתר על כן, אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לעובד כוכבים".
וכן באשת יפת תואר שמצא איש במלחמה "אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד" ואם "לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש לא רצתה - מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה והרי היא ככל הגרים התושבים ואינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ח ה). מכאן למדנו שכשיש תועלת כלכלית או יצרית לאחד מישראל, מגיירים את הנוכרי מיוזמתנו למרות שהוא לא התקרב אל ה' מליבו.
לפי זה יש מקשים למה לא גייר נחמיה את כל הנשים הנוכריות שהיו נשואות ליהודים. למה הוא מסלק אותם מעם ישראל כדכתיב: "וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט). וצריך לומר שלא גיירו אותם כיוון שלא ראו שהם חוזרים בתשובה גמורה. אבל כשהיו חוזרים בתשובה היו מגיירים אותם. וכן הוא כותב "וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרשׁ לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (עזרא ו) – "הם הגרים שנבדלו מתורת העכו"ם להיות דבוקים ומחוברים אל תורתו של הקדוש ברוך הוא ולשמור מצותיו" (רש"י נחמיה י).
ויהי רצון שיתקיים בנו: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: נְאֻם ה' אלוקים מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו" (ישעיהו נו). אמן ואמן.
