תמליל שיעורו של הרב שמואל אליהו:
לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ
יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ
התורה לא מספרת לנו מה היה חטאם של בני דור הפלגה, שדיברו בתחילה כולם ב"שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", רצו לבנות עיר עם "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" בבקעת שנער ואמרו "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". מה היה כל כך מסוכן במעשיהם שאלוקים בלל את שפתם והפיצם על פני כל הארץ?
אור החיים הקדוש מסביר עניין יסודי. אלוקים ברא את העולם שיהיה מיושב. "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה מה יח). ה' רצה שבני אדם יתעסקו בבניין העולם (אבות דרבי נתן יא). ואם כל בני האדם היו מתיישבים בבקעת שנער – כדור הארץ היה נשאר שממה. זה אולי מתאים לרצון אנשי דור הפלגה שרצו כבוד ושם, אבל זה לא מתאים לרצון ה'. לכן הפיצם ה' על פני כל הארץ - שיהיה העולם כולו מיושב.
וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת
ממשיך אור החיים ומסביר עוד יסוד חשוב מאוד על-פי הפסוק "וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". פסוק שאומר כי אם האנשים באותו דור יהיו מכונסים ומאוחדים, אלוקים לא יוכל לעצור אותם. כי כשבני אדם באחדות, הם יכולים לנהל את העולם כרצונם נגד רצון ה'. "והוא דבר שיכולים להשיגו להיותם בעלי בחירה ורצון במעשה הגשמי". כך אלוקים ברא את העולם. נתן לאדם הראשון כוח שליטה עצום: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א כו). כוח לעשות מה שברצונם.
גם כשאלוקים ראה שהם הולכים נגד רצונו וזה הרס הבריאה, הוא לא ביטל את הכוח שבידי בני האדם, רק פיזר אותם ופיזר את כוחם. אלוקים רוצה שנמשיך וננהל את העולם, שניטע עצים ונבנה בתים, שנוליד ילדים וניישב את העולם. שנבנה ונעשה ונצליח. הוא פיזר אותם כי הוא לא רוצה שתזוח דעת בני האדם ונעשה דברים שהם הורסים את העולם. לכן כשצריך הוא מתערב ומשבש את תכניות ההרס האנושיות.
אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ
כדי שנזכור גם את הכוח שלנו וגם את הכפיפות לפני ה', לימדו אותנו חז"ל כי בתפילה צריך גם לכפוף וגם לזקוף, לשמור על האיזון הנכון. ההשתחוויה מזכירה לנו שאנו עומדים לפני ה' ושכינה כנגדנו. "ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" (שו"ע צ"ח).
ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש
וצריך כל אדם לכוון בתפילת י"ח שהוא עומד בבית המקדש. "צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש" (שו"ע אורח חיים - סימן צה ב). ובוודאי ישים לב שעומד לתפילה בבגדים ראויים: "וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה" (שו"ע צח ד). ויחשוב שהתפילה היא במקום קרבן.
מַאן דְּלָא הֲוִי כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ - לָא יֵיעוּל צְּלוֹתֵיהּ בְּהֵיכָלָא דִּילִי
אמנם לא מגיעים לדרגה הזאת בבת אחת. בכניסתנו לבית הכנסת אנו משתחווים ואומרים: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ". אנחנו מדמים בנפשנו שאנו נכנסים לבית המקדש. בתפילת י"ח אנו מדמים שאנו בתוך קודש הקדשים. על כן כורעים בתחילת התפילה (ברכות לד ע"א), להרגיש שכינה מולנו. ובזוהר (חלק ג דף רכו/ב) הסביר כי ההשתחוויה הזאת של ברכת "אבות" מועילה לכל התפילה. "וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל לְקַבְּלַיְיהוּ, בִּצְּלוֹתָא לְמֶהֱוִי חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ, לְמִכְרַע בְּכָל גּוּפַיְיהוּ, בְּתִמְנֵי סְרֵי בִּרְכָאן דִּצְּלוֹתָא, לְאַמְלְכָא עָלַיְיהוּ אָמֵן, וְאִיהוּ יְאֲהדוָֹנָהי, בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר דִּלְהוֹן". ובמקום אחר כתב כי מי שלא כורע ב"ברוך" - לא מקבלים את תפילתו. "וְאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאן דְּלָא הֲוִי רָשִׁים קֳדָמַיְיכוּ, לְמֶהֱוִי כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, וְזוֹקֵף בַּיְ-הוָֹה, בְּקוֹמָה דְּגוּפָא, לָא יֵיעוּל צְּלוֹתֵיהּ בְּהֵיכָלָא דִּילִי, דְּאִיהוּ אֲ-דֹנָי. לָא תְּקַבְּלוּן מִלִּין דִּילֵיהּ".
ויחשוב כאילו שכינה כנגדו
לכן סידרו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר את המילה "אתה" בתפילת י"ח 36 פעמים. שנרגיש את נוכחות השכינה כנגדנו. גם בתפילות של שבת ובתוספות למוצאי שבת ותעניות מופיעה המילה "אתה" כמה וכמה פעמים: "אתה קידשת"; "אתה אחד"; "אתה חוננתנו"; "אתה כוננת" וכו'. כדי שנוכל להגיע למחשבה הזאת, אנו צריכים הכנה לפני התפילה והתרחקות מכל מה שקשור לקלות ראש. ולכן נפסק בשו"ע שלא יאכל ולא יחשוב לפני התפילה על מאכלים ומשקאות וכל תענוגות בני אדם. "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם".
כדי לזכות בהכרה בנוכחות השכינה צריך אדם לעצום את עיניו בעת תפילת י"ח, ובמיוחד בעת שמשתחווה. ומי שפותח את עיניו בתפילה "אינו זוכה לראות אור שכינה בצאת נפשו בעת פטירתו, ואם הוכרח לפתוח עיניו בשביל איזה סיבה הכרחית, ישתוק ויפתח עיניו ותכף יסגור עיניו ויחזור לתפילתו, ואף על פי שיותר טוב להתפלל בעניים סגורות, מכל מקום אם יודע בעצמו שיש לו כונת הלב יותר בהיותו מתפלל מתוך הסידור, מתפלל מתוך הספר, ורק יזהר שלא יסתכל חוץ מן הספר שבידו אפילו כל דהו, וגם יזהר כשעושה השתחויה לסגור עיניו, אף על פי שהספר בידו" (בא"ח יתרו ט).
הֵם מִשתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק
המוסלמים, מתפללים בכריעה והשתחוויה את כל התפילה וחושבים שזו מעלה גדולה. הנוצרים בדרך כלל מתפללים את כל התפילה שלהם כשהם עומדים זקופים, ויש לזה סיבות חשובות בתרבות במוסלמית והנוצרית.
כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ, כּוֹרֵעַ בְּ"בָרוּךְ", וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף, זוֹקֵף בַּ"שֵּׁם"
בגמרא משמע שזו חכמה גדולה לדעת מתי להשתחוות ומתי לזקוף. לדעת איך לעמוד נכון לפני ה'. בגמרא ירושלמי (ברכות י ע"ב) "דחנן בר בא אמר לחברייא נימר לכון מילתא טבא דחמית לרב עביד ואמריתה קמיה דשמואל וקם ונשק על פומי. 'ברוך אתה' – שוחה. בא להזכיר את השם – זוקף".
חנן בר אמר לחבריו: בואו ואומר לכם דבר טוב שראיתי את רב עושה. וכשסיפרתי דבר זה לשמואל שמח שמחה גדולה כך עד שחיבק ונישק אותי על פי.
בגמרא בבלי מסופר ששמואל מספר לחייא, בנו של רב, את החידוש של אביו בשמחה גדולה: "אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּא בַּר רַב: בַּר אוֹרְיָן, תָּא וְאֵימָא לָךְ מִילְתָא מַעַלְיְיתָא דְּאָמַר אָבוּךְ. הָכִי אָמַר אָבוּךְ, כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ - כּוֹרֵעַ בְּ'בָרוּךְ', וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף - זוֹקֵף בַּ'שֵּׁם'" (ברכות יב ע"ב).
אמר שמואל לחייא בר רב: בַּר אוֹרְיָן (בנם של אנשי תורה), בוא ואומר לך דבר טוב שאמר אביך. כך אמר אביך: כשאדם כורע בתפילה – הוא כורע ב"ברוך". וכשהוא זוקף – הוא זוקף בשם ה'.
ואולך אתכם קוממיות – בקומה זקופה
את ההתלהבות של שמואל מדברי רב הבנתי בשעה שפנו אלי מ"יד לאחים" בבקשה שאשפיע על יהודייה שהתאסלמה שתשוב לדרך הטובה. התברר כי אותה יהודייה עברה לגור בעזה והתחתנה שם עם עו"ד ערבי. אחרי שקיבלה מכות היא אומנם חזרה למדינת ישראל, אבל המשיכה להחזיק בדת המוסלמית, התלבשה כמוסלמית וראתה באסלם את דת האמת.
בתחילה אותה אישה לא הסכימה לדבר אתי. אבל אחרי ניסיונות רבים היא נאותה והקציבה לשיחה חמש דקות. שאלתי אותה למה היא התאסלמה, והיא הסבירה לי כי האסלם היא דת האמת. כדי לשכנע גם אותי בכך היא ציינה כמה דברים, ובכללם שהמוסלמים משתחווים בכריעה גמורה על פניהם, ולא בכפיפה קלה כמו שהיהודים משתחווים בתפילה כלאחר יד.
התפללתי בלבי שזכות רב ושמואל האמוראים תעזור לי להשיבה ליהדות. שאלתי אותה אם היא קיבלה מכות מבעלה הערבי, והיא נרתעה מהשאלה ואמרה שהיא לא מבינה איך זה רלוונטי לעניין. הפצרתי בה שתשיב לי ותאפשר לי להסביר לה, והיא השיבה שקיבלה מכות רצח. שאלתי אותה האם מדובר בתופעה אצל הערבים, או שהיא האישה היחידה שקיבלה מכות מבעלה. היא השיבה שגם שכנותיה הערביות קיבלו מכות, אבל לא כמוה, כי בעיני בעלה היא עדיין נחשבת יהודייה. שאלתי אותה האם גם הילדים מקבלים שם מכות רצח, והיא השיבה: כולם.
לאחר שתיקה קלה אמרתי לה כי זה ההבדל בין השקפת היהדות לאסלם. ביהדות מזכירים לנו תמיד כי האדם נברא בצלם אלוקים, ולכן משה רבנו מלמד אותנו מיד בהופעה הראשונה שלו כי מי שמרים יד על חברו – נקרא רשע, שצלם אלוקים בתוך חברו, ובהכאת חברו הוא פוגע בצלם אלוקים. כיוון שה' שוכן בתוכנו, אנחנו שומרים על ניקיון הלבוש והבית, מכבדים את האישה ואת הילדים.
לעומת זאת אנחנו שומעים מהרבה מוסלמים כי כבוד אלוקים יגדל אם הם יפוצצו אוטובוסים מלאים אנשים, נשים וטף. הם לא מבינים שכאשר הורסים והורגים בארץ ובעולם – מחללים את שמו של אלוקים. כששורפים את היערות – זה הפך רצון ה'. כשלא בונים ולא מפתחים – הולכים נגד רצון ה'.
אותה אישה הקשיבה רוב קשב, אבל שאלה איך כל זה שייך לעובדה שהיהודים לא כורעים בתפילה. השבתי לה, שחשוב לנו גם להיות כפופים בהכנעה וגם להיות זקופים כי כך אלוקים ברא אותנו. הוא ברא את האדם בצלמו, הוא זוקף את קומתנו לעומת בעלי החיים ואומר לנו: "ואולך אתכם קוממיות" – "בקומה זקופה". הוא רוצה בכבודנו ובהצלחתנו.
לכן אלוקים מזכיר לנח כי אדם נברא בצלם אלוקים אחרי המבול. הוא מצווה על נח לשמור על החיים. "שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּי בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם: וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ". הוא אומר להם: אל תתבלבלו בכוונותי בגלל המבול, אני רוצה עולם מתוקן ומיושב. כל המבול והחורבן היה אילוץ מאחר שבני האדם השחיתו את הארץ. עכשיו תבנו אותה.
לשמחתי הדקות המעטות הללו עשו את שלהן, והאישה הזאת מגדלת היום את ילדיה כיהודים לכל דבר ועניין.
הַמֶּלֶךְ – זוֹקֵף כְּפוּפִים
רב לימד אותנו בגאונותו את האיזון המיוחד בין כריעה לזקיפה. מצד אחד - בני אדם חייבים להצליח ולבנות עולם. מצד שני - חייבים גם לזכור שאלוקים קובע את הכללים. על כן בתחילה אנחנו כופפים את גופנו ואת ראשנו לפני ה', שנבין שהוא המלך. שנבין שהוא רוצה לזקוף את קומתנו. בכוחו אנחנו מזדקפים ובכוחו בונים עולם. מפתחים המצאות ומוסיפים בניין וחיים. אם לא נזכור את זה לא נבנה ולא נעשה. ואם נשכח את רצון ה' ונחשוב שאנחנו מנהלים את העולם, נטעה כמו שטעו אנשי דור הפלגה. האיזון הזה הוא הגאונות של רב, שבגללה שמואל נישק את מי שאמר לו את הדברים בשמו.
ובלבד שלא ישוח יותר מדאי
זו הסיבה שבגללה כתוב בהלכה לא להשתוות יותר מדי. אלא אם כן מדובר באדם שעלול ליפול בגאווה. כך בגמרא ירושלמי "תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. רבי שמואל בר נתן בשם ר' חמא בר חנינא: מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי. ר' אמי אמר: ר' יוחנן הוה מעביר. אמר ליה ר' חייא בר בא: לא היה מעבירו אלא גער ביה" (ברכות י ע"ב).
עוד אומר הירושלמי "אמר רבי ירמיה ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונא אלא 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'. חרדונא הוא צב שכורע על הארץ, אבל ראשו זקוף. בתפילה צריך אומנם לכפוף גם הראש, אבל לא יותר מדי. ומהו יותר מדי? ה"בית יוסף" (קיג) הביא בשם הגהות אשיר"י: "ואין לשוח כל כך עד שיהא פיו כנגד חגור של מכנסים". גם בגלל שזה נראה כיוהרא (משנ"ב ס"ק י"א). וב"מור וקציעה" להיעב"ץ (ס' צ"ח) כתב: "ונראה לי הכוונה (שאין השכינה יורדת למטה מי' טפחים) שאינה יורדת אלא עד ברית קודש כנגד ברכיו ולא משם ולמטה כנגד הרגליים, ונראה דהיינו טעמא שאסור לשוח יותר מזה אלא דווקא עד כנגד הברכיים, לא משם ולמטה שאין שם גילוי שכינה, אף על פי שכבודו בכל מקום, ואף בעמקי תהום, והבן שהוא דבר הגון".
הגמרא בברכות אומרת כי מי שמקבל כבוד גדול ועלול לטעות יותר בגאווה, צריך להשתחוות יותר מאדם רגיל: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: הֶדְיוֹט - כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל - בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וְהַמֶּלֶךְ - תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי, לְדִידִי מְפָרְשָׁא לִי מִינֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֶדְיוֹט - כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל - בִּתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. הַמֶּלֶךְ - כֵּיוָן שֶׁכָּרַע, שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף, שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א ח) "וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְגוֹ', קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו".
המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה
הגמרא אומרת כי י"ח ברכות שבתפילה הן כנגד כמה דברים, ובכללם "כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; עולא אמר: עד כדי שיראה איסר כנגד לבו" (ברכות כח ע"ב).
רב האי גאון הסביר שרבי יהושע דיבר על כפיפת הגוף, שיתפקקו כל החוליות שבשדרה. ועולא דיבר על כפיפת הראש שיכול לראות מטבע ששמו "איסר" אם היה מונח על הקרקע (אבל כבר אמרנו לעיל שאסור לפקוח עיניים בעת השתחוויה. עיין ב"י קיג. רשב"א ושיטה מקובצת). ה"פני יהושע" הביא פירוש שאומר: "נראה דמה שתקנו יותר כנגד חוליות שבשדרה היינו משום דכתיב 'כל עצמותי תאמרנה' ועוד שדבר ידוע שרמ"ח אברים של אדם הם כנגד רמ"ח מצות עשה. נמצא דלפי זה שכל אברי המעשה צריכין לקיום המצות". והוסיף על כך ה"פני יהושע" שבתפילה לא רק העצמות מתפללות, אלא כל האברים כולם.
המשנה ברורה (קיג ס"ק יב) כתב בשם ה"מגן אברהם": "כשאומר 'ברוך' יכרע בברכיו, וכשאומר 'אתה' ישחה עד שיתפקקו החוליות". השל"ה הביא את מקור הדברים מהזוהר. "בָּרוּךְ" דִּצְלוֹתָא - בַּר נָשׁ כּוֹרֵעַ בֵּיהּ בְּבִרְכּוֹי, וְגָחִין רֵישָׁא בְּ"אַתָּה" (זוהר ח"ג רעא) דכתיב: "כי לך תכרע כל ברך".
ב"באר היטב" (סק"ה) מביא משנת חסידים בשם האר"י ז"ל: "כשאומר 'ברוך' יכרע גופו, וכשאומר 'אתה' יכרע ראשו", ואינו מזכיר כריעת הברכיים, וכן הוא בשערי תשובה (סק"א) בשם תשובת בית יעקב (סימן קכ"ז). וכן הוא בבן איש חי ובכף החיים (קיג ס"ק כא. שער הכוונות דרושי העמידה דרוש ב פירוש תיבת ברוך).
מרן הרב אליהו זצוק"ל, בעת שהשתחווה בתפילה, היה מכופף מעט את הברכיים, מיישר ומכופף את גופו עד שיתפקקו כל החוליות, ואחר כך מכופף את ראשו. כך הרב קיים גם את קבלת השל"ה עפ"י הזוהר, וגם את קבלת האר"י ז"ל.
זוקף בנחת ראשו תחילה
בשולחן ערוך (קיג סעיף ו) כתוב: "וכשהוא זוקף, זוקף בנחת ראשו תחלה, ואח"כ גופו, שלא תהא עליו כמשאוי". לפי האר"י ז"ל זוקפים קודם את הגוף ואחר כך את הראש (בן איש חי וישלח ו): "וכשאומר ה' יזקוף שם שתי זקיפות ותחלה יזקוף גופו בלבד, ואחר כך יזקוף ראשו גם כן, רמז לדבר כאשר יחנו כן יסעו". מנהג האשכנזים כהשו"ע, ובקהילות החסידים והספרדים מקובל לנהוג כדעת האר"י ז"ל.
וכבר הזכרנו את דברי הירושלמי (ברכות י ע"ב) בשם רב, שאמר כי צריך לזקוף לפני שאומר את שם ה'. "בא להזכיר את השם – זוקף". ואולם את הראש ישאיר כל משך התפילה כפוף מעט למטה כדאיתא בשו"ע סי' צ"ה סעי' ב'.
כריעה ב"מודים"
המודה ומשבח על הטובה יעשה קצת השתחוויה
כתב גאון עוזנו ותפארתנו בספרו "עוד יוסף חי" (בשלח יט) כי "תיקנו השתחויה באומרו 'מודים' היינו כי הדרך הוא שהמודה ומשבח על הטובה יעשה קצת השתחוויה להמטיב לו בעת שהוא מודה לו על הטובה. וכמ"ש בשמואל (ב' סי' ט"ז על ציבא שקיבל שדה מדוד המלך) 'ויאמר ציבא השתחויתי, אמצא חן בעיניך אדוני המלך'. ותרגם התרגום: 'ואמר ציבא מודינא אשכח רחמין בעינך רבוני מלכא'. וכן הוא בנחמיה כו' 'ורביעית היום מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם' שהוא רוצה לומר 'מודים'. וכן מה שכתוב שם: 'וצבא השמים לך משתחוים' היינו רוצה לומר 'מודים'".
אל תהיה כמו נחש שלא יודע לומר תודה
הגמרא (בבא קמא טז ע"א) אומרת: "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים". וכבר היו אנשים בימי המהר"ל שלא הבינו עומק דברי חז"ל, ובכלל דבריהם רמזו כי מי שלא אומר תודה – מתדמה במידותיו לנחש. "כי יש בני אדם שהם כפויי טובה וכל שיש להם בעוה"ז הוא מעט אצלם, ויש להם תרעומת על הקדוש ברוך הוא על שאין להם עוד יותר. ולפיכך נעשה נחש, כמו דאיתא 'ונחש עפר לחמו', וכל מה שאוכל, אינו טועם רק עפר, ואינו מתבונן להודות להשי"ת" (תפארת שלמה ליקוטי הש"ס). ולכן כשאדם זוקף מההשתחוויה הוא זוקף כחויא – כנחש. "שאין אנו יכולים להודות אפילו אחת מאלף אלפי אלפים וכו' (כדאי' בתפילת נשמת), וזהו הפירוש "כי זקיף זקיף כחיויא", שידע שאחרי כל מה שיכרע בהודאה, עדיין לא הודה מספיק, כחיויא" (דף על דף שם).
כשאומר מודים יכרע ראשו וגופו כאגמון
ב"עוד יוסף חי" (בשלח ב) הביא את שער הכוונות (דף כט) שבתחילת "מודים" רק כריעה וזקיפה אחת לגופו כיוון שלא אומרים את המילה "ברוך". את ההשלמה עושים ב"מודים דרבנן", ששם כורעים וזוקפים פעם אחת. ובמשנה ברורה (ס"ק י"ב) "וכשאומר 'מודים' יכרע ראשו וגופו כאגמון בבת אחת ויעמוד כך בשחיה עד השם ואז יזקוף. אמנם דעת הרש"ש ז"ל בסידורו הקדוש דכשאומר 'מודים אנחנו לך' יכרע גופו וכשאומר 'שאתה הוא' יכרע ראשו. וכשאומר ה' יזקוף גופו ואחר כך ראשו כמו שאר ברכות. ודקדק את הדברים מדברי האר"י ז"ל ממקום אחר שעל פי סדר הכוונה צ"ל גם במודים דלחש ובמודים דחזרת הש"ץ בכל אחד שני כריעות ושני זקיפות" (עיין בן איש חי בשלח כא). וכן נוהגין חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר קדשינו ירושלים ת"ו כדברי הרש"ש ז"ל (כה"ח קיג כא).
כריעה במודים – על בית המקדש שייבנה
ב"מודים" אנו מזכירים את ימות המשיח. "וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמָם וְיִתְנַשֵּא תָּמִיד שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ לְעוֹלָם וָעֶד. וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה". גם ב"מודים דרבנן" מזכירים את בית המקדש: "תְּחַיֵּינוּ וּתְחָנֵּנוּ. וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ". וכתב על זה רבי יהודה בר רבי יקר (רבו של הרמב"ן, בספרו פירוש התפילות והברכות ח"א עמוד סה) כי ההשתחואה של מודים, היא על בית המקדש שיבנה בימות המשיח, וכשאינו משתחוה כראוי, עד שיתפקקו כל חוליות השדרה, נראה ככופר בימות המשיח ובתחיית המתים, הנרמזות בסוף הודאה, והוי מין ולא יזכה לחיות עם שאר המתים, כיון שהוא נותן פגם בדבר לא יראה באותה טובה. על כן אנו מתפללים שיתקיים בנו במהרה (ישעיה סו כג. יחזקאל מו. זכריה יד): וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'. אמן ואמן.
