על רוב התפילות שבפרשת ויצא לא מספרת לנו התורה במילים מפורשות. לא כתוב שיעקב התפלל בבית אל, ולא מוזכר מה היה נוסח התפילה שלו, אבל חכמינו למדו מהמילה "ויפגע" שהייתה שם תפילה ושם הוא תיקן את תפילת ערבית (רש"י בראשית כח יא; חולין צא, זוהר חלק ג דף רמו/ב). ולמה התורה לא כותבת במפורש שהוא התפלל ומה הייתה תפילתו, כמו שכתוב בפרשת תולדות "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם" (בראשית כח ג)? כן מפורשות התפילות בפרשת וישלח "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית לב יב).
התורה גם לא מזכירה את התפילות של רחל ושל לאה על ילדיהן, ובוודאי שלא את הנוסח שלהן, פרט לאחת. כל מה שכתוב הוא שה' שמע לתפילתן. "שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן" (בראשית כט לג). "וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן" (בראשית פרק ל ו). התורה לא מספרת על רחל ולא על לאה שהתפללו על הילדים הללו.
כן נאמר על רחל "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי". גם על התפילה הזאת והנוסח שלה לא שמענו כלום. הפעם היחידה שאנחנו שומעים על תפילה היא על בנימין. "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל כב).
וכנראה שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין לגודל מעלתו. וכשמדובר בשבטי יה עדות לישראל, מדובר ביסוד כל הברכה שבעולם. לכן הברכה עליהם היא נסתרת. רק אחרי לידת יוסף אין יותר חשש לגילוי שנאמר עליו "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" שהוא מוגן מעינא בישא.
יש תפילות על הגשמים שהן בלי מילים. כך אנו קוראים בקריאת שמע שהמעשים ואהבת ה' מביאים את הגשמים. כך גם אומר הנביא מלאכי (ג י) "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". ומכאן למדה הגמרא כי המעשר – מתעשר (תענית ט ע"א), מצד המעשה. כן אומרת הגמרא (ראש השנה טז ע"א) "וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה, נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה".
ובגמרא תענית מסופרים מעשים רבים על חכמים גדולים שהתפללו ולא נענו, עד שבא אדם בעל מעשים – סוהר, מלמד תינוקות או גומל חסד – והתפלל ונענה. הירושלמי נותן כדוגמה איש פשוט שהתפלל על הגשמים ונענה, כי הוא לא רצה ליהנות ממעות אביו משום חשש ספק גזל, אף על פי שלא היו לו תובעים. דוגמאות אחרות יש באנשים שפעלו בכדי שנשים לא תחטאנה בזנות.
ובגמרא מובאים סיפורים על חוני המעגל שהיה כבן בפני אביו ונענה. כך בנו אבא חלקיה שהיה בעל מעשים ונענו הוא ואשתו בתפילת הגשם שלהם יותר מכל חכמי ישראל. כך מספרת הגמרא על הענווה של חנן הנחבא שגם תפילתו התקבלה.
ובגמרא "שׁוּב מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. יָרַד רַבִּי עֲקִיבָא אַחֲרָיו וְאָמַר, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, לְמַעֲנָךְ רַחֵם עָלֵינוּ. וּמִיָּד נַעֲנָה, כִּסְבוּרִין הָעָם שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, יָצְאתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו".
כן אומרת הגמרא (בבלי תענית ח): "וְאָמַר רַבִּי אַמִי, אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא בִשְׁבִיל בַּעֲלֵי אֲמָנָה" דהיינו שמילה שלהם זו מילה. שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פה) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". מסתבר שבכדי שיישמעו התפילות וירדו גשמים – לא מספיק תלמיד חכם שיודע את ההלכות. דרוש איש מעשה שמיישם את ההלכות או במידות או במעשה.
ובגמרא משמע שהתפילה צריכה להיות במסירות נפש גמורה. "אמר רבי אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר נשא לבבנו אל כפים".
עוד בגמרא בשם רבי אמי "אם ראית דור שהשמים משתכין כנחשת מלהוריד טל ומטר - בשביל לוחשי לחישות שאין בדור. מאי תקנתן - ילכו אצל מי שיודע ללחוש, דכתיב 'יגיד עליו רעו'". ומכאן למדנו שצריך ללמוד איך להתפלל בלחש.
"ואם לחש ולא נענה - מאי תקנתיה? ילך אצל חסיד שבדור, וירבה עליו בתפלה,
השיעור הזה מוקדש להלכות עצירת גשמים כי כתב כה"ח (סימן תקע"ה ס"ק ז) שסגולה לירידת גשמים היא קביעת לימוד במסכת שבועות או בספר הרמב"ם בהלכות אלו בתקופה זו שהוא דבר בעתו, ויעלה לרצון שירדו הגשמים בעתם (יפה ללב חלק ב' אות א').
ובשנה זו ירדו גשמים בתחילת השנה והפסיקו, ועל תופעה זו נאמר בהלכה שמתענים (שו"ע תקעה ח). שהכלל הוא כי לא מתפללים על גשמים אם ירדו גשמים בכמות מרובה שייכנסו בעומק הארץ החרבה - טפח; ובבינונית - שני טפחים; ובאדמה חרושה - שלשה טפחים (כה"ח ס"ק ומשם הרב מזבח אדמה, מחזיק ברכה בקונטריס אחרון אות א'). וגשמים כאלו עוד לא היו ולכן אנחנו צריכים להתפלל על הגשמים.
במשנה מסכת תענית מסופר על השלבים של תענית הגשמים: "הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים - הִתְחִילוּ הַיְחִידִים (חכמים, מנהיגי ציבור) מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת (בימים שני וחמישי ושני). אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה".
הגמרא בבלי (תענית י ע"א) שואלת מי הם היחידים המתענים, ועונה: רבנן. ומשמע שמדובר רק בתלמידי חכמים. אבל בהמשך משמע שיְחִידִים הם אלה שראויים לשאת בעול הציבור. "אי זהו 'יחיד' ואיזהו 'תלמיד'? יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד - כל ששואלין אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה".
בירושלמי (תענית ה ע"א) משמע שיחידים הם לא רק מי שראויים להיות פרנס על הציבור, אלא מי שהוא באמת פרנס על הציבור. שכן כתב: "אלו הם היחידים - אלו שהן מתמנין פרנסין על הציבור". והקשה הירושלמי: "מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה?" מה הקשר בין היותו אחראי על הציבור לבין העובדה שהוא צריך להתפלל לפני כולם? "אלא מִכֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְמַנֶּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר וְנִמְצָא נֶאֱמָן, כְּדַי הוּא מַצְלְיָא וּמִתְעַנְּיָא". כי מי שהוא בעל מעשים – ראוי להתפלל ותישמע תפילתו.
סיבה נוספת לכך שהיחידים מתענים לפני כולם היא בגלל מה שנאמר בפסוק: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א). ופירש שם רש"י: "ואשמם - חסר יו"ד לומר שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה".
כוונתו למה שנאמר במסכת שבת (נה ע"א), ומובא גם במדרש (תנחומא תזריע פרק ט), על אחריות מנהיגי הציבור למחות בעושי רשע ולא לחוס על כבודם: ולפיכך היה להם למחות בידם ולהתבזות על קדושת שמך ולקבל על עצמן ולסבול הכאות מישראל כמו שהיו הנביאים סובלים מישראל. שהרי ירמיה סובל כמה צרות מישראל, וישעיה גם כן. דכתיב (ישעיה נ) "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים", ושאר הנביאים.
ובגמרא (תענית י ע"ב) מובאת מחלוקת בשאלה אם כל אחד יכול להחמיר על עצמו להתפלל ולהתענות כבר בחודש חשוון. האם אין בזה גאווה. ומסכמת הגמרא כי בגלל שזו תענית וקושי, כל אחד יכול לצום. וכך נפסק להלכה. בשו"ע (או"ח סימן תקעה א) "סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך הוא: הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים, מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שלשה תעניות ב' וה' וב', וכל התלמידים ראוים לכך; ודין תעניות אלו כדין תענית יחיד".
ממשיכה המשנה ואומרת "הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים - בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור; אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה". ובשו"ע שם מובא כי התעניות הן שני וחמישי ושני ובהן "כל העם נכנסים לבתי כנסיות ומתפללים וזועקים ומתחננים, כדרך שעושים בכל התעניות". וקוראים בתורה ויחל (כה"ח ס"ק טו. משנ"ב ס"ק ה).
אם לא נענו – גוזרים שלוש תעניות נוספות חמורות יותר שמתענים בהן מבעוד יום. גם התעניות הללו הן שני וחמישי ושני, ואסורים בהן בעשיית מלאכה ביום אבל לא בלילה, שלא יסיחו דעתם מצער התענית. "מיהו דבר של תענוג אסור גם בלילה. ולכן אסורים ברחיצת כל הגוף בחמין, לפיכך נועלין את המרחצאות; אבל פניו ידיו ורגליו בחמין, וכל גופו בצונן, מותר. ואסורים בסיכה אלא אם כן הוא להעביר את הזוהמא, ואסורים בהם בתשמיש המטה, וכן אסור בנעילת הסנדל בעיר".
בשלב השלישי התעניות הן חמורות יותר. מתכנסים ומתפללים ברחובה של עיר, מוציאים גם שופרות, ומוסיפים עוד שש ברכות לתפילת י"ח. וכך בשו"ע (תקעה ד) "עברו אלו (ולא נענו), בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על הצבור שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני, וכל מה שאסור בשלשה שלפני אלו אסור אף באלו, ויתירין אלו שמתריעין בהם בשופר על הברכות שמוסיפים בהם, ומתפללין ברחוב העיר, ומורידין זקן להוכיחם, ומוסיפין שש ברכות בתפלת שחרית ובתפלת המנחה, ונועלים את החניות, ובשני לעת ערב פותחין מעט (אותן החנויות המוכרות אכילה ושתייה) כדי שימצאו לקנות לסעודת הלילה, ובחמישי פותחין כל היום חנויות המוכרות מאכל, מפני כבוד השבת".
בימים של תעניות אלו היו יושבים מנהיגי הציבור וחושבים מה צריך לתקן בציבור. "היכי עבדי? אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא. מכאן ואילך ריבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא, מכאן ואילך בעינן רחמי. שנאמר (נחמיה ט ג) 'ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום, ורביעית היום מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם'".
מהבוקר ועד חצות היום מעיינים בענייני העיר לדעת מה לתקן ומתקנים. ומחצות היום קוראים בספר תורה ובהפטרה, ואחר כך מבקשים רחמים. ולמה צריך עיון? כי לפעמים השורש של הבעיה הוא לא במה שנראה במבט ראשון חיצוני, אלא במשהו אחר פנימי שצריך עיון ולימוד ובדיקה, ולכן זה לוקח חצי יום.
וכתב על זה הרא"ש (סי' יח) כי את הפעולה הזאת עושים זקני הציבור והמנהיגים " בית דין והזקנים. בודקים על מעשה אנשי העיר ומפרישין אותם מעבירות שבידם ומטילין שלום ביניהם ואז תשמע תפלתם. כדכתיב (ישעיה א טו) 'גם כי תרבו תפלה אינני שומע' למה 'ידיכם דמים מלאו'. ומה תקנתם? 'רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם' ואז 'לכו ונוכחה'" (ישעיהו טז).
"אחר שגזרו י"ג תעניות אלו, אם לא נענו אין גוזרין עוד" והטעם "לפי שכשעברו אלו כבר עברו זמן הגשמים ואין בהם תועלת" (שו"ע שם). עם זאת, כיוון שעצירת הגשמים היא תוצאה של חרון אף שסופו גלות, כדכתיב "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר " – לכן אחרי 13 התעניות הציבור לא מתענה, אבל ממעטין בשמחה ולא אומרים שלום כנזופים. "מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, (של שמחה). בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין (אלא אם לא קיים מצוות פריה ורביה) וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם". ועם הארץ שנתן להם שלום משיבין לו בשפה רפה וכובד ראש (תענית יב).
"ותלמידי חכמים לבדם חוזרים ומתענים שני וחמישי ושני עד שיצא ניסן של תקופה; ומותרין לאכול בלילה, ובמלאכה ובשאר הדברים, ומפסיקים בראש חדש חנוכה ופורים; יצא ניסן של תקופה, והוא כשהגיע השמש לתחלת מזל השור, אין מתענין עוד שאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה, הואיל ולא ירדו כל עיקר בתחלת השנה".
עוד אומרת המשנה, כי אם ירדו מעט גשמים, כגון ש"יָרְדוּ לַצְּמָחִין אֲבָל לֹא יָרְדוּ לָאִילָן, לָאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִים, לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וְלַמְּעָרוֹת, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד". כי אין מים לחלק מהצרכים. וכן אם ירדו גשמים רק באזור אחד ובשני לא ירדו. "וְכֵן עִיר שֶׁלֹּא יָרְדוּ עָלֶיהָ גְשָׁמִים, דִּכְתִיב (עמוס ד) וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר, חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וגו', אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ, מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת".
הרה"ג רפאל מיוחס היה ראשון לציון בירושלים לפני כמה מאות שנים. והא כתב שלא מתענים בירושלים על מחסור בגשמים למי שתייה "מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁהִתְעַנּוּ בִּירוּשָׁלַיִם עַל גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת כֵּיוָן דְּמֵי הַשִּׁלּוּחַ יַסְפִּיק לְכָל הַשָּׁנָה, הֲגַם דְּאִיכָּא הוֹצָאַת מָמוֹן בַּעֲבוּר הֲבָאַת הַמַּיִם מִן הַמַּעְיָן הַנִּזְכָּר שֶׁהוּא רָחוֹק קְצָת מִן הָעִיר, כִּי תַּעֲנִית גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת הוּא בִּדְאִיכָּא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת ח"ו".
על דברי הרב רפאל מיוחס כתב כף החיים (לפני כמאה שנה), כי מי השילוח כבר לא מספיקים לתושבי ירושלים, כי תהילות לאל יתברך יש תושבים יהודים רבים יותר בירושלים. "ואפשר דזהו דוקא בימיו שהיו עמא מועטים, לא כן עתה שנתרבו אכלוסין". ולכן אי אפשר לסמוך על המים של השילוח ולמנוע את התפילה.
בימינו לא מתענים על מי שתייה כי יש מים בברזים "ובלאו הכי עכשיו משנת תרע"ח שלקח אנגליה את ארץ ישראל מיד מלכות ישמעאל, הביאו מים מן המעינות אשר סביבות ירושלים על ידי צינורות לכל מושבות ירושלים אשר בעיר וחוץ לעיר, ונעשה המים בריוח תלי"ת". ואע"פ שיש התפלת מים ויש מים בכל הברזים ולא מתענים עליהם, יש צורך להתפלל על הגשמים גם בגלל שהצמחים שבשדות הולכים ומתייבשים. ובעיקר בגלל חרון האף.
הב"י הביא את הרשב"א (ח"א סי' שעז) שכתב כי לא נהגו להתענות על גשמים בחו"ל. "לא ראינו מעולם מי שעשה כן". וכן כתב הנודע ביהודה (ח"א לא) "שאין נוהגים במדינות אלו לעשות בעצירת גשמים י"ג תעניות כסדר המשנה, רק גוזרים תענית אחת או שתים ומרצים בתפילות ותחנונים". ובמשנה ברורה (שם ס"ק כה) הסביר שבחו"ל לא גוזרים סדר תעניות כי אין להם נשיא שיגזור על התענית.
ואע"פ שכתב הרה"ג רפאל מיוחס כי לא מתענים בירושלים על חסרון מי שתייה בגלל השילוח, הוא תיקן תענית גשמים בגלל חסרון גשמים לתבואת השדה. וכך מביא כף החיים (ס"ק מט). "ופה עיר הקדש ירושלים ת"ו שנת הת"ץ בחודש טבת גזרו בית דין תענית ציבור על הגשמים ונענו אחר חצות, והשלימו תעניתם והוציאו ספר תורה וקראו פרשת ויחל, ואחר קריאת ספר תורה אמרו הלל הגדול בחתימה כמ"ש בהודאה" (פרי האדמה חלק א' דף מ"ב ע"ד, פרי הארץ חלק ב' סימן ה').
והקשה עליהם החיד"א בברכי יוסף (יב) איך אמרו הלל, הרי הגמרא אומרת שלא אומרים הלל אלא אם כן נענו קודם חצות, ולא כשהם בתענית, וירדו גשמים אחר חצות. ובאמת את השאלה הזאת שאל בנו של הרב רפאל מיוחס את אביו, איך אמרו הלל. וענה לו "דעיקר הדבר היה שהתחילו הגשמים לירד קודם חצות אך לא ירדו שיעור רביעה אלא אחר חצות, וכל שהתחילו קודם חצות אף שלא היה כשיעור כיון דאחר כך היה בהם כדי שיעור - נתחייבו". ומפני שלא ירדו הרבה גשמים קודם חצות המשיכו את התענית ואמרו הלל לצאת לכל הדעות (ברכות מים תרעה מ"ד ע"ב).
מפשט דברי הגמרא והשולחן ערוך משמע שהתעניות הללו נוהגות היום בארץ ישראל. אך מעיון בספרי הפוסקים נראה כי לא היו נוהגים כן בסדר הזה. כך כתב הרב יונה נבון, בעל "נחפה בכסף", רבו של החיד"א: "וכתב בספר נחפה בכסף (ח"ב בסופו דף לו) שמעתי מפי הרב הכולל כמהר"ר ירוחם מוילנא נר"ו שבצפת לא עשו אפילו בעשר תעניות חמורות אלו משום שבזמן הזה אין סמוכים אפילו בארץ ישראל" (עיין כה"ח ס"ק א).
וכן כתב בספר התקנות והמנהגים של ירושלים ת"ו דבזמן גדול הדור הרב מהר"י סוזין זצוק"ל הסכימו לא לעשות את סדר שלוש עשרה התעניות אמנם היו גוזרים תענית אחת או שתיים, כמו שהביא הנודע ביהודה וכמו שהיו עושים בימיהם. וכן כתב רבי חיים סיתהון בספרו "ארץ החיים" על מנהגי ארץ ישראל וצפת, שלא נהגנו לצום צומות אלו אלא רק מרבים בתפילות ובתחנונים.
החיד"א כתב ששמע מזקני עיר הקודש ירושלים וחברון ת"ו שאירעה בימיהם עצירת גשמים ונהגו ככל הסדר שכתוב בטור ובשולחן ערוך. ואחר כך כתב שראה בתשובות מהר"ם בן חביב כ"י סימן ו' שכתב גם כן דיש לנהוג בזמן הזה בארץ ישראל סדר תעניות הכתוב במשנתינו, וכן עולה מתשובות מהר"ם בן חביב שההלכות שנאמרו במשנה ובשו"ע נאמרו גם לימינו, וצריך לנהוג בסדר התעניות הללו גם בימינו. אמנם יש אומרים שכשהשנה מעוברת יש להתחיל התעניות חודש יותר מאוחר (עיין רבי יעקב חגיז כתב בשו"ת הלכות קטנות חלק א סימן צ).
בכל מקרה צריך כל אדם להתפלל על הגשמים גם ב"שמע קולנו" וגם בפתיחת ההיכל. להזכיר את התפילה בכל הזדמנות של התכנסות ציבורית. כי חסרון הגשמים זו הדרך שבה הקב"ה מדבר אלינו, כמבואר בקריאת שמע. והתפילה היא הדרך שלנו לענות ולא להתעלם מקריאתו אלינו.
ויהי רצון שיתקיים בנו: "אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת: אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם: וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן: וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר: וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" (יואל ב).
