עד היום למדנו על כך שתשובה היא עזיבת החטא ולא תעניות, כמו כן למדנו שבחטא אנו מושכים את האלוקות ('ה' תתאה') לתוך הקליפות ובתשובה (תתאה) אנו מחזירים אותה חזרה למקומה. היום נלמד איך עושים תשובה תתאה, איך מגיעים לכך שעזיבת החטא תהיה בלב שלם ובאמת.
בשביל להגיע לתשובה תתאה צריך לעשות שני דברים (כששני הדברים הם שני צדדים של אותה המטבע):
הדבר ראשון הוא לעורר רחמים רבים על הנשמה ועל שרשה באלוקות שירדו וגלו לתוך הקליפות. שהרי באמת קרה פה דבר נורא. הקב"ה - שהוא מלך גדול, אין סופי, מחיה את כל העולמות וכו' וכו' (ככל שמאריכים בשבחים, יותר מבינים את גודל הבעיה וחומרת המצב) - נמצא בגלות, כלוא בתוך המקום שהוא הכי שונא, המקום הכי טמא, הכי מאוס והכי תחתון! מחשבה כזו - המעוררת הרבה רחמים על הנשמה ועל ה' - כל כך חשובה, עד שתיקנו לה זמן מיוחד - תיקון חצות. אך אפשר לחשוב על מצב ביש זה במשך כל היום.
הדבר השני שצריך לעשות הוא להכניע את הקליפה. בחטא הקליפה פתאום 'תפסה גובה', השתלטה על האדם והחליטה שהיא הקובעת פה, ובתשובה צריך להכניע ו'לקבור' אותה בחזרה. איך עושים זאת? על ידי שבירת הלב. מכיוון שהנפש הבהמית משכנה בלב ובפשטות האדם מזדהה איתה יותר, אני צריך לשבור את הלב ולהשפיל את עצמי, שה'אני' לא יתפוס גובה.
(בפרק נ"א בתהלים, הפרק של התשובה, כתוב "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה..." - שבירת הלב והנפש הבהמית היא קרבן לשם אלקים, השם של מידת הגבורה, לעומת קרבן בהמה שמביאים בבית המקדש שהוא "קרבן ל[שם]הוי'".)
תגובה 1 כ"ו תמוז תשע"ו 09:47 חנה