"דרישה להסגרה - הדרך להשגת ביטחון"

האירועים האחרונים מאופיינים ע"י גורמים במערכת כ"פיגועי אוירה". פחות התארגנות מסודרת, פחות אמצעים יעילים, והרבה יותר פעולות מקומיות לא מאורגנות, המושפעות בעיקר ממצב הרוח ומההסתה.

האם ניתן למנוע "פיגוע ספונטני"?

פיגועי דקירה ודריסה, כמו גם זריקות "ספונטניות" של אבנים ובקבוקי תבערה נכללים בהגדרה זו, ובהצטברותם לרצף של אירועים הוכיחו את הצלחתם, מנקודת המבט של האויב, כמובן.

התופעה שבעבר נקראה "המפגע הספונטני" מאתגרת את המערכת לא פחות מפיגועי טרור מתוחכמים. בשונה מהם, "המפגע הספונטני" אינו צפוי, אינו מחובר לתשתיות טרור, ואינו זקוק לאמצעים. השב"כ ואנשי יחידות המודיעין הנזקקים ל"הצפות מידע" המבוססות על קשרים והתארגנויות, מתקשים הרבה יותר באיתור מחבל פוטנציאלי כזה.

את הדרך המגוחכת של מערכת הביטחון להתמודדות עם אתגרי השעה בדמות מיגוני הטרמפיאדות, אין צורך לטרוח ולתקוף. אפילו שרי ממשלה וח"כים מהקואלציה מבינים שהפעם זה כבר מוגזם.

לא מנצחים מערכה באמצעות מיגון.

אבל מה באמת יכול לבוא כפתרון? הרי אכן ישנה כאן בעיה. כל נער בן 17 יכול לקחת רכב או סכין מטבח, ולבצע פיגוע שבלתי אפשרי לצפותו מראש. האם יש דרך למנוע זאת?

האוכלוסיה המגבה

כדי למצוא פתרון, יש קודם לכן להבין את עומק הבעיה.

האם הבעיה שלנו היא התנהגותו של אותו נער?

ברור שלא.

הבעיה שלנו אינה עם הנער הספציפי אלא עם האוכלוסיה שבתוכה ומתוכה הוא פועל, ובה הוא מוצא מסתור לאחר הפעולה. יתרה על כך, האוכלוסיה הזו מניעה אותו לקום ולפעול בעצם הערצתה ל'שהאידים' הקודמים, בעצם שותפותה בחינוכו ובעידודו ללכת בדרכם.

העימות שלנו אינו מול המפגע הבודד, אלא מול האוכלוסיה המגבה אותו.

ללא אותו גיבוי ועידוד לא היו מתרחשות רבות מן הפעולות הללו.

אפשר לומר כהמחשה שהנשים המקוננות את שירי התהילה על מות 'שהאיד' רוצח יהודים, נושאות באחריות למעשה הרצח הבא לא פחות מהנער המוסת, המבצע אותו בידיו.

ואחריות, כידוע, מצריכה נשיאה בתוצאות.

מצור ודרישה להסגרה

הדרך להכניע את האוכלוסיה המגבה והמעודדת, היא דרך הדרישה להסגרת המפגע.

הטלת מצור על הישוב ממנו יצא המפגע, חסימת אספקת כל תשתיות החיים, והבהרה שהדרך היחידה להחזרתן לשגרה היא באמצעות הסגרה של המפגע.

הדרישה היא להסגרה רשמית, ע"י נכבדי הישוב ובמרכז הישוב, מתועדת ומונצחת. למען יראו וייראו. (לגבי הענישה עצמה למפגע, ברור שנדרש שינוי יסודי בתפישה, אך אין כאן המקום).

ההסגרה נצרכת, לא כי השב"כ אינו יכול לאתר את המפגע, ולא בגלל שלוחמי פלס"ר גולני מתקשים לשלוף אותו ממקום מסתורו.

יכולים גם יכולים.

יכולים, אך לא מעוניינים.

זאת בדיוק הנקודה.

הדרישה צריכה להיות שהם, נציגי ונכבדי האוכלוסיה, יעשו זאת בעצמם, במו ידיהם.

הדרישה מהם היא לנשיאה באחריותם לנעשה.

כניעה נפשית – הדרך לשקט ולביטחון

ההסגרה, אם תצא לפועל, תיצור מציאות של כניעה.

הכניעה הנפשית, שמעשה ההסגרה הוא ביטויה, משמעותית לאין ערוך מניצחון צבאי כוחני בשל יתרוננו בעוצמתם של טנקים ומטוסים. מול כוח תמיד ניתן לאסוף יותר כוח אך מי שהחליט להיות כנוע, הכריע בנפשו שהוא אינו נלחם יותר.

הסגרה כזו תחליש מיידית כל גילוי של אלימות כלפינו. מי ילך לפעול כשברור לו ששכניו משפחתו וחבריו יתנערו ממנו ואף יסגירוהו?

ואם לא תתבצע הסגרה, אם הם מעדיפים לסבול, אז שיסבלו.

אין דבר מוסרי מזה.

גם מציאות כזו של ישוב שלם הסובל בגלל אי יכולתו להגיע להחלטה להסגיר, תהיה פקטור בעל משמעות גדולה בשיקוליו של המפגע הפוטנציאלי הבא, או לא פחות חשוב מכך, של שכניו, משפחתו וסביבתו.

לחנך את הערבים

ענישה קולקטיבית אינה מקובלת בדרך כלל. מה אשמים כל שכניו של עבריין, ומדוע עליהם לשאת באחריות למעשיו?

אלא שכאמור, כאן, במאבק הערבי הספונטני, השכנים והסביבה הם האחראים הכמעט בלעדיים למעשים ולפעולות, לעיתים יותר מהמפגע עצמו המוסת על ידם לפעול.

הם, השכנים והסביבה, מייצרים את המציאות הזו.

אחריות גוררת נשיאה בתוצאות.

ואדרבא, דרישת ההסגרה מציעה להם דרך של הוכחת אי שותפותם במעשה, דרך של תיקון.

התפישה הקיימת, שאינה מצפה מהערבים לקחת אחריות על הנעשה בתוכם, מייחסת לערבים תת תרבות, ובעצם מיוסדת על אי הכרה ביכולתם להיות הגונים. ההסכמה לכך שבכל עת "הצעירים" משתוללים ב"זעם בלתי נשלט" מייחסת לחברה הערבית התנהגות לא אנושית.

עם כל רוממות השוויון שבגרונה, ההנהגה הישראלית מתייחסת אל הערבים כאל בני אדם נחותים, חסרי אחריות למעשיהם.

אבל אפשר גם אחרת.

אפשר להתחיל לדרוש מהערבים התנהגות אנושית סבירה.

בסופו של דבר זה לטובתם.

גם עזיבתם את ארצנו וחזרתם בע"ה למולדתם האמיתית בסופו של תהליך (אולי למעט חריגים) זה לטובתם, הרי אנו לא מחפשים איך לפגוע בהם, אלא איך למקם אותנו וגם אותם כל אחד במקומו הנכון והראוי.