בהר ה' ייראה

אברהם אבינו לא סיפר לאף אחד שהוא הולך להעלות את יצחק בנו לעולה, וזה התבטא בארבעה מעגלים:

1. בהשוואה לכהני המולך של אז. אברהם אבינו היה יכול לעשות "קידוש ה'", ולעשות הרבה רעש וטקס שלם מעקדת יצחק. הוא לא עשה את זה. אברהם אבינו לא פרסם בעולם בשום צורה שהיא שהוא הולך לעקוד את בנו.

2. לפי חכמינו, אברהם אבינו לא סיפר אפילו לשרה אשתו את מה שהוא הולך לעשות עם יצחק

3. כאשר אברהם ויצחק עזבו את שני הנערים, אברהם אמר להם "ונשתחווה ונשובה אליכם" בלשון רבים, למרות שהתכנונים שלו היו להעלות את יצחק לעולה.

4. כאשר יצחק שאל את אברהם אביו "איה השה לעולה?" אברהם ענה לו רק "אלוקים יראה לו השה לעולה בני", כלומר לא ענה לו בפירוש על השאלה, ולא סיפר לו מה הם הולכים לעשות

והשאלה היא: למה? למה אברהם אבינו לא סיפר לעולם כולו, ולאשתו ולנעריו ואפילו ליצחק בנו את מה שה' אמר לו לעשות? אי אפשר להגיד שאברהם אבינו התבייש במה שהוא הולך לעשות, או קיווה שזה לא יקרה באמת ולכן לא סיפר, כי לפי איך שהתורה משבחת אותו על העמידה בניסיון לא נראה שהוא חשב מחשבה אחרת.

לכן נראה שאברהם אבינו חשב שמסירות נפש היא דבר אינטימי בינו לבין ה'. כאשר כהני המולך – להבדיל אלף אלפי הבדלות – הקריבו קרבנות אדם הם הרגישו תחושה של כוחניות. יש מושל לעולם והוא מושל עלינו, ואנחנו מושלים על המאמינים שלנו והם מושלים על הילדים שלהם. כל אחד צריך לדעת שהחיים הם לא שלו אלא של מישהו יותר גדול ויותר חזק ממנו, ועכשיו, בזמן הקרבן, האליל כובש אותנו בקול תרועה רמה כמו במלחמה.

אבל אברהם אבינו הרגיש שמסירות נפש היא קשר הדדי. ה' כל כך רוצה אותי עד שאני נמס ונבלע בתוכו. תנועה כזאת באה בקול דממה דקה, ורק אנשים שמעניינת אותם הפנימיות מרגישים אותה. אין שום טעם להגיד אותה למי שלא מרגיש אותה בעצמו, כי הוא יתרגם פעולה של מסירות נפש בצורה של "כחי ועוצם ידי".

| הקרבת קרבן דורשת נכונות נפשית למפגש עם ה'

ההסבר הזה יכול לענות על שאלות נוספות:

1. יצחק אבינו שאל "ואיה השה לעולה?" אבל הנערים של אברהם אבינו לא שאלו את זה. למה? הרי הם רואים את אברהם אבינו הולך למקום בו אין בהמות בית עם אש ועצים! למה הנערים לא שאלו את השאלה של יצחק?
2. אמרנו בהתחלה שאברהם אבינו לא גילה ליצחק שהוא הולך להעלות אותו לעולה. אבל רש"י אומר שהוא התכוון לרמוז לו את זה, ולכן כתוב אחר כך "וילכו שניהם יחדו" – באותה הכוונה של מסירות נפש. ההבנה שיצחק הבין לאן הם הולכים עולה גם מפשט הכתובים: שהרי בהמשך מתואר איך אברהם עוקד את יצחק ומעלה אותו על המזבח, בלי שהכתוב יתעד שיחה נוספת ביניהם. קשה להעלות על הדעת אפשרות ששיחה סתמית בין אברהם ליצחק תהיה כתובה, ואילו השיחה החשובה – השיחה בה אברהם אבינו מסביר ליצחק שהוא הולך להעלות אותו לעולה - לא כתובה. לכן נראה גם מפשט הכתוב שבמילים "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" אברהם רמז ליצחק את מה שהולך לקרות, ויצחק אכן נרמז. מה הרמז? איך במילים "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" רמוזה העקידה המתוכננת?

אפשר להגיד שהנערים אכן לא שמו לב שהולך להתרחש משהו מיוחד. אברהם אבינו הולך להתפלל בהתבודדות, ואם הוא ימצא שם בהמה שראויה לעלות על המזבח הוא גם יקריב קרבן. יצחק אבינו שם לב בעיקר להתרגשות הפנימית של אביו, והבין שמשהו הולך להתרחש. להתרגשות פנימית כזאת לא היו הנערים יכולים לשים לב. רק יצחק, בתור בן שמכיר את רחשי הלב הפנימיים של אביו, שם לב אליהם.[1] [אין הרבה מקומות בתורה שמתואר בהם הקשר בין אב לבנו בצורה כל כך חזקה כמו שכתוב אצלנו "ויאמר: אבי! ויאמר הנני בני... וילכו שניהם יחדיו". לכן מתאים לומר שהרמז בנוי על הבנה הדדית וקשר עמוק שבין אב לבנו.]

לכן אברהם אבינו רק רמז ליצחק את מה שהולך לקרות: גם בגלל שמסירות נפש זה דבר אינטימי, כמו שאמרנו, ולא מדברים עליו בקול, וגם בגלל שהוא ידע שיצחק מספיק פנימי בשביל להבין את הרמז: בשביל להעלות קרבן לא מספיק לעשות פעולה כאן, למטה, בעולם הזה. הקרבת קרבן היא לא כפתור, שאני לוחץ עליו והוא פועל את פעולתו בצורה אוטומטית. קרבן אמיתי חייב להיות פעולה הדדית בינינו לבין ה', ולכן אנחנו חייבים לחכות בסבלנות לתגובה של ה' – "אלוקים יראה לו השה לעולה"[2]. אי אפשר להכריח את ה' לרצות את הקרבן ולקבל אותו.[3] ההבנה הזו דורשת ממני לא רק מעשה טכני של הקרבת קרבן, אלא בעיקר את הנכונות לצאת מעצמי ולהיות מוכן למפגש נפשי עם ה'. את ההבנה הזאת, שהיא פנימיותה של מסירות נפש אמיתית, חלקו ביניהם אברהם ויצחק בלי צורך לדבר על זה יותר מידי.