הפעם הראשונה

היה זה בדיוק לפני 24 שנה.

שבת בבוקר, כ"ו אדר ב' תשנ"ה.

כבר הרבה זמן אני חושב על זה.

לומד על הנושא.

קורא מאמרים וספרים.

ועכשיו הגיע הרגע.

את ההכנות לטבילה עשיתי לפני שבת.

ובשבת בבוקר אחרי ותיקין, בגשם שוטף, יצאנו לדרך.

שלושה חברים מהישיבה לצעירים.

בלי לעשות יותר מדי רעש, אבל בהחלט בלי להתבייש במה שאנחנו עושים.

אל ההר!

זו גם היתה הפעם הראשונה שטבלתי במקוה.

נכנסנו למקוה בחסידות בעלז על הדרך, ויצאנו טהורים אל ההר.

לא בירכתי על הטבילה, כי תכננתי להיכנס רק לצד הדרומי.

לגבי שאר השטח באותו הזמן עדיין לא הייתי בטוח אם אפשר.

אבל בכניסה רק לצד זה, לא בטוח שנכנסים להר הבית בכלל.

הגענו לכניסה אל ההר.

נראה, שאנחנו היהודים היחידים שדורשים את המקום.

לא היה שם אף אחד אחר.

השוטרים אמרו לנו לחכות.

זה לא רגיל בשבילם שיהודים מגיעים.

ואנחנו לא אחד ולא שניים. אנחנו שלושה.

ואי אפשר לתת ליותר משניים להיכנס בבת אחת.

מה יקרה? נעשה זימון?

בכל אופן, הכניסו אותנו מפוצלים.

2 + 1.

אז לא נכנסתי לבד.

הלכנו את הצד הדרומי וחזרנו.

ואז חיכינו לשלישי שיגמור את הסיבוב.

השוטר הזמין אותנו לחכות בתוך ההר בכניסה, להתגונן מפני הגשם, אך אנחנו אמרנו לו שזו לא סיבה מוצדקת להיכנס להר.

לא נכנסים להר הבית מפני הגשמים!

נמתין ליד הכניסה מבחוץ...

(ודווקא יש סברות טובות בגללם ניתן להיכנס באופן זה, ושנים אחר כך הרחבתי על זה בספר שכתבתי "מורא מקדש". אך כך החלטנו באותו הרגע, להפתעת השוטר, שלא הבין איך התהפכנו בדעתנו לגבי היתר הכניסה, אחרי שכבר היינו בהר...).

אחרי שכבר עליתי אל הר הבית, כבר לא הייתי אותו אדם מלפני זה.

פתאום ראיתי את המקום.

פתאום הבנתי שחסר לנו משהו משמעותי.

ראיתי את הגלות.

את המציאות ההזויה.

את הליווי של המשטרה והוואקף.

את ההקפדה על כך שלא נמלמל משהו חס ושלום...

ופתאום נהיה לי יותר קשה ללכת לכותל.

לעמוד אל מול הקיר המהווה בעצם מחסום.

המהווה לפעמים תחליף למקום הקדוש, אצל כל כך הרבה אנשים.

ופתאום הבנתי שיש לי בשורה לעולם.

שצריך לספר לכולם על הר הבית.

שידעו.

שיש כזה מקום.

ושאנחנו מצפים לקראת שינויים משמעותיים במקום זה.

ושזה בידינו. וברגלינו.

אז מה אני צריך לעשות היום?

ביום שאדם רואה את החורבן פעם ראשונה, עליו להימנע מלאכול בשר ומלשתות יין.

אבל בשנים הבאות? הרמב"ם קבע את זה בשבילו ליום חג באכילה ושתיה.

ובאמת, יש לנו הרבה סיבות לחגוג על ההתקדמות.

לעלות רק בזוגות או לבד? נדיר ביותר היום.

אבל עם כל השמחה על מה שהתקדמנו, צריך להצטער על מה שאינו בידינו -

וצריך גם לשים לב, שלא רק התקדמויות היו לנו.

כי לעלות אל ההר בשבת, זה משהו שלא מאפשרים היום בכלל.

כבר 18.5 שנה שרק אויבינו מורשים להיכנס בשבתות.

אז נמשיך לפעול למען ההר והבית, ונקווה להתגשמות דברי הנביא בקרוב, דווקא לגבי הימים המיוחדים –

והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפני!