כאן מוטי. היו כאן שני אדומים, ועכשיו הגיעו לכאן שני אדומים אחרים.
שמעתם פעם דבר כזה?
"אדומים".
כך היו השוטרים מכנים למשך תקופה ממושכת, את הפעילים למען הר הבית.
זאת, בניגוד ללבנים. התיירים. שהם לא נחשבים למסוכנים מבחינתם.
הכינוי "אדומים" החליף את הכינוי "נאמנים" - הכינוי הקבוע לעולי ההר, על שם התנועה הותיקה "נאמני הר הבית".
עצם הכינוי, יכול ללמד על היחס העוין, אליו היו זוכים היהודים המגיעים למקום, במשך שנים רבות. השוטרים בכניסה לא טרחו להסתיר את קוצר רוחם, ואת העובדה שהגעת יהודים מבחינתם, מהווה הפרעה לסדר השוטף. כי מספר היהודים שהגיע אז, היה קטן ביותר.
ויום אחד, נעשה שינוי.
ומי הגורם בעל המשמעות בשטח, שמסתבר שהיתה לו השפעה מכרעת על השינוי? מתי התחילה להיות נציגות - המקבלת את פני היהודים הבאים, באהבה ובשמחה, מתוך הכרה שהמקום הזה הוא מקום החשוב לעם ישראל?
זה היה לפני עשרים שנה בדיוק.
ביום ראשון, ט"ז שבט תש"ס, התייצבו שני בחורים צעירים, עם חולצות לבנות, בדרך המובילה אל הר הבית.
"משמר המקדש".
השוטרים לא כל כך הבינו מה הם עושים שם, והם עצרו אותם. אחרי כמה שעות חקירה הם שוחררו - אך למחרת בבוקר, הגיעו שני בחורים אחרים, לדרך המובילה אל ההר, אף הם לבושים בחולצות לבנות.
כך התחילה נוכחות קבועה במקום, שזכיתי להיות מיוזמיה וממתפעליה, למשך תקופה ארוכה. עשרות רבות אם לא מאות מתנדבים, השתתפו בשמירה בפועל.
בכל השעות בהן הר הבית היה פתוח לכניסת יהודים, היתה שמירה. השומרים היו מקבלים את פני הבאים בסבר פנים יפות, ומתדרכים את כל הדרוש בהלכות השונות הנוגעות לכניסה אל ההר. בשעת הצורך גם היו מסייעים בהכוונה למקוה זמין, לנעליים מתאימות לעלייה, או לרב שישיב על שאלה רלוונטית.
היו זמנים בהם היתה מתיחות לא קטנה עם המשטרה, כמו ברגעים הראשונים של השמירה, כפי שנזכר; וכמו ביום ביקורו של האפיפיור בהר הבית - שגם אז, השומרים נעצרו על ידי המשטרה.
אולם גם היו שיתופי פעולה בין המשטרה לבין השומרים. לא פעם, היו השוטרים מפנים יהודים המגיעים למקום אל שומרי המקדש, לקבל הסברים הלכתיים על הכניסה למקום.
זה לא היה דבר קל לארגן מהלך כזה גדול.
ובאמת, רבים מתנועות המקדש ופעיליהם, התגייסו לסייע. מכון המקדש, שוחרי המקדש, התנועה לכינון המקדש, אל הר המור. לכל אחד מהארגונים הללו, חלק לא מבוטל בסיוע למשמר.
ברשימות המתנדבים, היו למעלה מאלפיים איש, שהיו מוכנים להשתתף בזה. אבל לא כל אחד שאומר שהוא מוכן, מצליח בפועל למצוא את הזמן, כשמזמינים אותו להשתבץ ברשימה.
למשל - ביום י"ד באדר ב', פורים דפרזים, לא הצלחנו למצוא מי שימלא את התפקיד.
אבל לא היינו מוכנים לבטל את השמירה.
אז יוסי בן צבי ואני, שארגננו את השמירה, נסענו לשמור בעצמנו - למרות שהדבר כלל מבחינתנו נסיעה לירושלים מרמת גן וחזרה באותו יום, על מנת להספיק לקיים את מצוות החג.
ביום זה גם הוספנו תגיות צבעוניות - עם הכיתוב "משמר המקדש", אותם השומרים ענדו על חולצתם, מכאן ואילך.
ואיך הגיע הכינוי "האדומים"?
כעבור חמישה חודשים נוספים, נוספו כובעים מיוחדים, בדומה לכובעי משטרה, בצבע אדום-ארגמן, אותם השומרים היו חובשים לראשיהם.
כובעים אלו, שארגנו נריה אופן והחברים מאגודת "אל הר המור", היו בולטים למרחוק, ומעוררים תשומת לב רבה.
ובאמת, חלק ממטרת השמירה גם היתה, לעורר תשומת לב למקום.
מסיבה זו, גם אחרי שהר הבית נסגר לכניסת יהודים, בערב ראש השנה תשס"א, המשכנו לקיים שמירה בסמוך לשער - במשך שלוש השנים שההר היה סגור לכניסת יהודים.
עכשיו כבר לא היה שייך לשמור כשההר פתוח, כי הוא תמיד היה סגור; אבל בהחלט היה חשוב להדגיש, כי לא שכחנו את המקום, ואנחנו ממשיכים לדרוש אותו.
קבעתי לי חברותות עם כמה חברים, והייתי יושב לא מעט שעות בסמוך לדרך המובילה אל שער הכניסה, עם הכובע של משמר המקדש לראשי.
ובאמת, הרמב"ם מבאר, כי גם מצות שמירת המקדש, הנוהגת על ידי הכהנים והלויים כשהמקדש קיים, נוהגת לכבודו של המקום, גם כשאין חשש של פחד או גניבה - אלא עצם הנוכחות במקום, היא החשובה.
ובאמת, גם כשההר היה פתוח, היינו עושים סיבובי שערים, להביע את הקשר שלנו למקום - דבר שהתחזק מאוד עם סגירת הר הבית, כאשר לא היתה דרך אחרת להביע את הקשר הפיזי למקום (ואז גם התחילו לקיים סיבובי שערים בערב ראש חודש, סיבובים המתקיימים עד היום).
כשמשמר המקדש התחיל, הכניסה להר הבית ליהודים היתה מאוד מוגבלת. נדיר היה שהיו מאפשרים ליותר משני יהודים להיכנס יחד. מסיבה זו, פעמים רבות השומרים היו נמנעים מלעלות בעצמם אל ההר.
אולם עם פתיחתו המחודשת של ההר, בסוף אב תשס"ג, התאפשרה כניסת קבוצות גדולות בהרבה. למשך החודשיים הראשונות שההר היה פתוח בהם, זכיתי לעלות להר הבית כ-3 פעמים ביום, ולהדריך עשרות רבות של קבוצות (ולפעמים הייתי נשאר בתוך ההר, ומחכה לקבל שם את פני הקבוצה הבאה שתבוא).
כעבור כמה שנים, זכיתי לחבר במסגרת עבודתי במכון המקדש את הספר "שמירת המקדש". עם בירור הסוגיות בהרחבה, נפתח לנו פתח לשאיפה מחודשת לקיים את השמירה בצורתה הנעלה. הן כחלק מהפעולות של מצות שילוח הטמאים הנוהגת גם כיום, והן כהכנה עתידית, בציפיה לגאולה בדרישת המקדש - ובתקווה שנזכה לחידוש מצות שמירת המקדש בבניינו במהרה. "שומרים הפקד לעירך - כל היום וכל הלילה".
*********
שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.
רק בעקביות מנצחים. 3 כ"ו שבט תש"פ 10:36 יעקב
יפה מאד! 2 י"ח שבט תש"פ 21:00 מאיר
מדהים! ישר כוח 1 ט"ז שבט תש"פ 20:37 יהודי