להתבצר בתוך ההיכל?

הלילה באים להרוג אותך!

כך הזהיר נביא בשם שמעיה את נחמיה, המנהיג היהודי בתחילת ימי הבית השני. בוא ניכנס אל בית המקדש ונתבצר בהיכל. נסגור את הדלתות, ושם אף אחד לא יוכל להזיק לנו.

נשמע מאוד מפחיד.

אבל נחמיה הודיע לשמעיה, שהוא לא מקשיב לו. אני לא בורח.

"האיש כמוני יברח? ומי כמוני אשר יבוא אל ההיכל וחי? לא אבוא!"

לא פשוט. לסרב לדבר הנביא. בפרט, כאשר יש כאן חשש של פיקוח נפש.

נכון הוא שאסור להיכנס להיכל. אבל האם אין כאן סיבה מוצדקת לעבור על איסור זה? ובאמת, אם היה כאן חשש, נחמיה לא היה מהסס, והוא היה נכנס. הרי על איסורים חמורים של סקילה אנחנו מחללים שבת בשביל פיקוח נפש. בוודאי שעל איסורים פחות חמורים, כמו כניסה אל מקום המקדש בטומאה, שאפילו במזיד - זה לא יותר מאיסור כרת, הרי שיש להיכנס משום פיקוח נפש.

אולם נחמיה הבין טוב מאוד, ששמעיה לא היה נביא אמת. ושהוא לא באמת מחפש את טובתו. הסיבה היחידה בגללה הוא רצה לגרום לנחמיה להיכנס להיכל, היתה דווקא לרעתו.

נחמיה, שהגיע לארץ במיוחד בשביל לרומם את המקדש ואת ירושלים, ידע להיזהר מעצות מפוקפקות כאלה. הוא הבין את המטרה: "למען אירא ואעשה כן וחטאתי. והיה להם לשם רע, למען יחרפוני".

אם אנשים ישמעו שאני מתבצר בתוך ההיכל, הם עלולים לחשוד בי שאני לא נוהג כהלכה. הם עלולים לכעוס עלי, ולהימנע מלשתף איתי פעולה בבניין חומות ירושלים. ואת זה אני צריך למנוע. גם ככה היו לא מעט יהודים, שלא נהגו כהלכה באותה התקופה. ובכל זאת, נחמיה לא נמנע מלשתף איתם פעולה. כל זמן שהם תמכו בבניין ירושלים. אבל היה צריך להיזהר מאוד ממי שהתנגד לבנייה. נסיונות של השמצות וחרחורי מריבות, יכולים לגרום לנזקים גדולים.

ובאמת, השמצות גדולות היו מנת חלקם של גדולים וטובים במהלך הדורות. גם בראשית התנועה הציונית אנו מוצאים, כי היו שהוציאו את דיבת הארץ רעה. אנשים שמסרו את הנפש למען בנין הארץ – ובכללם יהודים שומרי מצוות רבים ואף גדולי תורה – הואשמו בזלזול במצוות. בכפירה. במשיחיות שקר.

למרבה הצער, היו גם גדולי תורה שהושפעו מדברים שנאמרו כנגד בוני הארץ. רבנים שבתחילה תמכו בהתיישבות החדשה, הביעו הסתייגויות חריפות, בעקבות דברים שהם שמעו. ואף על פי שהיו בעיות, מהם נכון היה להסתייג, הרי שהסתייגויות כלליות כנגד האנשים המדוברים, גרמו לנזק עצום. מסתבר, שללא ההסתייגויות החריפות המדוברות, רבים מאלו שקבלו על עצמם לציית לדברי הגדולים הללו, היו ניצלים מהאסונות שפקדו אותם בגולה. הם היו יכולים לסייע לתקומת ישראל. ואף לסייע להתגבר על הרבה מהבעיות, שכנגדם הם התריעו.

יש שירצו לומר, שמה שהיה הוא נחלת העבר. ובשביל מה להזכיר את המריבות שהיו. בפרט, שהביקורת כאן מופנית למי שכבר אינו נמצא איתנו היום.

אבל נראה שבמידה רבה, חשוב להדגיש את הדברים שוב ושוב, משום שהמציאות חוזרת על עצמה. והדברים מאוד ניכרים לעין, למי שמתבונן בצורה נכוחה על המציאות.

גם היום, ישנם אנשים שפועלים בלהיטות ובמסירות רבה למען הגאולה.

לומדים ומלמדים. כותבים ומפרסמים. עולים להר הבית. מעודדים את הציבור לעלות. עושים תרגולים לקראת חידוש העבודה במקדש. מתכננים את העתיד של עולם הגאולה.

ויש כאלו, שהדבר אינו מוצא חן בעיניהם. אפילו – מפריע להם.

כמובן, שייתכנו ויכוחים תורניים. אולם הם יכולים להתקיים רק בקרב מי שלומד את הנושא. מי שאינו רואה ערך בלימוד הנושא, מן הסתם גם פחות מבין בו. ממילא, הוא אינו מהווה צד לויכוח ענייני.

מסיבה זו, הרבה פעמים הויכוח אינו במישור התורני כלל. טענות שונות מושמעות בבימות שונות כלפי העולים. ביניהם, השמצות מכוערות על זלזול במצוות כביכול, התנהגות הנוגדת את ההלכה מסיבות שונות, וכביכול גם כוונות זרות - שלפי המאשימים, מהווים בעיות משמעותיות.

וכאן, הבעיה היא יותר קשה. כי זו בעיה במישור שנוגע לדרך ארץ שקדמה לתורה. ואיני רואה טעם לנסות להסביר. להתנצל. להצטדק. להיכנס לפינות שונות. כי זה פשוט מאוד. אסור לקבל דברי לשון הרע. אסור להקשיב להם. אסור לחזק את ידי המקשיבים להם. בפרט, כאשר זהו לשון הרע מסוכן, הממשיך את החטאים הקדמונים של המרגלים, שגרמו לנו להישאר בגלות. וכאמור, המטרה לפגוע ולסכסך ולהזיק לפועלים למען הגאולה, אינה חדשה.

ספר נחמיה פותח בחודש שלנו. חודש כסלו. זהו המקום היחיד בתנ"ך בו שם החודש הזה נזכר. בחודש זה אנו ניקח השראה מדמותו של נחמיה. נזכור מה צריך. לפעול באופן אמיתי וברור. לשכנע את השלטונות לשתף פעולה למען בנין ירושלים והמקדש, ולהילחם למען זה ללא פשרות – בלי מורא ובלי חשש. נחזק את הפועלים למען הגאולה, ונקשר את עצמנו בכך למציאות העליונה אליה אנו רוצים להגיע. נחגוג את ימי החנוכה בציפיה להדלקה מחודשת של מנורת המקדש, תוך חיבור למסרים הפנימיים אותם מבטאת המנורה, של האור החדש שיאיר על ציון, ועל המציאות כולה.