לקראת התכנית - לפרוץ את גבולות ההתיישבות

מעטים מאד יודעים מה כוללת אותה עסקה המכונה "עסקת המאה" שהוגה הממשל ב'ארצות הברית' אבל רבים מאד חוששים מפניה.

אחרי תקופה ארוכה שהחששות קיננו בלב השבוע בנאום בסעודיה אימת ג'ארד קושנר – חתנו של טראמפ את החששות. הוא דיבר על קביעת גבולות קבע, ותמריצים כלכליים, איחוד עזה ויהודה ושומרון, וסימן את הדרך למדינה פלסטינית.

במצבי אי ודאות כמו עכשיו - אשר אנחנו לא יודעים לגמרי מה הסכנות העומדות בפנינו, וקשה להעריך מה יהיו יחסי הכוחות הפוליטיים לאחר הבחירות – יש צורך במדיניות ניהול סיכונים כדי להחליט כיצד להיערך לתרחישים השונים , באיזה קו הסברה עלינו לבחור, ואלו צעדים דרושים על מנת למנוע ולעכב את הגזרה. הערכת הסיכוי של כל אחת מהאפשרויות להתממש צריכה לנהל את קבלת ההחלטה כיצד אנחנו מתכוננים ונאבקים באותה תוכנית "שלום".

אני לא פרשן פוליטי, וכדאי לקחת את הדברים שאכתוב בערבון מוגבל, ובכל זאת אנסה להציג כאן את הסיכונים והסיכויים כפי שהם נראים בעיני, מכיוון שאין ספק שעלינו להתכונן כבר עכשיו ולא להתעורר ברגע האחרון.

סביר להניח שככל שהבחירות יתקרבו נתניהו והליכוד ינסו לזרוע בהלה מפני עליית שלטון שמאל, כך היה בבחירות הקודמות עצרת ההמונים בכיכר רבין "לכבודה של ארץ ישראל" הביאה לניצחון נתניהו, שאמנם לא פינה יישובים אך גם כמעט ולא עשה דבר כדי לקדם את יישוב הארץ, או למנוע את פינויים של עמונה ונתיב האבות.

בהערכה זהירה ניתן להעריך שהסיכון הנמוך ביותר הוא עליית ממשלת שמאל. למרות שממשלת גנץ – לפיד, תנסה להגשים תוכנית מסוכנת יותר, שתכלול מן הסתם פינוי יישובים מעבר לגושים, והענקת יותר סמכויות למדינה הפלסטינית – סיכויי ההצלחה של ממשלת שמאל נמוכים בהרבה. מול התנגדות חזקה בימין – מהליכוד וימינה, כולל צורך להתמודד עם סוגיית פינוי יישובים – קשה להאמין שממשלת שמאל-מרכז צרה, שמכילה בתוכה חילוקי דעות מהותיים ונשענת על קולות הערבים, תצליח להוביל יוזמה של ממש לפני שתיפול.

האפשרות השנייה (עליה נפתלי בנט מדבר כל הזמן) היא שהליכוד ינצח בבחירות, מיד לאחר הבחירות האמריקאים יציגו את "עסקת המאה", והליכוד יצרף לממשלת אחדות את "כחול לבן" וביחד יקדמו את עסקת טראמפ להקמת מדינה פלסטינית של ממש בשטחי A וB. - תרחיש כזה אמנם 'פחות' מסוכן, אבל הסיכויים שלו גבוהים יותר, ועדיין – עם התנגדות של מפלגות הימין וחלקים רחבים מהליכוד, תרחיש כזה עדיין הוא לא ריאלי, מאז ההתנתקות עם ישראל זז ימינה באופן משמעותי, עם מרד בתוך הליכוד, ואיגוף של "הימין החדש" מימין, ביבי ייאלץ להסתמך על קולות "העבודה" ו"מרץ" – גם אפשרות כזו נראית פחות סבירה.

וכאן אנחנו מגיעים לאפשרות השלישית, זו שהיא אולי הרסנית פחות אבל מסוכנת הרבה יותר כי הסיכויים שלה לעבור חלילה וחס גבוהים מאד.

לאמיתו של דבר אין הבדל ערכי ואידאולוגי בין תוכנית בנט לאותה "עסקת המאה" שהוא נאבק נגדה בכלי התקשורת, מבחינה מהותית זו וגם זו מכירים בבעלות ערבית על חלקים מארץ ישראל, מוותרים הלכה למעשה על הרצון לשנות את המצב ולבטל את הסכמי אוסלו.

מסע הבחירות של 'הימין החדש' וההפחדה מ"ימין או פלסטין" אינה אלא מילים בעלמא מכיוון שההבדל בין אותה אוטונומיה עם רצף תחבורתי שבנט מציע ל'מדינה פלסטינית' הוא כמותי ולא איכותי. הוא אולי נוגע לרכיבים ביטחוניים כאלו או אחרים, דברים שעלולים 'להיפתר' במסגרת משא ומתן. אך בסיס התוכנית – השקעה כלכלית עצומה בפיתוח הרשות הפלסטינית ומיזמים אזוריים שיעניקו לערבים קביעות ומעמד בארצנו זהים.

והתוצאות – הרי כולנו הרי זוכרים את אותה 'אוטונומיה' ו'שוטרים' שהביאו לנו את האינתיפאדה השנייה – אז במה למעשה שונה האוטונומיה של בנט מ'מדינה פלסטינית'? מה בדיוק יאפשר הגנה על קו הגבול החדש של שטחי C, ללא שליטה בעומק השטח, וללא מחסומים?

התרחיש שעלול חלילה לקרות לפי האפשרות השלישית הוא שהסכנה תבוא דווקא שלטון ימין: ביבי-בנט (ואולי עוד) הם אלו שיוציאו אל הפועל את 'עסקת המאה': התוכנית תעבור שינויים מסוימים בעיקר טרמינולוגיים: אולי במקום מדינה יקראו לזה אוטונומיה, יהיו מגבלות שונות על אמצעי הביטחון, וגם וויכוח על קילומטרים מסוימים.

בנט יציג את עצמו כמי שהצליח למנוע הקמת "מדינה פלסטינית" ולמעשה ייכנס לממשלה שתקדם תוכנית דומה ל"תוכנית ההרגעה" שהוא מציע – אימוץ וקיבוע הסכמי אוסלו, כשזו תזכה לתמיכה נרחבת גם בהתיישבות ביש"ע – שתרגיש מנצחת – מבחינתה היא תשיג את ההישג המרכזי 'נורמליזציה' וסיפוח של כל היישובים, שתלווה בתנופת בנייה ומאות יחידות דיור.

מבחינה יח"צנית התוכנית תוצג כהישג ימני: ויתרנו על כלום (שהרי יש כבר אוטונומיה כמו שכתבה השבוע קרוליין גליק, כלומר: קיבוע הסכמי אוסלו)., וקיבלנו 'סיפוח' ותנופת בנייה בהתנחלות. מבחינת האמת מדובר באסון לאומי – נסיגה מוחלטת ממדיניות ה"אף שעל", פגיעה בשלמות הארץ, ויתור מוחלט על "יריחו שלנו ושכם שלנו", ויתור עקרוני וערכי שיתפתח לבסוף לסכנה בטחונית של ממש.

במידה וזו אכן האפשרות בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר וממילא המסוכנת ביותר – אנחנו חייבים להיערך מראש למאבק לסיכולה, וזה יהיה מאבק לא פשוט בכלל. מכיוון שבעשור האחרון הימין הצליח ללא עוררין במאבק התודעתי נגד פינוי יישובים, וקצר הישגים בהתנגדות למדינה פלסטינית מטעמים ביטחוניים, אבל הזניח לחלוטין את הדיבור על ארץ ישראל השלמה, אהבת הארץ, והעיסוק בתקווה לשוב ולגאול את "הארץ הנשארת" – שכם, ג'נין, יריחו.

עבור רובו המוחלט של עם ישראל, כולל אחוזים גבוהים ממתיישבי יו"ש, אין כל קשר רגשי או תודעתי למקומות אלו, ויהיה קשה מאד לשכנע אותם שלא לוותר עליהם, בפרט אם הגזר יכלול החלת ריבונות חלקית ובנייה מסיבית ביישובים.

כדי לסכל את התוכנית הזו ישנה רק דרך אחת: פריצת גבולות ההתיישבות והכוונה גם מבחינה מעשית וגם מבחינה תודעתית: להחזיר את הדיבור על ארץ ישראל על השולחן. לפרוץ את גבולות ההתיישבות, לארגן מסעות וטיולי היכרות עם כל אותם חבלי ארץ שעולים להיקרע מידינו, לפתח את הציפייה לגאולת הארץ כולה. וברמה המעשית המידית – להיאבק על הקמת מאחזים בשטחי B.

היינו צריכים לעשות את זה מזמן, אבל אולי עכשיו הגיע הזמן להתעורר ולהבין – מליון יהודים ביהודה ושומרון מסוגלים אולי למנוע פינוי יישובים אבל רק פריצת גבולות ההתיישבות תעצור את מסירת חלקי ארץ ישראל 'לזולתנו מן האומות'.