לשנה הבאה

אנחנו שמחים להציע את הסיפורים הקצרים שזכו בתחרות של "הקול היהודי" בבלוג של הסופר צבי פישמן. מבין עשרות סיפורים קצרים שנשלחו בידי הגולשים, ראינו הרבה יצירות נפלאות וגם את הצורך הכללי להשקיע יותר זמן ומאמץ ללמד וללמוד כתיבה יהודית יוצרת.

במקום הראשון זכה זכה הסיפור "משכנות הארגזים" שנכתב ע"י יוכי סימן טוב. חמישה סיפורים נוספים זכו ל"ראוי לשבח". הסיפורים יפורסמו בתקופה הקרובה כאן בבלוג. 

לשנה הבאה \ דוד ברונשטיין

ריח העשן ריחף באוויר. מעורב בריח חזק של בשר צלוי.

הוא עבר בין החוגגים הרבים, מחפש בדמדומי הערב את המקום שקבעו.

איך יצא דוקא לו להיות שם לבד בגן סאקר, רק הוא עם משפחת עוזרי ועם כל ההמונים מסביב, בזמן שהמשפחה שלו עושה את הסדר במלון?

הם בטח גם אוכלים קטניות שם. והוא, מה יאכל? מצה ומרור. בעיקר מרור…

הכל באשמת הכהן הזה. מה כזה קשה לשמור על גדי קטן? אפילו דקה לא הצליח להחזיק אותו. גם כן כהן.

והפקקים האלה בכניסה לירושלים, בקושי הוא הספיק. דקה לפני נעילת הדלתות של הכת השלישית הוא הגיע.

שלא לדבר על הגדי. יומיים מראש הם התקשרו להזמין, אבל בסוף בקושי נשארה סחורה. ועד שהוא בחר את הפחות רזה מכולם, ועד שמינה עליו את המשפחה, אז הכהן הזה…

וכמו שהרב אמר, כשפסחים מתערבבים, לפחות אחד מכל חבורה צריך להישאר עם החבורה השנייה.

אה, הנה הם. משפחת עוזרי. כולם מסביב לשולחן המתקפל. מפה פרוסה, מנסה לשוות לשולחן מראה חגיגי.

בעצם, כמעט כולם. יהודה עוזרי, זה שתפס את הגדי, זה שבסוף התבלבל מה שייך למי, הוא עכשיו במלון. וגלעד יהיה כאן הערב.

הסדר עבר במהירות. ממש קשה לעקוב בהגדה, עם כל החבורות מסביב, ועם הנוסח המוזר וההגייה הזאת שלהם.

מי היה מאמין שרק היום בבוקר הוא עוד הכין את דברי התורה שיאמר ב"מגיד". עכשיו זה עבר מהר כל כך, שגם אם היה רוצה, פשוט לא היה זמן. עשרים דקות גג, והם כבר סיימו את כל ה"מגיד".

מוציא מצה. מרור. עבר כמעט בשלום. זאת אומרת, חוץ מהקטע עם החרוסת. מי בכלל שם בוטנים בחרוסת?

את הכורך שמרו כמובן לסוף. לאכול על השובע.

והנה זה מגיע, שולחן עורך. למרבה המזל, גברת עוזרי הכינה לצד המרק התימני גם תבשיל עוף בתפוחי אדמה. ללא חשש קטניות. ברוך ה'. הוא לא ידע שהיא בישלה במיוחד בשבילו.

אבל מה כבר יש לו לדבר איתם בשולחן? שכנים שכנים, שלום שלום, אבל מה עוד?

ואז זה קרה. הפלא ששינה הכל. כי אצל משפחת עוזרי, מסתבר, בכלל לא מדברים בשולחן עורך. רק מאזינים. מאזינים לסיפורים של סבא אברהם.

וסבא אברהם ישב וסיפר. סיפורים של גאולה. על ההורים שעלו מתימן. על קשיי הקליטה. על השנים הרבות של הציפייה למקדש. ועל איך היו מצטופפות כל החבורות ברחבת הכותל, לפני שקידשו את כל ירושלים לאכילת קדשים. והסיפורים כמו חיים מחדש, בצבעים עזים, בזה אחר זה, שלב אחרי שלב, מגלות לגאולה.

והסיפורים נגעו לליבו. הוא כבר לא הרגיש זר ומרוחק, נמצא שם רק בעל כרחו. בעצם גם הוא חלק מהסיפור הזה, מהתהליך הזה, של שיבת ציון. והוא פתאום רואה בעיניו איך החיבור שלו לגאולת ישראל הוא חיבור חי, חיבור של עם, חיבור של דורות.

והסדר נמשך.

בעצם, גם כל האנשים פה מסביב, החבורות היקרות של עם ישראל המסיבות כאן בליל הסדר, כולן בעצם חלק מאותו סיפור. סיפור הגאולה הגדול.

והוא שמח כל כך להיות שייך לעם המיוחד הזה, עם ישראל. עם הגאולה. עם הנצח.

טעם קרבן הפסח עוד עמד בפיו, מתובל בתבלין תימני, כשמילות ההלל הגדול יצאו מפיו בשמחה עצומה. לראשונה הוא הרגיש חירות אמיתית.

ובשעה אחת בדיוק, כמו מקהלה מתוזמנת, נעמדו כולם. לא רק כאן, בשולחן הקטן של משפחת עוזרי, אלא כל המסובין כולם, כל הגן הציבורי, משפחות משפחות, עדות ועדות, קטנים וגדולים.

לנגד עיניו עמדה דמותו של אביו, שבסוף הסדר היה תמיד רוקד איתם מסביב לשולחן בחדר המלון "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". לא פעם הוא שאל, מדוע שרים על שנה הבאה, ואביו הסביר שזו תפילה שנזכה לקרבן פסח גם בשנה הבאה.

אבל כאן, בגן סאקר, עם כל המוני בית ישראל, כאן שרו שיר אחר. שיר שמשום-מה, התאים לו היום הרבה יותר.

הוא הרגיש איך המילים מבטאות באחת את הכמיהה, את הציפייה, ובעיקר - את הגאולה.

"כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה… לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו. ארץ ציון וירושלים".

----------------------------------

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.