בגל הכתבות בעיתונים ובאינטרנט לאחרונה על החשדות סביב הרב טאו שליט"א, ניתן למצוא את הביטוי "במקום שיש עשן יש אש", המרמז כי הוא אשם בטענות נגדו. אבל האם הביטוי הזה נכון? לא תמיד. שמא שכחו הקוראים את ההיסטוריה שלמדו כדי לעבור את בחינות הבגרות שלהם, הרשו לי להזכיר לכם בקצרה שלוש דוגמאות שבהן היו ענני עשן גדולים אך ללא אש.
הראשונה היא פרשת דרייפוס שבה היה מעורב קפטן ארטילריה יהודי בצבא הצרפתי, אלפרד דרייפוס (1859-1935), שהורשע בשקר בהעברת סודות צבאיים לגרמנים. את מסע הצלב נגד דרייפוס יצרו הימין הקיצוני בצרפת יחד עם הצבא והכנסייה הקתולית, במאבקם לשמור על כוחם במדינה ולהחליש את התנגדותם -של קבוצות מתונות וסוציאליסטיות שהכילו יהודים רבים בשורותיהם.
לדרייפוס לא הייתה תקווה למשפט הוגן. משרד הביטחון הצרפתי הציב בפני בית הדין תיק של מסמכים סודיים ומקרים מזויפים, שעורך דינו של דרייפוס לא הורשה לראות. עוד, במשפט החשאי הוצגו עדויות לא מאומתות ושקריות נגד דרייפוס. בית המשפט מצא במהירות את דרייפוס אשם בבגידה. הוא נידון למאסר עולם באי השטן מחוץ לגיאנה הצרפתית. בטקס פומבי בפריז בעקבות הרשעתו, הוצג דרייפוס בפני קהל שצעק, "מוות ליהודים, מוות ליהודים".
תיאודור הרצל הצעיר היה עיתונאי במשפט דרייפוס. לאחר שראה את האנטישמיות הגלויה סביב המקרה, הוא הבין שאם צרפת הנאורה והמשוחררת לא תצליח להגן על קצין יהודי מתבולל ונאמן כמו אלפרד דרייפוס, שאר אירופה לא תהיה שונה. עבור תיאודור הרצל, נראה היה שהדבר הוכיח שהתבוללות אינה הגנה מפני אנטישמיות, ובסופו של דבר הבנה זו הובילה אותו להאמין שציונות והקמת מדינה יהודית יהיו הפתרון היחיד ל"בעיית היהודים".
בשנת 1896, כאשר התגלו עדויות חדשות המצביעות על כך שקצין צבא אחר הוא הבוגד האמיתי, קמפיין ציבורי בעד דרייפוס דרש משפט חוזר. כאשר האליטה השולטת מנעה את כל המאמצים להגיע לאמיתות הפרשה, עיתון צרפתי פרסם מכתב פתוח שכותרתו: " אני מאשים" מאת הסופר הידוע אמיל זולה שבו הגן על דרייפוס והאשים את הצבא בטיוח גדול בפרשה. עד 1899, הציבור הצרפתי והקהילה הבינלאומית הבינו שדרייפוס חף מפשע. אף על פי כן במשפט מדומה אחר הוא הועמד למשפט צבאי בפעם השנייה ונמצא אשם. למרות שהוא זכה לחנינה כמה ימים לאחר מכן על ידי נשיא צרפת, רק בשנת 1906 זכה דרייפוס רשמית לשחרור והוחזר לצבא. ענן עשן גדול ללא אש.
מקרה נוסף שבו הוכחו אשמות נוקבות כחסרות בסיס היה משפטו האנטישמי של מנחם מנדל בייליס, יהודי חף מפשע שנשפט על ידי האימפריה הרוסית ב-1911 לאחר שנמצאה גופתו המרוטשת של נער בן 13, במערה בפאתי קייב. ארבעה חודשים לאחר מכן, עצרה המשטרה את בייליס, יהודי שעבד כפקיד במפעל ללבנים. לא היו ראיות מוצקות נגד הנאשם והיה לו אליבי חזק שבאותו הזמן הוא עבד במפעל. למרות זאת, השלטונות בחרו להתעלם מכל הסתירות הללו ולהתחיל במשפט, כמעט שנתיים לאחר שביליס נכלא. אבל הציבור מחו כנגד הסתירות והשקרים שהופיעו במשפט. למרות מאמציו של התובע, חבר המושבעים, שהיה מורכב בעיקר מאיכרים, זיכה את מנחם מנדל בייליס, ששוחרר. עוד פעם עשן בלי אש.
המקרה השלישי שרק נזכיר בקצרה הוא משפטו של אברהם סטבסקי שהובא למשפט והורשע ברצח חיים ארלוזורוב בחוף הים בתל אביב בשנת 1933. בזמן הרצח, שתי המפלגות הפוליטיות המתנגדות העיקריות בפלשתינה תחת השלטון הבריטי היו מפלגת השמאל הסוציאליסטית מפא"י בראשות דוד בן גוריון והרוויזיוניסטים המפלגה הלאומנית בראשות זאב ז'בוטינסקי. ארלוזורוב היה כוכב עולה בשורות המפא"י ומליל הירצחו ניצל בן גוריון את ההזדמנות לנהל עלילת דם נגד הרוויזיוניסטים שאליהם השתייך סטבסקי כעובד מפלגה פשוט. שעה בלבד לאחר הרצח, אשתו של ארלוזורוב, סימה, שיצאה לטיול לילי עם בעלה בזמן הפשע, אמרה למשטרה כי ערבים ביצעו את הירי. אולם כבר למחרת, לאחר התייעצות עם ראשי מפא"י, היא שינתה את עדותה הראשונית והצביעה על שלושה יהודים בתור הרוצחים בשורה של חשודים, ביניהם סטבסקי. במהלך החקירה הארוכה עבדה הסוכנות היהודית בשיתוף פעולה הדוק עם רשויות המנדט הפלסטיניות כדי להמציא את האשמות השווא נגד החשודים החפים מפשע. באוטוביוגרפיה האחרונה שלו "ביבי" מתאר המחבר כיצד יזם סבו רבי נתן מיליקובסקי את הסערה הציבורית נגד עלילת הדם המתנהלת נגד הרוויזיוניסטים למען רווח פוליטי. בפגישה עם הרב קוק, הוא ניסה לגייס את תמיכתו בנאשם אך הרב הראשי אמר כי למרות שהוא מאמין שהנאשמים חפים מפשע הוא לא רצה לנקוט עמדה פומבית כל עוד ההליך השיפוטי בעיצומו. אחת הסיבות לוודאות של הרב קוק הייתה שהוא למד ממקור ראשון מאחד הבלשים הראשיים שחוקר את הרצח, שהמשטרה הבריטית מעוותת עובדות כדי לגרום לנאשם להיראות אשם. בנוסף, אחד ממקורביו הקרובים ביותר של הרב קוק, עורך הדין מרדכי אליאס הודיע לרב קוק כי ערבי בכלא יפו עבור פשע אחר שביצע, הודה כי הוא הרוצח אך השלטונות החליטו לכסות את הודאתו באשמת רצח ארלוזורוב. כשסטבסקי הורשע ברצח על ידי שניים מתוך שלושת השופטים היושבים, הרב קוק וז'בוטינסקי עבדו מסביב לשעון כדי לזכות אותו במשפט חוזר. אביו של ביבי, בנציון מיליקובסקי נתניהו, ואבא אחימאיר גייסו את העיתונים ימנים הקטנים שלהם לקמפיין, שתוצאתו שחררה את סטבסקי לחופשי. שוב עשן ללא אש!
מעניין לציין שאנחנו מחכים ללמוד מה יהיה עם המשפט של ביבי עצמו. האם זה יגמר בלי כלום כי לא היה כלום כפי שביבי מצהיר? הרבה עשן ללא אש. ככל הנראה, נצטרך להמתין ולקוות שיום אחד בקרוב גם ביבי וגם הרב טאו ינוקו מכל האשמות נגדם.
