מוסר מלחמה יהודי

כל הקצינים עמדו שם בשורה ארוכה.

לפניהם שכבו על הארץ חמשת השבויים.

למשמע הפקודה, שהיום היא בוודאי היתה נשמעת הזויה, הם החלו לצעוד.

אחד אחרי השני, הם פשוט דרכו בעוצמה רבה על הצואר של השבויים.

אלו לא היו סתם שבויים.

אלו היו מנהיגי האויב.

היה זה מסע השפלה לאויב, ומסע חיזוק לכוחות הישראליים.

ההדגשה הברורה, שעם ישראל ירמוס את אויביו, נועדה לשני הצדדים.

עם סיום הטקס, נלקחה החמישייה לוידוי הריגה, ותלייה על עצים עד הערב.

-

כך הסתיימה המלחמה הראשונה של עם ישראל בארץ ישראל, אשר לא נפתחה ביוזמת ישראל.

זה היה סופו של אדוני-צדק מלך ירושלים, וארבעת המלכים שנענו להזמנתו לצאת למלחמה.

לפני שהוציאו אותם להורג, כבר השמידו את העמים שלהם. לגמרי. גברים, נשים, ילדים.

-

במלחמה אחרת שהסתיימה בהגעה לירושלים, הוכה מנהיג כנעני בשם אדוני-בזק.

היה זה מנהיג בעל עוצמה רבה, ששלט על מלכים רבים.

אחרי שהוא נתפס, קצצו לו את בהונות ידיו ורגליו.

אדוני-בזק לא חשב שיש בעיה מוסרית עם מה שעשו לו.

הוא הודה שהוא קבל את הראוי לו, כפי שהוא עצמו נהג כלפי שבעים מלכים אחרים.

מן הסתם גם מלך ירושלים וארבעת חבריו ידעו, שהם היו ראויים לעונש לו הם זכו.

בכל אופן, אדוני-בזק הובא במיוחד לירושלים בשביל למות שם.

-

כנראה, שהיתה סיבה טובה להבאת מנהיגים מסוג זה לירושלים.

כך גם עשה דוד המלך – עוד בטרם היה מלך – אחרי שהוא הרג את גולית הפלישתי.

גיבורם של הפלשתים מת, אבל זו לא סיבה לחוס על כבוד המת – בטח לא להשיב את גופתו.

ראשו של הפלישתי צריך להיות מוצג לראווה – בירושלים.

זהו המקום המרכזי. הר המוריה.

ואפילו את המת מכניסים להר הבית.

כי מכאן צריך להפיל מורא על אויבינו.

כך גם מספרת הגמרא (תענית יח,ב), שהחשמונאים עשו לאחד ממנהיגי היוונים, בשם ניקנור.

קצצו את בהונות ידיו ורגליו, ותלאום בשערי ירושלים. 

-

לא כל אחד מרגיש הזדהות עם מעשים כאלו.

היו לנו מלכים שהרגישו שהם לא יכולים לחסל את מנהיגי האויב.

את מלך עמלק. את מלך ארם.

אולם מנהיגים כאלו לא היו יכולים להישאר מנהיגים.

כי מנהיג אמיתי צריך לדעת להתאכזר לאויב.

בלי זה, אי אפשר לנצח. ואי אפשר למלוך בירושלים.

כי כשאנו קוראים לה' לזכור לבני אדום את יום ירושלים, אנחנו מתכוונים למה שכתוב במזמור זה.

שאנו מצפים לנקמה הגדולה בבת בבל.

שישלמו לה את הגמול הראוי לה.

לה ולכל שותפיה.

אויבינו הגדולים. מחריבי המקדש. והממשיכים בדרכם עד היום.

יבוא רגע הגמול. ונקווה שהוא יהיה קרוב.

ננצח את האויב, באופן הכי מוסרי שרק יש.

המוסר היהודי האמיתי, כפי שמתחייב מדין התורה, וכפי שנהגו המנהיגים האמיתיים שהיו לנו.

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.