אך הפעם הזה

לאחר מעל מאה ימים של טרור העפיפונים בשדות עזה, סבבים של הפצצות על יישובי הדרום, חדירות של מחבלים לתוך שטח מדינת ישראל והתשה סיזיפית של הצבא על הגדר, כשכל אלו לא נענו בשום תגובה ראויה והגיונית ונורמלית, התבשרנו שמדינת ישראל אפשרה לארכי רוצח - סאלח אל ערורי להיכנס לעזה בהבטחת חסינות.

אל ערורי נכנס לעזה בטענה של קידום הפסקת אש, שהמשמעות שלה היא השלמה עם שלטון החמאס ברצועת עזה, והקמה למעשה של מדינה פלסטינית לחמאס בעזה. כל זה תחת המשך טרור העפיפונים, ירי ואיומים להשמדת ישראל.

הכניעה המבישה של ממשלת ישראל למחבלי החמאס מלמדת עד כמה עמוק השבר.

ממשלה שנחשבת לממשלה ה"ימנית" ביותר, מנהלת משא ומתן עם ארגון טרור רצחני, שלא חדל מהשאיפה לחסל אותנו.

כל זה בא כהמשך לעובדה שלכל אורך התקופה של טרור העפיפונים, כאשר אויבינו משלחים עפיפונים כדי לשרוף את שדותינו, מתפאר המתפ"ש מדי חודש באלפי המשאיות שהכניס לתומכי הטרור שבחרו בשלטון החמאס.

אי אפשר לצפות לאן יתפתח המשא ומתן המופקר שמנהלת ממשלת ישראל ה"ימנית" ביותר עם החמאס.

כשהיא מורה לצה"ל 'לנהוג באיפוק'  תוך כדי שמחבלי החמאס ממשיכים להשתולל בהפגנות כל יום שישי ולנסות להצית את שדותינו.

יתכן שכמו שקרא עד היום בדרך כלל, הערבים יצילו את המצב בסירובם העיקש, אז כמו בסיפור הידוע גם נאכל את הדגים וגם נגורש מן העיר – המדינה תאלץ לצאת לבסוף למבצע צבאי בעזה לאחר שביזתה את עצמה והשפילה את כבוד ישראל (שהוא כבוד אלוקי ישראל) עד עפר.

במקרה הרע תהפוך הממשלה הזו לממשלה הראשונה שמכירה בשלטון חמאס, ותמורת כמה שנים (במקרה הטוב...) של שקט תצמיח לנו מפלצת של טרור.

רוח הגבורה הלאומית חלפה מן הממסד

מציאות הזויה זו מלמדת אותנו כי אותה רוח גבורה לאומית שאפיינה את המפעל הציוני בראשיתו, עברה ממנו.

אין זה סוד כי כבר לא נכון לומר שהדרג המדיני קושר את ידיו של הצבא מלהילחם. כבר ידוע לכל כי צמרת צה"ל אחראית לגמגום לרפיסות ולהיעדר הפתרון.

אותו צבא שמיהר להתגייס בנחישות וללא רגישות למדינת גירוש היהודים מחבל עזה, אינו מסוגל להתמודד עם הדייסה שבישל, ועם תוצאותיה המרות של תוכנית ההתנתקות, בה היו שותפים פעילים כל הקצינים שאמורים להתמודד עם תוצאות מעשיהם.

מסתבר היום כי הימין, בדיוק כמו השמאל חסר את אותה רוח גבורה והאמונה בצדקת הדרך שהיתה להם אולי בעבר.

אותה רוח גבורה שהסתלקה מן הממסד, והשאירה את הגמגום והביזיון, עברה לשרות על נוער הגבעות, ועל כלל יראי ה', אנשי התורה והמצוות שמובילים היום את אהבת הארץ והאכפתיות לכבוד עם ישראל.

דווקא לאור מציאות זו, תפקידנו – תפקידם של אנשי האמונה והתורה להוביל את המאבק נגד הממשלה המגמגמת הזו, ולקרוא לכיבוש עזה, וחיסול ארגוני הטרור לפי הוראת הרבי מליובאוויטש ש'ניתוח עושים בבת אחת'.

עלינו להפנים שרוח הגבורה הלאומית שהיתה קיימת בעבר חלפה מן הממסד.

רוח הגבורה והאחריות על מצבו הביטחוני והלאומי, והסמיכה על כבוד ישראל שהוא כבוד ה' – מוטלת על כתפינו, ושיהיה ברור לנו שהממסד המתפורר אינו מסוגל ואינו רוצה להכניע באמת את האויב.

לא מדובר בעניין של פתרון מעשי  וריאלי, או בחישוב אסטרטגי – כאלו ישנם למכביר. מדובר אך ורק בעניין של אמונה בבורא עולם ובזכותנו על הארץ ובכוח הרצון.

נרדפים על ידי הממסד אך דואגים לעם ישראל

הנביא מספר לנו על כך שבזמן שדוד המלך בורח משאול, ומתחבא במדבר יהודה מגיעה לאוזניו השמועה על כך שהפלישתים – יושבי חבל עזה באותם ימים, נלחמים בקעילה ופוגעים בחקלאות - שוסים את הגרנות.

זו מציאות שיכולה להזכיר לנו את טרור העפיפונים. דוד שואל את ה' באורים ותומים האם לעזור לתושבי קעילה? כשאנשי דוד חוששים מאד מהצעד המסוכן.

התשובה של ה' (פעמיים) היא חד משמעית – לרדת, ודוד אכן יורד ומושיע את תושבי קעילה מיד פלישתים. שאול ממהר לנסות לתפוס את דוד שנמצא בתוך עיר מוקפת חומה, ודוד שואל באורים ותומים האם יסגירו תושבי קעילה אותן הציל ממש עכשיו אותו לידי שאול – והתשובה היא שכן. ברגע האחרון נחלץ דוד מידי שאול ומצליח לברוח מקעילה.

סיפור זה כמו כל סיפורי הנביאים נועד ללמד אותנו.

העובדה שאנחנו נרדפים על ידי הממסד, אינה פוטרת אותנו מהידיעה שהאחריות לדאגה והאכפתיות ממצבו הביטחוני של עם ישראל מוטלת עלינו.

אין בכוחו של הממסד הישן לעזור עוד. תפיסות העולם שהחזיקו אותו התפוררו, כחלק מתהליך חיובי של התפוררות הקליפה שחנקה את הרצון חשוב אל ה' שהיה חבוי בתוך הרצון לחזור לארץ.

כעת – רק שומרי התורה והמצוות הפועלים מתוך קריאה בשם ה' ודבקות בבורא מסוגלים להוביל את העם לניצחון.

"באנחות לא ניוושע" אנחנו מוכרחים להתעורר ולקחת אחריות, ולשכנע את עם ישראל ש"אין ברירה – מוכרחים לכבוש את עזה".

ברוח קריאתו של שמשון כשנהרג בעזה: "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה", כי ניתוח עושים בפעם אחת.