מחקר ושיח

בשנה וחצי האחרונות  אני לומד בקביעות מדי שבוע עם ד"ר עידן ירון, שרואה את עצמו כ"חוקר של הימין הקיצוני והרדיקלי", בלימוד המשותף הספקנו ללמוד מספר מאמרים מהספר "מלכות ישראל" של הרב יצחק גינזבורג, ואחר כך התחלנו ללמוד לפי נושאים בסוגיות שבחרתי שלדעתי נמצאות בליבת הוויכוח בין הימין הדתי - לשמאל החילוני.

הסוגיה הראשונה שבה בחרתי ללמוד היא "מוסר מלחמה", נושא שלעידן יצא לעסוק בו רבות בין השאר בתפקידו כפסיכולוג צבאי, ומטבע הדברים מעסיק מאד גם אותי. עם הזמן הלימוד הפך למעמיק, מאתגר, ולדעתי האישית גם מקורי, זאת הסיבה שלמרות התנגדות נחרצת שלי בהתחלה הסכמתי לבסוף להעלות את הדברים על הכתב ולפרסם.

הקשר שבינינו לא נוצר בקלות, החששות והספקות - האם מדובר בדבר נכון? האם התועלת מרובה על הנזק – הקיים - ? לא הרפו בשום שלב, ומנקרים עד היום, למעשה גם כשאני מנסה לכתוב כעת, אין לי תשובה מוחלטת לגבי השאלות האלו, ובוודאי שאני לא מעוניין שמישהו ייראה בזה מודל לחיקוי בלי שיחשוב טוב טוב לעצמו האם זה צעד נכון.

במשך השנים פנו אלי עיתונאים וחוקרים רבים שרצו לכתוב/לפרסם על עולמם של נוער הגבעות או של הימין הקיצוני.

באופן גורף אף פעם לא שיתפתי פעולה, אני חושב שהפער בין העולמות גדול כל כך, באופן תהומי, כך שגם אם נניח שמדובר באנשים שאינן מוטים פוליטית (ומקרים כאלו נדירים מאד מאד) בלי לתרגם את השפה ואת הנחות היסוד, בלי להיכנס לעומק החיים היהודיים, גם אם יצליחו לצייר במדויק את המראה החיצוני של המציאות, התמונה שיצפה בה הקורא תראה לו מוזרה, ומרחיקה.

כי באמת אני מאמין שההיגיון של התורה הקדושה מבוסס על ראיה שונה לחלוטין של העולם, של הערכים המנחים אותו, וכל ניסיון 'להסביר' את העולם שלנו, בפרט בענייני ציבור ב'שפה הדמוקרטית', הוא בלתי אפשרי - 'כי קצר המצע מהשתרע'.

זאת התגובה שעניתי גם לעידן בפעם הראשונה שהוא פנה אלי, ושלח קטע שהוא כתב עלי, קטע שכלל תיאור שנלקח מהעיתונות, הסברתי לו שעבודה כזו היא שטחית בעיני, ושבסופו של דבר - למרות ההסבר שלו שמטרתה לייצר הבנה, ולחבר בין חלקים שונים בעם ישראל, היא מייצרת למעשה רק פירוד ומלבה שנאה.

דיברנו על כך שעבודה כמו זו שהוא עשה למשל על מה שמכונה "מחתרת בת עין" היא שטחית בעיני, מאחר והיא מנסה ללמוד על עולם זר לגמרי, מתוך אותה השקפת עולם מסוימת.

טענתי שדווקא הבנה של גודל הפער שבין ה"יהודית" ל"דמוקרטית", היא זו שתהא מסוגלת בסופו של דבר להציב גשר יציב, מבלי שנצטרך לשקר, או לטשטש עמדות. עידן המשיך להתעקש שהוא מעוניין באמת ללמוד ולהכיר, ומוכן לראיין אותי ב"שפה היהודית". לאחר התייעצות עם ידיד, ובהסכמת מו"ר הצעתי לו ללמוד, וככה נולדה החברותא שלנו, שהובילה גם לנסיעה משותפת לראש השנה באומן.

כמו שכתבתי קודם, הלימוד ושיתוף הפעולה לא בא לי בקלות ואני מתלבט עליו עד עכשיו, בין השאר עלתה הטענה שהדברים משקפים השקפת עולם לא-יהודית לפיה אין אמת אחת, וכל הדעות שוות. אני מסכים לחלוטין עם טענה זו, ייצא לי לשוחח על נקודה זו רבות עם עידן: המבט החיצוני זר ליהדות, התורה כתורת חיים אנחנו מאמינים שהיא אמת מוחלטת, עץ חיים, וכאשר מנתקים אותה מ"נותן התורה", מהאמונה המוחלטת, אי אפשר לטעום אותה באמת, או להבין את עומקה וסודותיה.

תפיסת העולם המחקרית זו הטוענת ל"אובייקטיביות" עומדת בניגוד מוחלט לעולם שבו אני מאמין, כאנשים שחלומם הוא חידוש הקשר והאהבה לארץ, אני חושב ש"נוער הגבעות" בין השאר צמח מתוך הבנה שלא ב'מקרה' מנשבת בעולם האקדמי והתקשורתי אותה רוח כפירה. הניתוק מהעולם הממשי, מהקשר אל הטבע, ועודף ההתחכמות גורמים לאבד את האמונה הטבעית ואת אהבת הארץ "כי האלוקים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים".

דיברנו על זה רבות לאורך הלימוד והשתדלתי להדגיש שבעיני הבעיה היא לא מה יהיו תוצאות המחקר, אלא המחקר עצמו. בין השאר תוך כדי שיחה משותפת באומן עלתה לי האבחנה שר' נחמן, שללא ספק היה חכם גדול, אפשר לתמצת את העצה המרכזית שלו במשפט 'אל תדבר על, תדבר עם…' אל תדבר על הבורא, דבר אליו.

לא לחינם התנגד בנחרצות רבי נחמן למחקרים ולמשכילים. החקירה החיצונית עומדת בניגוד להקשבה הפנימית, העמידה בעמדת הבוחן והמתבונן מציבה את האדם בעמדה מרוחקת שלעולם לא מאפשרת התקשרות אמתית. בשפת החסידות זה נקרא 'אם אין דעה - הבדלה מניין'. הדעת מתפרשת כהתקשרות וחיבור. ואכן, כאשר באופן מהותי כל קשר הוא מרוחק, אין שום צורך בהבדלה או בהסתייגות. רק קשר שיש בו דעת מבוסס על הבדלה (בדומה לקשר נישואין שראשיתו היא פעולת הקידושין)

עד כאן צד אחד שבעיקר מדגיש למה לא, ומה הצד השני? ישנם דברים פשוטים: שלעולם לא נכון לוותר או לסגור דלת לאף יהודי. שאני באמת מאמין שיש לנו מה להגיד, שאם רק יתאפשר לנו לדבר בשפתנו, בשפת הנשמה, אין ספק שזה ידבר לכל יהודי. שאני כל כך מאמין בתורה הקדושה, שאין לי ספק שאם נשחרר את עצמנו, לשאול את השאלות הקשות ולהשיב (לאפיקורס שבך כפתגם המפורסם של ר' מנדל מקוצק) אין ספק שהתורה תנצח.

ובנוסף, בעיני יש שליחות עצומה, להפסיק לדבר על ענייני הציבור כעל נושאים פוליטיים, ולהמשיך להתנצל ולגמגם בכלי התקשורת כשהתורה כנועה ומתרפסת בפני החשיבה המערבית. אני מאמין שאנחנו צריכים להתחיל להתייחס לענייני הציבור כאל 'הפצת יהדות', לדבר על ארץ ישראל כשם שמדברים על הנחת תפילין, ועל ענייני הביטחון כשם שמדברים על עבודת התפילה, לדבר יהדות, לדבר לנשמה של היהודי.

ישנה דילמה תמידית, מצד אחד אנחנו מעוניינים להפיץ ולהסביר, ואין ספק ש"יפוצו מעיינותיך חוצה" לא מדובר רק על עניינים של תשובה פרטית, אלא בוודאי גם ואולי בעיקר על מה שיש לתורה לחדש ולהוסיף בכל ענייני הנהגת הציבור ותיקון החברה שהעולם צמא לדבר ה', ומצד שני להישאר נחושים ודבקים במטרה, לא להתפעל מ'מה יאמרו' ולדעת להבדיל 'בין אור לחושך'.

מצד אחד אנחנו מעוניינים ליצור שיח גם עם יהודים רחוקים, ובפרט עם יהודים רחוקים מאד (שזה "עיקר גדולתו של הקב"ה כמ"ש ר' נחמן), ומצד שני לשמור מרחק, ולא להיות מושפע מהם. מצד אחד לדרוש מהם להקשיב לנו ומצד שני בא-סימטריות לא לתת לגיטימציה למעבר על שולחן ערוך או לדעות שהם נגד האמונה היהודית.

לפני שנתיים דיבר הרב גינזבורג על "עבודת הדור - מתקדמים ביחד", איך נכון להתייחס לציבור החילוני כיום? בשיחה מופלאה זו הסביר הרב שבדורנו (בשונה מההנהגה של הרבי מלובביץ') פחות נכון להדגיש בקשר שבין שומרי מצוות לאלו שעוד לא שומרים מצוות, יחס של משפיע ומקבל, אלא לשים את הדגש על התחושה ש"כולנו מתקדמים ביחד", שהרי גם לנו הדתיים וגם לחילונים יש הרבה דרך לצעוד בדרך לחיפוש האמת (ואין אמת אלא תורה). הוא הסביר שהיום נכון להתייחס לכל עם ישראל במצב של שוויון "ועל כל אחד להשפיע לזולת ולקבל ממנו".

איך מיישמים את זה? זו שאלה אינסופית, הסבר מסוים עניתי לעצמי בעקבות הפולמוס שהיה כאן לגבי הכתיבה של עידן באתר, יש משפט שמיוחס לר' נתן (לא מצאתי מקור) שאמר על עצמו שהוא מסוגל לתת פירוש על כל התורה כולה, אבל לתת פירוש על יהודי הוא לא יודע. ללמוד תורה אפשר ללמוד רק משומרי תורה ומצוות, אבל 'ללמוד יהודים' - גם ללמוד מה הם מרגישים ואיך הם פוגשים את הקב"ה וגם ללמוד כיצד הם רואים אותנו, בזה אפשר להתקדם הרבה מאד ביחד.

אני חושב שככל שנוכל להבין באמת מה יהודים חושבים, גם כאלו רחוקים, גם כאלו טועים, לא מתוך מחשבה ח"ו שאולי התורה אינה נכונה, אלא מתוך רצון באמת לדבר ולבטא כמה שיותר, להסביר על עצמנו, הוויכוח שבין חלקים שונים בעם ישראל יהפוך להיות אמתי יותר, עמוק יותר, לא במובן של ויתור על 'שפיצים', להפך נוכל לוותר על יצירת המחלוקות המלאכותיות ולהתמקד במה שאנחנו באמת חלוקים.

כמו שכתבתי בהתחלה, יש הבדל גדול בין שיח למחקר. בשיח כל אחד מהצדדים מנסה לבטא את עצמו, מעוניין לשנות וחשוף להשתנות, המחקר מתבונן מהצד, שומר מרחק ולא נוגע. האם אפשר לייצר שיח עם מחקר? בעיני, זו שאלה טובה, שיח ומחקר הם כמעט שני הפכים, הייתי רוצה להשאיר שאלה זאת כפתוחה.

ובכל זאת חיזוק מסויים קיבלתי מפירוש של הרב יצחק גינזבורג:

בפירוש שלו על ההגדה של פסח, הרב יצחק גינזבורג מתאר את "הבן השישי", כהמשך לוורט הידוע של הרבי מלובביץ' על הבן החמישי - זה שלא מגיע כלל לשולחן הסדר, ויש צורך להזמין אותו באופן מיוחד. הרב יצחק מסביר שם שבדורנו יש גם מציאות של " הבן השישי" - אותו בן מופיע בשולחן הסדר, כחוקר ומתעניין, לטענתו הוא בא כדי להביט מן הצד, אולי אפילו כדי לספר אחר כך את חוויותיו. אבל אם יורשה לנו באותה מידה לחקור אותו, ולהסתכל עליו מהצד - אפשר לזהות בקלות, שהמבט ה"אובייקטיבי" מסתיר שייכות פנימית, וההתעניינות מלמדת על עניין ו אפילו הזדהות במקום מאד מאוד עמוק.

מה העבודה של "הבן השישי"? הרב יצחק מסביר שלבן השישי יתרון, אם תתקלף השכבה החיצונית הכביכול אובייקטיבית ומנותקת, יישאר מעין 'מבט על' שמסוגל לעשות סדר, ולתת תמונה כוללת, חצי חיצונית שיכולה לגלות עומק מיוחד שיש ביהדות, עומק כזה שאפשר לראות דווקא מרחוק.

בעיני, הלימוד המשותף והעבודה שאנחנו עושים יחד, לא מעניקה הכשר לכל מה שמביא איתו עידן, ממש כמו שהוא לא חושב שכל מה שאני עושה הוא חיובי, ישנם גם דברים שבעיני מזיקים וחוטאים לאמת, סביר להניח שגם הוא חושב את אותו הדבר עלי. אבל אני כן מתפלל ומקווה שהלימוד המשותף שלנו יוכל להביא תוצר מקורי ומעניין - כזה שאפשר לראות דווקא מתוך הריחוק, ואולי אולי זה יהפוך לגשר של הבנה בין חלקי העם, גשר שאפשר לעבור עליו גם בלי להתפשר ולוותר.