מחשבות באדום

אדומים הפרחים בדרך לתקוע

אדום אדום דם הנערה.

אדומים השלטים בדרך לתקוע

אדום אדום דם הנערה.

נוסעים לתקוע, לניחום אבלים אצל משפחת הנערה.

בצדי הכביש המתפתל בין ההר למדבר פורחת הארץ באדום.

אולי הפרחים מזכירים את דם הנערה הזועק מן האדמה.

ואולי הם סומק של בושה לוהטת, חרפת הדם השפוך.

"ולארץ לא יכופר לדם אשר שוּפַּך בה כי אם בדם שופכו"

ועד שתיעשה הנקמה בשופכי הדמים, לא יסור האודם.

נוסעים לתקוע, ובצדי הכביש, מכאן ומכאן, עוד צבע אדום -

פניה לימין ופניה לשמאל... "אין כניסה" זועקים השלטים באדום

שלטים שמנמרים את מרחבי יהודה ושומרון בכל פינה.

מה באמת אומר השלט האדום, מאחורי מכבסת המלים?

פשוט מאד, חד וחלק ואכזר: לכאן אין כניסה ליהודים!

ולמה? גם זה כתוב, לבן על גבי אדום: כי כאן מסוכן ליהודים!

האם יש עוד מקום בעולם שבו שנאת-היהודים מקבלת כזו חותמת רשמית?

רק כאן, בארצנו שלנו, מזהירים שלטים רשמיים, בחתימת מדינת היהודים –

מזהירים ואומרים: כאן רוצחים יהודים.

כמו לומר: כאן סכנת רעידות אדמה, רוח צד, ערפילים...

כך גם הורגים יהודים, זה פשוט קורה.

וכבר אינך יודע מה יותר אדום, סומק הבושה או הדם השפוך.

[ואם תשאל למשל, שאלת תם באמת:

אם כאן גרים רוצחים, מדוע וכיצד הם יכולים לצאת ולבוא?

איך הם מסתובבים חופשי ב"תחום המושב" של היהודים,

ושוב חוזרים לחממת הרצח המוכרזת?

אל תשאל בני. אל תשאל. העולם הזה מוזר מדי בשבילך]

אבל אדום הוא גם צבע החיים.

אם יש בנו דם חיים, וישנו בוודאי

עלינו מוטלת החובה – כן עלינו כולנו –

להבין היטב ששלטים אדומים שכאלה הם דם יהודי שפוך בהרים.

ולרצות ולפעול למען שלטון יהודי שדם זורם בעורקיו, ולא מי אפסיים

שאיננו חושש להכריז ולבצע –

מלחמת חורמה בשנאת-יהודים, אפס סובלנות לאנטישמיות.

יד ישראל תקיפה, ואידך פירושא הוא.

יום יבוא ואודם הפרחים יעמיק בהרי יהודה

אודם שמח, חי ופורח.

השונאים יגורשו מארצנו, כך יהיה,

ונערה תמימה תלך לבדה, בלי מורא, ופרחים בשערה...

אמן כן יאמר ה'.