מי הריבון?

מיהו הריבון – זו השאלה הכי פשוטה והכי בסיסית שצריכה להיות מוכרעת במדינת ישראל, היום יותר מתמיד. כל כך פשוט, וכל כך מושתק.

ריבון פירושו 'בעל הבית'. מדינה היא הכלי דרכו מממש הריבון את ריבונותו במקום מסוים. המדינה שייכת לריבון, הוא השולט בה, על ידי נציגיו הנבחרים, והוא הקובע את כללי המשחק.

הקביעה מיהו הריבון איננה פרט מסוים במערכת החוקים, אלא היסוד, התשתית ("הנורמה הבסיסית" בלשון המשפטנים).

נפתח ברצוי ונגיע למצוי.

הרצוי: העם היהודי הוא הריבון.

הסבר: לפי המשפט העברי, בארץ ישראל הריבון הלגיטימי היחידי הוא העם היהודי. "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" אינה סיסמה בעלמא אלא קביעה הלכתית-משפטית קשיחה. הארץ ניתנה לאבותינו מאת הקב"ה בורא העולם, ככתוב בתורה, ומאז ולעולם היא שייכת לעם היהודי, ולו בלבד. גם כאשר העם גלה מארצו והתפזר בארצות נכר, הארץ נותרה בבעלותו.

כל שלטון שאינו שלטון העם היהודי, רומאי או תורכי או אחר, הוא שלטון זר הגוזל את הארץ מבעליה.

ובאשר למצוי: מיהו הריבון במדינת ישראל?

תלוי את מי שואלים...

אם נשאל את היהודי הפשוט ברחוב, סיכוי טוב שהוא יאמר: ודאי שהעם היהודי הוא הריבון. מה השאלה? הרי זו המדינה שלנו!

ויוסיף להסביר בהתלהבות: הנה מבחינה היסטורית, עובדתית, מדינת ישראל הוקמה בידי היהודים: מי שהתכנס לפני 73 שנה להכריז על הקמת המדינה היו יהודים (כל החותמים על מגילת העצמאות הם יהודים) – יהודים שבאו כנציגי העם היהודי להקים עבורו "מדינה יהודית" על יסוד זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל (הכל ככתוב באותו מסמך מכונן).

הקמנו מדינה על-דעת שאנחנו הריבון. אפילו אומות העולם הסכימו לכך! החל מועידת סן רמו, דרך הצהרת בלפור וכלה בהחלטת האו"ם – הכל מבוסס על זכותו של העם היהודי. אם הזכות שלנו, ורק שלנו, ודאי שאנו נהיה הריבון.

ומה עם העובדה שנכרים בוחרים ונבחרים לרשויות השלטון במדינה? התפיסה העממית לא רואה בזה סתירה מוכרחת לעיקרון היסודי של ריבונות העם היהודי. ההנחה היא שיש איזו-שהיא תשתית, קומת קרקע, ובה העם היהודי הוא הריבון, ורק בפרטים מסוימים יש שותפות לבני עמים אחרים. מה אומרת 'קומת הקרקע' הזו? זו אכן שאלה טובה, אבל היא וודאי קיימת.

מבחינה חוקית-משפטית, התשובה היא אחרת (לפחות בתפיסה הרווחת במערכת המשפט).

המשפטן יאמר: בספר החוקים של מדינת ישראל לא כתוב מיהו הריבון, אך התשובה ברורה לגמרי, והיא לא כמו שחשבתם. כיון שהמשטר הוא דמוקרטי, הרי כלל אזרחי המדינה הם הריבון, לא-יהודים כיהודים במידה שוה לגמרי.

ויוסיף המשפטן המלומד להסביר: אמנם מדינת ישראל הוגדרה מתחילתה כ"מדינה יהודית". הדבר מתבטא גם בחקיקה: "חוק השבות" למשל, נותן זכות-יתר מובהקת לבני העם היהודי. ובהמשך, ב"חוק הלאום" (ז' באב תשע"ח) הוגדר בפירוש כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו... להגדרה עצמית", ונקבעו סעיפים נוספים המפרטים את משמעות הדבר, בסמלי המדינה, בקשר עִם העם היהודי, ועוד.

רשמית, על הנייר לפחות, יש לעם היהודי עדיפות מכריעה במדינת ישראל (ולא ניכנס עכשיו לסוגיה המהותית 'מיהו יהודי' בכלל, על כך בפעם אחרת). עדיפות זו גם מובטחת בפועל על ידי קיומו של רוב יהודי (ערך שכמה חוקים תומכים בו).

הכל נכון. יש עדיפות, אך לא בלעדיות. כאמור, כלל אזרחי המדינה הם הריבון, יהודי שורשי, ערבי מוסלמי, רוסי אתאיסט, תאילנדי עובד אלילים, כולם מרכיבים שווים בריבון. ואם הדבר לא כתוב במפורש בחוק, זה מפני שמדובר בהנחת יסוד במדינה דמוקרטית, למרות כל השורשים היהודים/ציוניים.

אז מי צודק? היהודי הפשוט או המשפטן המלומד?

שניהם. היהודי הפשוט זועק מלבו מה שאמור להיות, מבחינת הצדק היהודי וההיסטורי. המשפטן קר-הרוח משיב בשלוה מה אומרת בפועל מערכת החוקים היבשה. אתה רוצה אחרת? אדרבה, נסה לשנות את ספר החוקים בהתאם (אם הבג"ץ לא יפסול את החוק...)

למה הדיון הזה כל כך חשוב? האם אי אפשר להמשיך במצב המעורפל כפי שהוא?

פעם אולי חשבנו שאפשר. היום ברור שלא.

אולי בעבר היה 'מובן מאליו' שהעם היהודי הוא הריבון. גם אם הכנסנו למגרש הפוליטי לא-יהודים, במקום כלשהו היה "ברור" שהם לא יקבעו בעניינים מהותיים. לעולם הם יהיו 'כינור שני', לעולם יהיו מיעוט, ובפועל נספור את קולם רק בנוגע לעניינים משניים. רק אנחנו בעלי-הבית כאן, וגם אם לא אומרים זאת בפירוש (זה לא יפה), וגם אם לא קובעים זאת בחוק (זה גזעני), מכל מקום זו האווירה, זהו ההקשר, לכך נתכנסנו וזה מרכיב מהותי ב'ביחד' שלנו.

לא עוד. ההסכמה הזו, במידה שהיתה קיימת, התפוררה והתמוססה. עם הזמן התברר שהמובן מאליו אינו מובן ואינו מוסכם כלל. מה שאצלך הוא מובן מאליו, אדוני הציוני, אינו מוסכם למשל על הערכאה המשפטית העליונה במדינה (הבג"ץ), וודאי אינו מוסכם על הרבה מחברי הכנסת.

גם חוק הלאום יכול כמובן להשתנות, בסיטואציה פוליטית מתאימה. אין כל ערובה שמדינת ישראל לא תהפוך רשמית ל"מדינת כל אזרחיה", כשאיפתם המוצהרת של כמה וכמה מחברי הקואליציה. בפועל כבר הוכרע שמפלגות המתנגדות לזהות היהודית של המדינה הינן שותפות שוות-ערך בממשלה, ואין כל גבול לשותפותן כשהן רואות את עצמן ואת בוחריהן כחלק מהריבון לכל דבר.

אי-הבהירות בשאלה "מיהו הריבון" מקרינה על כל מערכות השלטון, מהראש ועד הרגליים.

אולי הביטוי החריף ביותר לכך הוא בגוף המתהדר בשם 'משטרת ישראל'. נראה שאזלת היד (במקרה הטוב), הרפיסות והסלחנות הבלתי נתפסים כלפי פורעים ערבים, שוב ושוב, אינם רק תוצאה של מעורבות עמוקה של ארגוני ומשפחות פשע, של תרבות פרוטקשן, אינטרסים ואיומים (מעל ומתחת לשולחן) – אלא גם ובעיקר שיקוף של העובדה שהמשטרה חצתה מזמן את הקו-האדום-התחתון מבחינת ההזדהות היהודית.

אמירה ציונית עתיקה בנוסח "אנחנו גאים להגן על העם היהודי מפני אויבים ערבים", אינה קבילה היום במשטרה, כי היא מדגישה יותר מדי שהעם היהודי הוא הריבון – מה שלא מוסכם! השוטר הערבי והשוטר היהודי שניהם שומרים על הסדר בתוך בליל האזרחים שיש בהם יהודים וגויים כאחד (הצעד הבא הוא שהצד האלים והפרוע מנצח, כי לא כדאי להתעסק אתו, וזה כבר סיפור אחר).

במאמר מוסגר: לא אמרתי שהמשטרה לא עושה דברים טובים. לא אמרתי שעדיפה אנרכיה גמורה. ולא אמרתי שאין במשטרה הרבה יהודים טובים. כן אמרתי שהמשטרה כיום פועלת לפי הנחת יסוד מעוותת.

המשטרה היא רק דוגמה אחת. עם כל החומרה, זהו עדיין סימפטום. את האצבע צריך לשים על שורש הבעיה!

השורש הוא, שוב ושוב, מי הריבון. לא רק מי הריבון בהר הבית, ביהודה ושומרון, בלוד ובעכו – אלא מי הריבון בלב תל אביב או בגבעת-רם בירושלים. למי שייכת המדינה הזו.

נכון, זה מצריך אותנו לחפור עמוק. מבחינה מסוימת, צריך לחזור 73 שנים לאחור וכאילו להקים מחדש את המדינה. אבל זה מחויב המציאות, אם לא היום אז ודאי מחר.

תכל'ס, מה אפשר לעשות? יש מה לעשות!

ראשית, להכיר במציאות בעיניים פקוחות. להבחין בין מה שהיית רוצה לראות במדינה למה שאכן יש בה בפועל.

שנית, לומר לעצמנו מה אנחנו רוצים. להציע מודל נכון, הכולל הגדרה מחדש של יסודות המדינה, בהתאם לאמת האחת היחידה שהעם היהודי הוא הריבון כאן בארץ ישראל.

המשך יבוא בע"ה.