שנתיים לעינויים: לא נשכח ולא נסלח

"ועתה לכו ונהרגהו"

השבת נקרא את פרשת וישב, נשמע על חטא מכירת יוסף, על אותם האחים שלא היו מסוגלים לשמוע את חלומותיהם של אחיהם הצעיר, "ולא יכלו דברו לשלום", עד שהחליטו לרצוח אותו, למכור אותו לישמעאלים, והעיקר – שלא ישמיע לנו את חלומותיו.

השבוע ימלאו שנתיים לעינויים ולמעשי הזוועה שנעשו במרתפי השב"כ לחברינו האהובים, ואנחנו לא שכחנו. השבוע ימלאו שנתיים שנערים יהודיים שבויים בידי אחיהם היהודים, בתנאי בידוד, ללא טלפונים, ובתנאים גרועים בהרבה מאלו שמוחזקים הגרועים שבאויבינו, מחבלים ארורים שרצחו יהודים.

נכון, איננו עוד יכולים לפרט את כל מעשי הזוועה שנעשו באותם ימים, עוד לא ניתנה הרשות לספר את השפל אליו הגיעו יהודים משנאתם ואטימותם, יהודים שאיבדו כל צלם יהודי, ואימצו שיטות של הבזויים שבאויבינו. אפשר להאמין, שבקרוב יהיה אפשר לספר יותר, את הסיפורים שכל שומע תצלינה אוזניו. ניתן לשער שבקרוב הציבור ידע יותר על נבזותו של הארגון שמתיימר לדאוג לביטחוננו.

השבוע ימלאו שנתיים של סבל וייסורים יום יומיים, של הטובים שבבנינו, של סבל יום יומי של בני משפחותיהם. של התעללות של השב"כ על כל פרט וכל בקור,

זה הזמן לזכור כי אסור לנו לשכוח, מי אחראי למעשי הזוועה, מי יזם, מי שיקר ומי אישר. אסור לנו לשכוח כי אותו 'סזון' ממשך גם היום. אותה ממשלה עלובה, ששחררה אלפי מחבלים, אותם שרים עם כיפה מהבית היהודי שהצביעו שוב ושוב בעד שחרור מחבלים עם דם על הידיים כ"מחווה" לפלסטינים, אבל החליטו להתאכזר לאחיהם, ממשיכים להעלים עין מהטרור הערבי, אך לרדוף בצווים מנהליים, ובהתעללות אחרי נוער הגבעות.

לא נשכח ולא נסלח לכל אותם אלו שאישרו את העינויים, אם זה נפתלי בנט ואיילת שקד או אלי בן דהן שהשבוע גילינו שהוא מאשר גם הרס בתים בארץ ישראל. לא נשכח ולא נסלח לכל הרבנים שמילאו פיהם מים, או לאנשי התקשורת ששימשו כדוברים של הכנופייה האנטי יהודית בשב"כ.

רק שנתיים עברו מאז שהשקרן נעמד על בימה והכריז "למי אתם מאמינים לאיילת שקד או לאיתמר בן גביר", מאז הודו השב"כ בפה מלא ובחצי פה, באישורים המיוחדים שקיבלו, וכולם כבר יודעים שהבחורים עונו, כדי להוציא מהם הודאות, כולם כבר יודעים למי להאמין – ובכל זאת ב"עלמא דשיקרא", לא מעוניינים באמת, שתערער את השלווה המדומה,

"קל נקמות ה', קל נקמות הופיע", אנחנו יודעים שיש דין ויש דיין, ראינו כבר את שעשה ה' לבוגי, איך נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא,  ואין ספק שאיש מהשותפים בפשע לא ינקה. אבל לנו אסור בשום פנים ואופן לשכוח ולא לסלוח לאותם הרחמנים על אכזרים, ואכזרים על רחמנים.

"ונראה מה יהיו חלומותיו"

ואחרי כל הכעס, אחרי שזוכרים היטב שלא לשכוח את הפשע, חשוב לזכור את מה שרש"י כותב על אותו הפסוק שבו מתנכלים אחי יוסף להורגו, "ונראה מה יהיו חלומותיו" ולרש"י חשוב להסביר שאת המילים האלו רוה"ק אומרת, התורה משלימה שאל לנו להתייאש, עוד נראה מה יהיו חלומתיו.

כולנו יודעים על מה החל הסזון, מה פשר הרדיפה הזאת. תמים מי שחושב שדאגה לבטחון עם ישראל הניעה את האינקוזיטורים, כל מי שרואה את הרפיסות אל מול הטרור הערבי, ושם לב לאפליה הבוטה, מבין שהפחד הוא מהחלום.

לא לחינם הוצאה בפרשה זו צו איסור פרסום על קיומו של צא"פ , הם מ-פ-ח-ד-י-ם שהאמת תיודע, הם מפחדים שהחלום יפרוץ. הרי כמה אנשים שכמהים למהפכה מסתובבים בחוסר אונים, כמה אנשים שליבם מלא על ההמסד, ורק מצפים שיום אחד ייפרץ הסכר, וניתן יהיה לשחרר החוצה את הכמיהה לגאולה את הציפיה של אלפיים שנה שהוחנקה בתקוות שווא של ערכי השוויון.

שתים עשרה שנים היה יוסף בבית האסורים, שתים עשרה שנים ללא תאריך שחרור, שבהם היה נראה שחלומותיו לעולם לא יתגשמו, הכל היה נראה לשווא,  ויוסף היה לבד לבד בעולם. וכל הזמן הזה הדהדה בת הקול שמחכה לראות "מה יהיו חלומותיו".

גם אם לא תמיד זה ברור איך זה פועל, אנחנו מאמינים ובטוחים בה' שכל המחיר שאנחנו או החברים משלמים, מקדם אותנו לגאולה ש"לית רעותא טבא דאתאביד" כדברי הזוהר, אין שם רצון טוב, ק"ו מעשה טוב שהולך לאיבוד. וכפי מידת הביטחון שלנו ככה ה' ממשיך תקווה בתוך המציאות, בתוך הסבל והייסורים.

אז רק צריך להטות את האוזן, ולשמוע את בת הקול שצוחקת בעדינות "ונראה מה יהיו חלומותיו". כי בטוח שדווקא לאור כל הרדיפות, כל החלומות יתגשמו.