אחר צהריים אחד הגיעו לביתנו נכדינו, ילדיו של בני הבכור. מי שלא הגיע לגיל מבוגר, עדיין לא יודע שזה האושר האנושי הגדול ביותר בחיים. זו ההמתקה המיוחלת שלה זוכה האדם לאחר כברת דרך משמעותית בחייו.
יצאתי מלא גאווה עם נכדי בן השלוש ונכדתי בת השנה וחצי לטיול קצר אל הפיצוצייה שבמעלה רחובנו. יד ימיני אחזה בנכד ושמאלי בנכדה. כעבור כמה חנויות הגענו לפיצוצייה. שלט "24 שעות" הבהב מעליה בשלל אורותיו.
הפיצוצייה רחבת הידיים הייתה מלאה במיני מתיקה מכל עבר. מאחורי הדלפק היו שלל סיגריות ולידו שלט של משרד הבריאות: "העישון הורג!". המוכר שאף מהסיגריה שבפיו וסלסל בעשנה כאילו שהשלט לידו מעודד עישון.
שני צעירים עם תסרוקת דינוזאור ניצבו ליד הדלפק והניחו עליו שקית מלאה במיני מתיקה ובקבוק אלכוהול קצר, שילמו מאה ש"ח, קיבלו כמה שקלים עודף ויצאו בפרצי צחוק.
תחושה מעיקה פשטה בקרבי. לאיזה מקום הבאתי את המתוקים שלי?! ואף הרחקתי לכת: לאיזה עולם הם נקלעו?!
נכדי לא נתן לי לשקוע בהרהורים: "סבא, אני רוצה שוקולד!", והצביע על חטיף הנושא את השם "אגו-טריפ". בטרם הספקתי לענות לו, צעקה הקטנטונת: "בבא, אני צה קולד". הרגש הפילוסופי פינה את מקומו לעונג אנושי. הנכדה הצביעה על חטיף אחר שכתוב עליו "בלגן". לא נותר לי אלא לבדוק ששני החטיפים נושאים חותמת של כשרות למהדרין ולקנותם.
יצאתי עם שני הנסיכים הקטנים. המשכתי לאחוז בנכד שנגס באגו-טריפ ובנכדונת שהתמסרה לבלגן. האורות הצבעוניים שעל גבי הפיצוצייה ריצדו מעלינו בקצב מסחרר. חשתי שאני יוצא ממערת שדים חדישה.
נזכרתי בימים שבהם הייתי אני נכד קטן ומתוק שיצא עם סבא ששון למסע ממתקים על שביל עפר בשכונת גבעת עמל בתל אביב הישנה לעבר המכולת של משה השמן. הפרה של "עלית" הייתה אז תמימה, לא כמו נכדתה הפריקית, וגם השוקולדים היו פשוטים בלי כל מיני פצפוצים מתפוצצים והפתעה מגניבה בכל ביס.
כאשר חלפנו על פני חנות לבגדים "שיגעון", נזכרתי בדברי ישעיה הנביא: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע... שמים מר למתוק ומתוק למר". הזעקה החבויה בלבי לביאת הגואל התפרצה באותו רגע: "ריבונו של עולם, מה עוד צריך לקרות כדי שתביא לנו את המשיח?! למה אתה מצפה, שייצרו חטיף אגוזים בשם 'סטרא אחרא' או ריגליס שחור בשם 'הנחש הקדמוני'?!"
הגענו למעבר חציה וחיכיתי שהרמזור האדום יתחלף. משום מה הוא התמהמה ואילץ אותי להתבונן באותיותיו: רמז אור. כל פרטי העולם השפל הזה, שאין תחתון ממנו, הם רק רמזים לאורות עליונים. מי שמאמין בעולם הזה הוא תינוק שבוי. אימצתי את ידיהם הרכות של הפעוטים עד שעברנו בירוק.
כשעברנו לגדה השנייה ביקשתי מנכדי שישליך את העטיפות לפח אשפה עירוני מעץ.
"סבא, מה זה בלגן?", שאל הנכד.
"זה כמו שהחדר שלכם לא מסודר", עניתי.
"ומה זה אגו-טריפ?", הוסיף לשאול.
מה אענה לו, ריבונו של עולם?! חשבתי, ולבסוף עלה לי רעיון:
"זה הטיול שעשינו עכשיו".
הוא לא כל כך הבין, ובכל זאת חייך והשליך את העטיפות לאשפה.
חזק ומצחיק 5 י"ג סיון תשע"ה 00:18 נריה
גם אותי, צריך לדעת להסתכל כמוך והכל משעשע 4 ד' סיון תשע"ה 09:51 צבי
ר' עודד אין עליך.צחקתי לכל אורך קריאת הפוסט 3 ד' סיון תשע"ה 09:23 ישראל
חמוד מאוד! 2 ג' סיון תשע"ה 23:42 אנונימי
שמחתני ר' עודד. 1 ג' סיון תשע"ה 22:22 עמית