טעם של פעם

בוקר אחד התפללתי בבית כנסת בטעם של פעם באחת מסמטאות ירושלים. הנחתי את תיק התפילין בתוך כוך רחב, התעטפתי בטלית, התיישבתי על ספה ישנה והנחתי תפילין. התענגתי לשבת במחיצת בעלי בתים, שאם אודה על האמת, גם אני אחד מהם.

בתום התפילה מיהרתי לצאת והגבאי החל לשכנע אותי להצטרף לשיעור ב"עין יעקב" והלכה. אמרתי לו שקשה לי להקריב משעות עבודתי. הוא אמר שאוכל לצאת באמצע בלי בעיה והבטיח שיכין לי כוס נס קפה ויגיש בורקס חם.

הפיתוי הצליח והתיישבתי לשיעור.

הרב, תלמיד חכם צעיר העטור בטלית ותפילין, החל בסיפור על הרב אלישיב זצ"ל. הוא סיפר איך הרב אלישיב נהג בתקופה מסוימת ללמוד בהתמדה עצומה ולא קיבל קהל. הוא נהג לשבת בבית כנסת וסגר את עצמו כדי שלא יופרע. אנשים נקשו לעתים והוא לא ענה להם. פעם אחת הגיע לבית הכנסת יהודי שהיה נחוש מאוד שהרב יפתח את הדלת. הוא נקש בחוזקה פעם ופעמיים, שלוש וגם ארבע ולא התייאש. לבסוף החל להלום על הדלת. היתה ממש סכנה שהדלת תיפול ארצה, עד שהרב הוכרח לפותחה.

הוא הסביר לאיש שהוא עסוק בלימודו ואינו מקבל קהל, והפנה אותו למחותנו הסטייפלר שישב בבני ברק והיו לו זמני קבלת קהל.

הגיע אותו יהודי לסטייפלר, הציג את עצמו והציע את שאלתו. הסטייפלר קרא:

"מה פתאום אתה בא לבני ברק כאשר אתה מתגורר בירושלים?! היית פונה למחותני, הרב אליישיב, שאין שקדן ממנו!"

היהודי הסביר שהרב אלישיב אינו מקבל קהל וכי הוא בעצמו הפנה אותו אליו.

"אם ככה", אמר הסטייפלר, "אשיב על שאלתך".

אשרינו שיש לנו צדיקים כאלה, חשתי בלבי, אמנם אין לי שום סיכוי לגרד את אפס קצהו של מדרגתו בתורה, אבל אולי אזכה להתמיד קצת יותר בשליחותי שהיא כתיבת סיפורי אמונה.

הושטתי את ידי לעבר הבורקס המהביל.

הרב שנתן את השיעור החל להתלהב:

"זה נקרא לימוד! זה הגית בו יומם ולילה! לא כמו אלה שבקושי לומדים, ועוד אוכלים בורקס חם ושותים נס קפה...", אמר כשהוא מסתכל עלי.

הבורקס נתקע בגרוני. הנה, התגברתי על יצרי, בעזרת פיתוי אמנם, וכעת בחלוף חמש דקות מוכיחים אותי על שלקחתי את הפיתוי...

בעזרת הנס קפה ניצלתי בנס מחנק. ואז הרגשתי שעלי להגיב:

"לא כולם יכולים וצריכים להיות כמו הרב אלישיב. מה רע ביהודי שמתפרנס בכבוד וקובע עתים לתורה. אם לא יהיו יהודים כאלה, את מי ילמדו הרב אלישיב ותלמידיו?!"

הרב טען שמי שלא נותן את כל כוחותיו לתורה, סופו שילך לחוף הים ויעשן סיגריה בשבת.

"להפך", עניתי בלהט, "דווקא אם מפחיתים בחשיבות של קביעת עתים לתורה של יהודי פשוט ומזלזלים בו, זה מה שעלול לקרות לו".

הרב אמר שלימוד כזה הוא רק בדיעבד, ואני טענתי שבדרך כלל זה לכתחילה. יתר המשתתפים הביטו בתימהון בוויכוח שהתלקח על הבוקר.

לבסוף ניערתי את פירורי הבורקס מעל חולצתי והכרזתי ברגש:

"היום בדורנו החשוך, כשהרחוב מלא פיתויים והיצר הרע נכנס לחדרי חדרים, אנו זקוקים לא רק לסיפורי צדיקים, אלא גם לסיפורים על יהודים פשוטים, שמתפללים במניין ואחר כך לומדים שיעור, כשלפעמים הם טועמים משהו...".

ובו ביום כתבתי את הסיפור המונח לפניכם, ואיני מקפיד כלל אם תקראו אותו בלוויית בורקס ונס קפה.